שיעור חיוב עשירים בצדקה
שלמה לוי – טוען רבני
(פורסם במקור בתחומין כרך ל')
ראשי פרקים
ג. הסוברים שאין לתת יותר מחומש
ד. הסוברים שמותר לתת יותר מחומש
הסיבה* שבגללה תיקנו חכמים ש"המבזבז אל יבזבז יותר מחומש" (כתובות נ,א) מבוארת בדברי ערוך-השולחן (יו"ד רמט,ג):
החיוב מצדקה מפורש בתורה בכמה פסוקים… והשיעור מזה, כמה שהאביון צריך, כדכתיב "די מחסורו אשר יחסר לו". אמנם הדבר מובן שלא תצוה התורה ליתן כל מה שיש לו לעניים והוא ישאר עני, ודרכיה דרכי נועם. ובאמת בזמן שהיו ישראל בארץ והיה מצבם טוב ועניים היו מועטים, היו יכולים לקיים "די מחסורו" וגו'. אבל כשגלינו מארצנו ועניים נתרבו ועשירים נתמעטו, ואם אפילו יחלקו העשירים כל מעותיהם לא יספיקו להשלים לכל העניים די מחסורם, לכן תיקנו חכמים מעשר וחומש ולא יותר, דבהכרח לתת גבול.
לפני כ-200 שנה החלה התפתחות טכנולוגית מואצת, ובעקבותיה חלה עלייה תלולה בהכנסה וברמת החיים. במקביל, הוצאות המחייה האמירו ומספר המובטלים גדל. כך נוצרה שכבת אוכלוסייה של בעלי הכנסה גבוהה, הנהנים מרמת חיים גבוהה, ולצדה שכבות נרחבות בציבור של מובטלים ובעלי הכנסה נמוכה, המתקשים לעמוד בעלות הכספית המתחייבת מהחיים המודרניים. באופן אידיאלי, השכבות המבוססות יכלו להשתמש בהכנסה העודפת שלהם כדי לעזור לאלו שאינם עומדים בנטל, אולם בפועל הכנסה זו מנוצלת ברובה הגדול לעלייה ברמת החיים ולצריכה של מוצרי מותרות. החפץ-חיים (אהבת-חסד, פרק חתימת הספר) הרחיב על כך, ובסוף דבריו כתב שהאנשים המבוססים צריכים לצמצם בצריכת המותרות ולעזור יותר לנזקקים, כל אחד בהתאם ליכולתו.
אך נראה שפיתרון זה אינו מעשי. הרי נפסק בשו"ע (יו"ד רנ,א) ש"אפילו אם היה דרכו לרכוב על סוס ועבד לרוץ לפניו כשהיה עשיר והעני, קונה לו סוס ועבד" – קל וחומר שלא ניתן לחייב אדם שכבר יש לו סוס ועבד והתרגל לכך מצעירותו, לוותר עליהם כדי לתת לאחרים. לאור זאת, נבקש לבחון את מידת תחולתה של תקנת אושא, המגבילה את שיעור הצדקה לעד חומש מההכנסה, על בעלי הממון.
א. תקנת אושא
1. מקור התקנה
מקורה של תקנת אושא, כאמור, הוא בבבלי כתובות נ,א:
באושא התקינו: המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות… מאי קרא? "וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך".
נוסח שונה של התקנה מובא בירושלמי (פאה פ"א ה"א; כתובות פ"ד ה"ח):
אלו דברים שאין להם שיעור… גמילות חסדים… בגופו [אין לו שיעור], אבל בממונו יש להם שיעור… באושא נמנו שיהא אדם מפריש חומש מנכסיו למצווה. עד היכן?… כדי תרומה ותרומת מעשר. חרנא אמר: "כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך" (משלי ג,ט).[1]
בהמשך הירושלמי בפאה, מובא שתקנת אושא נהגה עוד קודם לכן, אולם נשכחה:
מעשה ברבי ישבב שעמד והחליק את כל נכסיו לעניים. שלח לו רבן גמליאל: והלא אמרו חומש מנכסיו למצות? ורבן גמליאל לא קודם לאושא היה? ר' יוסי ב"ר בון בשם ר' לוי: כך היתה הלכה בידם ושכחוה, ועמדו השניים והסכימו על דעת הראשונים. ללמדך שכל דבר שבית דין נותנין נפשן עליו, הוא מתקיים כמו שנאמר למשה מסיני.
והמהר"ם שיק (שו"ת יו"ד סי' רל), הגר"א (שנות-אליהו א,ב) והחפץ-חיים (אהבת-חסד ח"ב יט,ד בהג"ה) כותבים שמקורה של תקנת אושא בהלכה למשה מסיני.
2. חובה או רשות?
לכאורה, מלשון התלמוד הבבלי עולה שהתקנה היתה שלא לתת צדקה יותר מחומש; ואילו בירושלמי מובא ש"באושא נמנו שיהא אדם מפריש חומש מנכסיו למצווה" – הרי ששיעור החומש לצדקה הוא שיעור חובה (ראה גבורת-ארי תענית כד,א).
אמנם, רבים ממפרשי הירושלמי כתבו שגם לפי הירושלמי, שיעור החומש הוא השיעור העליון לצדקה, ואינו חובה.[2] לפירושם, משמעות שאלת הירושלמי "עד היכן", המובאת לאחר קביעת שיעור החומש, היא: עד כמה מותר לפחות מהשיעור המירבי של חומש. מאידך גיסא, הפני-משה מפרש: "עד היכן – הוא החיוב בלא התקנה [של אושא]", וקרבן-העדה מבאר: "עד היכן – כנגד מה אמרו שיתן חומש". לפירושים אלו, הירושלמי סבור שנתינת חומש לצדקה הינה חובה.
החיד"א (ברכי-יוסף יו"ד רמט,א), החפץ-חיים (אהבת-חסד יט,ד בהגה) ושו"ת 'בית דינו של שלמה' (יו"ד סי' א) מסבירים שהבבלי והירושלמי עוסקים בשני מקרים שונים. תקנת אושא המובאת בבבלי חלה במקרה שבו אדם מחפש אחר עניים ו"מבזבז" את רכושו מבלי שהתעורר צורך מיוחד לכך, ובמקרה כזה אכן אסור לו לתת יותר מחומש. מאידך גיסא, הירושלמי עוסק במצב שבו נזדמנו לו עניים, ובמקרה כזה גם אם ידו משגת, חובה עליו לתת עד חומש ולא יותר.
אכן, בימינו, כאשר הפך העולם ל"כפר גלובלי קטן", ופניות נזקקים נעשות בכל ערוצי התקשורת האפשריים, יש לדון האם נחשב הדבר כאילו נזדמנו לו כל עניי המדינה. כתב על כך בשו"ת 'בית דינו של שלמה' (שם): "אף דקיימי עניים מבקשים לחם, אלא שיש רבים אצלו ובין כולם הם נותנים להם די מחסורם, דאז לא מחייב האיש הלזה לבדו לתת להם די מחסורם",[3] וממילא חזר הדין להיות כדברי הבבלי, ששיעור החומש הוא שיעור מירבי ולא שיעור חובה.
ב. הסייגים לתקנת אושא
1. עניים מצויים וידו משגת
הרמב"ם (הל' מתנות-עניים ז,א) כותב:
מצוַת עשה ליתן צדקה לעניים כפי מה שראוי לעני אם היתה יד הנותן משגת.
ומבאר הרמב"ם בהמשך (שם,ה):
בא העני ושאל די מחסורו ואין יד הנותן משגת, נותן לו כפי השגת ידו. וכמה? עד חמישית מצווה מן המובחר, ואחד מעשרה בנכסיו בינוני, פחות מכאן עין רעה.
הטור והשו"ע (יו"ד רמט,א) חיברו את שני סעיפי הרמב"ם, וכך כותב המחבר:
שיעור נתינתה – אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים, ואם אין ידו משגת כל כך יתן עד חומש נכסיו מצוה מן המובחר.
לדעת רבים, המחבר הבין בדעת הרמב"ם, ששיעורי המעשר והחומש נאמרו רק במי שאין ידו משגת, אבל אם ידו משגת והעניים מצויים – מחוייב לתת להם אפילו יותר מחומש. כך כתבו הפרישה (יו"ד סי' רמט), מהר"ש יפה (יפה-מראה על אגדות הירושלמי, ריש פאה), היעב"ץ (שאילת-יעב"ץ ח"א סי' ג'), שבילי-דוד (יו"ד רמט,א), שו"ת ישכיל-עבדי (ח"א יו"ד סי' יג א,מט), הרב וואזנר (שו"ת שבט-הלוי ח"ב סי' קכא; ח"ה סי' קלג), הרב חיים קנייבסקי (דרכי-אמונה, הל' מתנות עניים ז,כד), הרב משה שטרנבוך (מועדים-וזמנים ח"א סי' יב) ויתכן שכך עולה גם מדברי אור-החיים הק' (ראשון-לציון סי' רמז). לדעת אחרונים אלו, תקנת אושא אינה חלה כאשר העניים מצויים וידו משגת, ובמקרה כזה חייב לתת אפילו יותר מחומש, ככל שידו משגת, לפי צורך העניים. היעב"ץ והרב וואזנר הסבירו שלדעה זו, תקנת אושא ניתקנה לאדם המבקש לפרנס ברווח עניים שיש להם על מה שיסמכו, שאין לבזבז יותר מחומש.[4]
2. השיעור למעשר כספים, אך לא לצדקה
מובא בשטמ"ק (כתובות נ,א) בשם תלמידי רבינו יונה: "המבזבז אל יבזבז וכו' – פירוש, אל יבזבז לצדקה יותר מחומש בבת אחת, ואח"כ יעשה צדקה כפי השגת ידו." בדומה לכך כתב היעב"ץ, שתקנת אושא אכן קובעת שיעור למצוַת מעשר כספים, אך מצוה זו מתווספת למצוַת הצדקה, שאין לה הגבלה, אלא חייב לתת "לעני הגון די מחסורו כל צורכו… אם אפשר בציבור, ואם לא צריך היחיד לקיימו במה שאפשר לו… רק ישער שישאר בידו כדי להתפרנס ממנו כל ימי חייו."
לכאורה, נראה מדבריו שכיון שהחובה על הציבור, הרי שכאשר הציבור יכול לתת לעניים "די מחסורם", אף אם הוא אינו עושה זאת בפועל, אם היחיד כבר הפריש מעשר, שוב אין לחייבו לתת יותר מחלקו היחסי (הנמדד לפי היכולת). לכאורה המחלוקת בשאלת אחריות היחיד, כאשר יש ציבור (הובא לעיל בהערה 3), נסובה בדיוק על שאלה זו. לפי זה נראה שגם לשיטה המחמירה, בימינו אין לחייב את היחיד לתת יותר מחומש, גם אם ידו משגת. וכן כתב בשו"ת ישמח-לבב (יו"ד סי' לב):
במקום דאיכא רבים, לעולם אין היחיד מחויב לתת לעני די מחסורו, אף אם ידו משגת.[5]
3. עשירים מופלגים
בספר כבוד-חכמים על הירושלמי (ריש פאה, סי' א) מובא שעשיר מופלג מאוד, שאין חשש שמא יעני, "אף אם לפי היכולת יכול ליתן מחצה מנכסיו, מחויב בזה".[6] בדומה לכך כתב גם היעב"ץ (שאילת-יעב"ץ ח"א סי' ג).
בגמרא (ב"ב יא,א) מובא שמונבז המלך "ביזבז אוצרותיו ואוצרות אבותיו בשני בצורת". החיד"א (ברכי-יוסף רמט,ב; וראו גם מקנה-אברהם ה,צז) כתב שאין ללמוד מכאן שתקנת אושא אינה חלה במקום שעניים מצויים, שכן אולי מונבז המלך נהג במידת חסידות, ומכל מקום למלך יש מקורות הכנסה קבועים (מיסים וכד'), ולכן אין לחשוש שמא יצטרך לבריות ותקנת אושא אינה חלה עליו.
לדעת הח"ח (אהבת חסד כ,א) והחכמת אדם (קמ"ד,י) עשיר מופלג יכול לתת יותר מחומש, יש הסוברים שלדעתם אף מחויבים לתת יותר מחומש (שו"ת שבט הלוי לעיל,ראה גם מאמר של הרב אבינר בתחומין כט "מותרותיך אינם קודמים לחיי חבריך".
ג. הסוברים שאין לתת יותר מחומש
1. תקנת אושא – תקנה כללית
בשו"ת אגרות-משה (יו"ד סוף סי' קמג), במנחת-פתים (יו"ד רמט,א) וביד-שאול (יו"ד רמט,א) הסיקו מהגמרא שאף לעשירים אסור לתת לצדקה יותר מחומש. שהרי הגמרא בכתובות (סז,ב), לאחר שהיא מביאה את תקנת אושא, מקשה על כך ממר עוקבא שחילק מחצית מנכסיו לצדקה בשעת מיתתו, ומתרצת שתקנת אושא אינה חלה בשעת המיתה.[7] מעתה, אלמלא היתה התקנה בגדר חובה, השאלה כלל לא היתה מתעוררת, שכן מר עוקבא היא ראש גולה (תוס' סוף פ' זה בורר, רש"י מ"ק טז,ב ואיגרת רב שרירא גאון) וגם מהגמרא שם רואים שהיה עשיר מופלג, וא"כ אין לחשוש שמא יצטרך לבריות.[8]
אכן, הגמרא ציינה שטעמה של תקנת אושא הוא "שמא יצטרך לבריות", ומכאן לכאורה שכשאין חשש כזה התקנה אינה חלה; אולם בתקנות חכמים נאמר פעמים רבות "לא פלוג" וכן: "בטל הטעם לא בטלה התקנה" (רמב"ם הל' ממרים ב,ב).[9]
אכן, בשו"ת אגרות-משה כתב שכיון שהגמרא כותבת "הני מילי מחיים, שמא ירד מנכסיו, אבל לאחר מיתה לית לן בה", הרי שמלכתחילה "לא תיקנו היכא דלא שייך הטעם [שמא ירד מנכסיו]." אולם כלום יש לך אדם שאין חשש שירד מנכסיו, ואפילו אם "ידו משגת"? הלוא ידועים מקרים רבים של עשירים שירדו מנכסיהם, גם אם לרוב לא אירע הדבר בשל פיזור מופרז לצדקה שנהגו בנכסיהם.
פוסקים רבים, ראשונים ואחרונים, קבעו שאין לתת יותר מחומש לצדקה. כך כתבו האור-זרוע (הל' צדקה סי' יג), המאירי (אבות א,טז), ר' יצחק ב"ר מלכי צדק מסיפונטו (בפירושו למשנה, ריש פאה), רבי יעקב חזן מלונדרץ (עץ-חיים ח"א פ"ח), ר"ש סיריליאו (בפירושו לירושלמי ריש פאה) ומהר"א פולדא (בפירושו לירושלמי, ריש פאה). מבין האחרונים פסקו כך הב"ח (יו"ד סי' רמט), יוסף-אומץ ח"ב, פרק הלוואה לעני, עמ' שיד), החתם-סופר (שו"ת יו"ד סי' רכט), נשמת-חיים (דרוש ה, נג,א), גליוני-הש"ס (כתובות נ,א), גבורת-ארי (תענית כד,א) וציץ-אליעזר (ח"ט א,ו). אכן, פוסקים אלו לא התייחסו במפורש לדינם של עשירים, אולם מסתימת לשונם משמע שלדעתם תקנת אושא חלה בכל מצב, מלבד ספק פיקוח נפש. יתירה מכך: לדעת הסוברים שמי שידו משגת מחויב לתת גם יותר מחומש, אין כל משמעות לשיעור החומש: אם אין ידו משגת, מחויב לתת כמה שיכול; ואם ידו משגת, מחויב לתת כמה שנזקקים העניים. לכן, מכך שהביאו הפוסקים את שיעור החומש, משמע שהם סבורים שתקנת אושא חלה גם על מי שידו משגת. לעניין זה, יצויין שהרי"ף והרא"ש הביאו את תקנת אושא להלכה כלשונה בבבלי, וממילא משמע שלדעתם היא קובעת שיעור מירבי לצדקה.
ואכן, ערוך-השולחן (יו"ד רמט,ד), מנחת-פתים (יו"ד רמט,א), משרת-משה (הל' מתנות-עניים פ"ז; עב,א) והר"מ פיינשטיין (אגרות-משה יו"ד סוף סי' קמג) כתבו מפורשות שאין לתת יותר מחומש גם אם אין בכך כדי לספק את צרכי העניים, ולדעתם נראה שאין בכך גם משום מידת חסידות.
בשו"ת 'בית דינו של שלמה' (יו"ד סי' א) כתב שלדעת הרמ"א אין לתת יותר מחומש במקום שיש בו ציבור הנושאים עמו בעול. כך הוא מסיק מדברי הרמ"א ביו"ד רנ,א, שכתב: "אבל אין היחיד מחויב ליתן לעני די מחסורו, אלא מודיע צערו ברבים, ואם אין רבים אצלו יתן לו היחיד אם ידו משגת." וכאן תחול תקנת אושא. הר"מ פיינשטיין כתב שנחלקו בכך השו"ע והרמ"א: לדעת השו"ע חייב לתת אף יותר מחומש במקום שעניים מצויים וידו משגת, ואילו לדעת הרמ"א (יור"ד רמ"ט,א) שכתב "ואל יבזבז אדם יותר מחומש שלא יצטרך לבריות" לא יוציא בכל מקרה יותר מחומש (מלבד פיקוח נפש). אך בשו"ת מנחת-יצחק (ח"ה סי' לד,ב) כתב שאין מחלוקת בין הרמ"א לשו"ע בנושא זה, "דבאין ידו משגת אסור לבזבז, אבל בידו משגת יש לומר דמודה לדברי המחבר."
2. האם עשיר מופלג רשאי לתת רק מעשר?
לדעות אלו, שאין ליתן יותר מחומש, האם עשיר מופלג מחויב לתת חומש, או יכול להסתפק במעשר? כתב על כך החפץ-חיים (אהבת-חסד יט,ד בהגה):
אם ידו משגת אפילו לחומש לבד, מחויב ליתן עכ"פ חומש. ומה שכתב [המחבר] דהוא מצוה מן המובחר ליתן חומש, מיירי דאין ידו משגת ברווח ליתן חומש, כי אם בדוחק.
ובפרק החתימה הוא מביא ראיה מהגמרא (תענית כ,א; כתובות סו,ב) המספרת על נקדימון בן גוריון (שאמנם חי לפני שניתקנה תקנת אושא), "שהיה אדם גדול מאוד… והיה עושה הרבה צדקה וחסד עם ישראל, אפילו הכי נגזר על ממונו שיכלה, מפני שלא עשה לפי ערך עשרו."
כדברי החפץ-חיים משמע גם ממהר"י קורקוס (הל' מתנות עניים ז,א), שכתב: "אם לא יספיק לעני חמישית ממונו, שאינו חייב יותר… אז נקרא אין יד הנותן משגת ואינו חייב להשלים חסרונו" – הרי שעד חמישית חייב להשלים חסרונו. וכן משמע משו"ת 'בית דינו של שלמה' (יו"ד סי' א; מט,א) ומספר מנחת-פתים (רמט,א).[10]
מאידך גיסא, בספר משרת-משה (הל' מתנו"ע פ"ז; עב,א) מובא: "אין לחלק בין עשיר גדול לאמצעי, דלא פלוג רבנן", וכן משמע מדברי החיד"א (ברכי-יוסף רמט,ב).
לסיכום: נראה שלרוב הפוסקים הסוברים שתקנת אושא חלה גם על עשירים, עשיר מופלג אינו יוצא ידי חובתו בעשירית, ועליו להפריש חומש.
ד. הסוברים שמותר לתת יותר מחומש
1. מידת חסידות
פוסקים רבים הגדירו את הנתינה של יותר מחומש כ"מידת חסידות"[11] (פיהמ"ש לרמב"ם, פאה א,א; מגן-גיבורים כתובות נ,א; שו"ת 'בית דינו של שלמה' יו"ד סי' א; מט,א; חינא-וחסדא כתובות נ,א; אהל-משה סי' יג; שו"ת להורות-נתן ח"א מג,ב; שו"ת מנחת-יצחק ח"ה לד,ב ו-לה,ה; הרש"ז אויערבך, הובא בספר מעשר-כספים עמ' 26). במקרה כזה, לדעת מעיל-צדקה (סי' תתתו) ואגדת-אליהו על הירושלמי (ריש פאה), "יכול להוסיף קצת על החומש". לעומת זאת, ר' צדוק הכהן (ספר-הזכרונות, מצוה א) כתב שאין למידת החסידות שיעור, אפילו יוסיף הרבה על חומש:
לדעת הרמב"ם למידת חסידות אין לו שיעור, והיינו למי שהוא שלם באמונתו, שלא לדאוג דאגת מחר… והתקנה היתה לכלל העם שאין אנשי אמונה כל כך.
וכן כתב הבעש"ט (ספה"ק אורח-חיים, פרשת תרומה), שהשמח בצדקה ומתענג בה, מותר לו לתת יותר. ובעל התניא (אגרת-הקדש פ"י) כתב שבניגוד לקרבנות, "בצדקה שיוכל לפזר בלי גבול לתקן עונותיו. ומ"ש המבזבז… היינו דווקא במי שלא חטא, או שתקן חטאיו בסיגופים."
הגבלה אחרת על נתינת יותר מחומש מובאת בשטמ"ק (כתובות נ,א), על פי דברי מדרש רבה (בהר לד,טז; מובא בלשון אחר במסכת כלה פ"ב), שר' טרפון נתן לר' עקיבא כסף לקניית שדה כדי שיתפרנסו ממנו ויעסקו בתורה, ואילו ר' עקיבא חילק את הכסף לסופרים ולעוסקים בתורה, והסביר זאת ע"י הפסוק "פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד" (תהילים קיב,ט). הסיק מכאן השטמ"ק שרק לתלמוד תורה מותר לתת יותר מחומש, "אבל לחלק לעניים לא" (וראו אהבת-חסד כ,ד).
אם תיקנו חכמים שלא יבזבז יותר מחומש, מדוע מידת חסידות היא ליתן יותר? המגן-גיבורים (כתובות נ,א) הסביר שאי אפשר לעכב אדם מלהשתמש בכספו, ותקנת אושא רק מחדשת שגם לפנים משורת הדין די לתת חומש. החיד"א (ברכי-יוסף יו"ד רמט,א) כתב שכיון שבמקום שנזדמנו לו עניים רשאי לתת יותר מחומש (כשיטתו בהסבר המחלוקת שבין הבבלי והירושלמי), הרי שתקנת אושא לא סתמה את הגולל בפני נתינת יותר מחומש. החפץ-חיים (אהבת חסד י"ט,ד) הסיק כך מהגמרא בתענית (כד,א) המספרת שגבאי הצדקה היו נחבאים מאלעזר איש בירתא, שהיה נותן להם כל מה שהיה אצלו. לדעתו (אהבת-חסד כ,ג) גדר התקנה הוא:
דווקא אם מבזבז נכסיו ע"י פזרנות, כאלו כאשר מורה הלשון 'מבזבז', על זה תיקנו חז"ל שלא להוסיף על חומש… אבל אם הוא איש שהוא משתכר בכל שבוע ע"י איזה מלאכה או עסק כדי מחייתו ויותר מעט, האם נאמר שאסור לו ליתן היותר מעט שלו לצדקה, אם הוא עולה ביותר מחומש?!
ובדומה מובא בצפנת-פענח (הל' ערכין ח,יג; וראו גם שו"ת שלמת-יוסף טז,ג) עפ"י השאילתות (סוף פרשת תרומה, אך ראה גליוני-הש"ס כתובות נ,א), שהאיסור הוא רק ע"י הפקר, חרם או בזבוז, אבל ע"י נתינה שהיא כקניין – מותר ליתן אף יותר מחומש.
2. לימוד משיעור חומש במצוות אחרות
בהל' ערכין (ח,יג) כותב הרמב"ם:[12] "כל המפזר ממונו במצוות, אל יפזר יותר מחומש". ומעין זה נפסק ברמ"א (או"ח תרנו,א):
ומי שאין לו אתרוג או שאר מצוה עוברת, אין צריך לבזבז עליה הון רב, וכמו שאמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, אפילו מצוה עוברת. ודווקא מצוות עשה, אבל לא תעשה – יתן כל ממונו קודם שיעבור.[13]
אמנם, הגמרא (סוכה מא,ב) מספרת שרבן גמליאל הנשיא לקח לולב באלף זוז, ומכאן הסיק הב"ח (או"ח סי' תרנו) שנשיא שכל צרכיו מוטלים על הציבור והם חייבים גם להעשירו, רשאי לבזבז יותר מחומש על קיום מצוות עשה. מהר"ן (סוכה טז. בדפי הרי"ף) משמע שכל עשיר יכול לנהוג כך, בהתאם למצבו.
לכאורה אין ללמוד מהלכה זו למצוַת צדקה, שכן אלמלא היה רבן גמליאל מוציא אלף זוז על לולבו, לא היה יכול לקיים מצוַת לולב. לעומת זאת, כאמור לעיל, אדם המפריש חומש מממונו לצדקה מקיים כראוי את מצוַת הצדקה, במיוחד במקום שיש בו ציבור שיכול לדאוג לכל מחסורו של העני. עם זאת, בשו"ת מנחת-יצחק (ח"ה לד,ב) כתב: "הוא הדין בצדקה, אך יש לחלק, דשם במצוה עוברת הוי כמו קיימי עניים לפנינו, מכל מקום נשמע מינה דכהיום הזה, דיש הרבה נצרכים, שפיר מותר לבזבז."
ה. תקנת אושא בימינו
כאמור, לדעת ראשונים רבים תקנת אושא אוסרת על נתינת יותר מחומש לצדקה. נראה שגם בימינו אין לחרוג מכך, וזאת בשל כמה סיבות:
א. בתנאי הכלכלה המודרנית, נדרש הון רב להקמת עסק ולשמירה על היקף פעילותו ועל מספר המועסקים בו. מנגד, צרכי הצדקה כיום הם כמעט בור ללא תחתית, הן בשל הצרכים הרפואיים והן נוכח מצב הגמלאים, המובטלים, מחוסרי הדיור, המשפחות החד-הוריות ועוד. חיוב בעלי ההון לתת את כל ממונם העודף לצדקה בהכרח יבוא על חשבון מצב עסקיהם ויגרום להגדלת מספר המובטלים.
ב. כיום יותר מבעבר, העשירים צוברים את הונם באמצעות יוזמה, השקעת זמן ומאמץ רב, ותוך נטילת סיכונים. לטובת כלל האוכלוסייה רצוי לעודד יוזמות אלו, ולא לפגוע במוטיבציה להן. מסיבה זו, נמנעת הממשלה גם מהשתת שיעורי מס גבוהים מדי על העשירים, כדי שלא יוציאו את הונם ואת עסקיהם לחו"ל. כמובן שחיוב העשירים, שהשקיעו מאמצים רבים ונטלו על עצמם סיכונים, להפריש את רוב ממונם לאנשים שבחלקם כלל אינם עובדים, יפגע במוטיבציה שלהם להמשיך לפתח את עסקיהם, ובכך יפגע בכלכלה בכללותה.
ג. "פוק חזי מאי עמא דבר" – לא מצינו שהעשירים הגדולים שומרי התורה והמצוות נותנים מחצית מהונם או את רוב הונם לצדקה, ואף לא מצינו שגדולי הדור התריעו על כך. להיפך, עשירים אלו זוכים להוקרה רבה על תרומותיהם הנכבדות.
כמובן, אנשים בדרגות רוחניות גבוהות ישמחו לתת את מיטב כספם כדי לעזור לזולת, אך רוב האנשים אינם נמצאים במדרגה זו. עם זאת, מן הראוי לחנך לכך שהסיפוק האמיתי אינו מילוי תאוות חומריות, אלא קיום מצוות התורה שגמילות חסדים היא אחת מיסודותיה.
ו. סיכום
א. לדעת ראשונים רבים, תקנת אושא מחייבת שלא ליתן יותר מחומש לצדקה.
ב. הרבה אחרונים כתבו שעשירים חייבים לתת לצדקה יותר מחומש מממונם, אולם כיון שהציבור כיום מסוגל לתת לעניים "די מחסורם", אף שהוא אינו עושה כן, לכאורה אין היחיד מחויב בכך. ולמעשה, לא נהגו לחייב לתת יותר מחומש.
ג. לרוב הדעות, עשיר מופלג אינו יוצא ידי חובתו במעשר, אלא חייב ליתן לצדקה חומש.
ד. לדעת רוב האחרונים, רשאי אדם לתת יותר מחומש לצדקה כמידת חסידות, ובלבד שלא יצטרך לבריות.
* עוד באותו נושא, ראו במאמרו של דרור פיקסלר שנדפס בכרך זה.
[1]. ובדומה לכך בפסיקתא רבתי (דברים יד,כב): "עשר תעשר את כל – מהו 'את כל'? אפילו ממונך. אמר רשב"ל בשם רבי יהודה בן חנינא: נימנו באושא שיהא אדם מפריש חומש נכסיו. מה טעם? כדי תרומות ומעשרות."
[2]. ראו פירושי הר"ש סיריליאו, מהר"א פולדא, מהר"ש יפה וביאור הגר"א. כך כתב גם החפץ-חיים (אהבת-חסד ח"ב יט,ד בהג"ה), וכן נראה מתוס' כתובות נ,א ד"ה אל יבזבז.
[3]. עפ"י דעת הרמ"א (סעי' א'), ב"י, ש"ך (ס"ק א'), ט"ז (ס"ק א') ופרישה (ס"ק ב') ביור"ד סי' ר"נ. מאידך המאירי (בית-הבחירה ב"ב ט,א), הב"ח והגר"א (ס"ק ג') חולקים על כך וסוברים שגם כשיש ציבור, היחיד מחויב לתת לעני די מחסורו. מלשון הטור נראה שאף הוא סובר כך, אולם הדרישה (ס"ק א') והט"ז (ס"ק א') פירשו את דבריו באופן אחר.
[4]. מאידך גיסא, בספר מגיד-מישרים (סוף פרשת צו) כתב המחבר: "ולא אתקן מעשר אלא למאן דבעי לאתעשרא, אבל מאן דלא חייש אי הוה ליה עושרא או לא, לא איהו מתחייב במעשר", ובבית-יוסף (יו"ד סי' רמט) הביא את תקנת אושא כלשונה וכתב: "דמתלמודא דידן יש לדקדק דמצוה מן המובחר לבזבז חומש" ובאבקת רוכל (סי' ג') כתב "ואם ירצה עוד לעשות יותר…יפריש מהריוח חמשית…ויזהר שלא יפחות מהעשירית וגם לא יוסיף…". לכאורה, משמע ממקורות אלו שבכל מקרה הפרשת חומש אינה חובה.
[5]. בשו"ת ישמח-לבב הסביר שהרמב"ם בהלכה א מדבר על יחיד במקום שאין ציבור, ולכן כתב שהוא מחוייב לתת לעני לפי הראוי לו. לעומת זאת, בהלכה ה הוא מדבר על מקום שיש בו ציבור, ולכן היחיד אינו חייב לתת "די מחסורו" של העני. כך לדעתו יש להבין גם את דברי הטור והשו"ע.
[6]. וראו כתובות סז,ב, שמר עוקבא שהיה עשיר מופלג חילק לצדקה לפני מותו מחצית מנכסיו.
[7]. ראוי לציין שאף לאחר מיתה מובא ברמ"א (חו"מ רפב,א; עפ"י המרדכי ב"ב סי' תרכה): "מי שציווה לעשות בנכסיו הטוב שאפשר לעשות, יתנהו ליורשיו כי אין טוב מזה." אמנם הרמ"א (יו"ד רמט,א) כתב ש"בשעת מותו יכול ליתן צדקה כל מה שירצה", אך לדעת השאילתות (סוף שאילתא ע"ג) ואורחות חיים (הל' צדקה סי' ל"ד) ולדעת אחרונים רבים (ברכ"י יור"ד סי' רמ"ט סעי' ט"ו, ערוה"ש יור"ד סי' רמ"ט סעי' א, חכמ"א סי' קמ"ד סעי' יב וצפנת פענח ערכין פ"ח הל' יג) אין להוריש לצדקה יותר ממחצית (או שליש) רכושו.
[8]. וראו בשו"ת שבט-הלוי (ח"ב סי' קכא) תירוץ לקושיה זו, אך גם לדעתו מוכח מכאן שתקנת אושא ניתקנה גם על עשירים מופלגים.
[9]. ראו מסכת תרומות עם פירוש קב-ונקי, קונטרס ב, תקנות וגזרות שבטל טעמן.
[10]. וכן משמע מערוך-השולחן (יו"ד רמט,ד), שכתב שאם נותן חומש או מעשר, אף שאין בזה די מחסורו של העני, פטור מלהוסיף כיון ש"אי אפשר יותר". ונראה ש"אי אפשר יותר" בגלל תקנת אושא, אבל אם נתן פחות מחומש, וממילא התקנה אינה חלה, חייב לתת יותר.
[11]. ראה גם ר"ע מברטנורה (פאה א,א) מלשונו משמע שמותר לתת יותר מחומש. הרמב"ם בפיהמ"ש (פאה א,א), דעה המובאת במהר"י קורקוס (הל' מתנות-עניים ז,א), החיד"א (ברכי-יוסף רמט,ב) ושו"ת 'בית דינו של שלמה' (יו"ד סי' א'; מט,א) כתבו מפורשות שאין חובה לתת יותר מחומש גם אם אין בכך כדי לספק את צורכי העניים. לסתירה שבין פיהמ"ש למשנה-תורה ניתנו הסברים שונים, ביניהם: הסתירה מיושבת עפ"י החילוק (לשיטתם) שבין הירושלמי לבבלי (אהבת-חסד ח"ב יד,ד בהע', שו"ת 'בית דינו של שלמה' שם; מח,ב); הרמב"ם חזר בו מדבריו בפהמ"ש (שאילת-יעב"ץ ח"א סי' ג; ברכי-יוסף רמט,א; משרת-משה (מתנ"ע פ"ז; עב,א); בפיהמ"ש הביא את הדין מדאורייתא, שמותר להפריש יותר מחומש, ובמשנה-תורה הביא את הדין לאחר תקנת אושא (נשמת-חיים, דרוש ה; נג,א).
[12]. בשו"ת אגרות משה (יו"ד סי' קמג) ובצפנת-פענח (הל' ערכין ח,יג) ביארו שהרמב"ם הביא דין זה בהל' ערכין, ולא בהל' מתנות-עניים, כיון שלדעתו מותר להוציא לצדקה יותר מחומש. אמנם, בספר משרת-משה (הל' מתנות-עניים פ"ז; עב,א) ובספר קול-יעקב (נח,ב) כתבו שדין זה חל גם על צדקה. הסבר אחר לכך שדין זה מובא בהל' ערכין דווקא, הוא שהרמב"ם עוסק כאן במי שמחלק לצדקה מעצמו, מנדבת לבו, ואילו בהל' מתנות-עניים מדובר בעני שבא ושואל, ואז ממידת חסידות מותר ליתן לו יותר מחומש (ברכי-יוסף יו"ד רמט,א; שו"ת 'בית דינו של שלמה' יו"ד סי' א [מט,א]; שו"ת שבט-הלוי ח"ב סי' קכא).
[13]. לפי רוב הדעות, דברים אלו אמורים רק בלאו שאין בו מעשה (עיין שדי-חמד מערכת ל, כלל קז; אמרי-בינה חו"מ דיני דיינים סי' יב; צדקה-ומשפט א,כג; שו"ת שבט-הלוי ח"ה סי' קעד).