
תפארת הקריאה בפרשת 'בא'
הרב דר' בר עמי הי"ו
יש להקפיד לקרוא נכון כל מילה וכל חלק ממילה, לקיים: "תורת ה' תמימה"!
להלן המלצה לחלק מהביטויים שיש להתייחס במיוחד בפרשה.
פרק י'
א: שִׁתִי – ה'ת' רפויה ומוטעמת מלרע.
ד: – הִנְנִי – ה'נ' הראשונה שוא נע כלל הדומות, יש הסוברים ששוא זה הוא נח. נלע"ד: נח.
ו: וּמָלְאוּ – ה'ל' בשוא נע, יש להשמיע את ה'א' ולא להבליע אותה (שלא יישמע: וּמָלוּ).
י"א: מֵאֵת – להקפיד להגות את האות 'א'.
י"ד: וַיָּנַח – ה'י' מודגשת ומוטעמת מלעיל, ה'נ' רפויה מלשון מנוחה.
ט"ו: וַיֹּאכַל – מלעיל.
ט"ז: חָטָאתִי – ה'ט' רפויה, ההטעמה ב'ט' מלעיל.
ט"ז: חַטָּאתִי – ה'ח' בפתח, ה'ט' בדגש חזק, ההטעמה ב'ת' מלרע. פירוש: החטא שלי.
י"ט: יָמָּה סּוּף – במילה 'יָמָּה' ההטעמה ב'י', ה'מ' בדגש חזק והמילה מלעיל.
במילה 'סּוּף' ה'ס' בדגש חזק מדין דחיק.
כ"א: וְיָמֵשׁ – ה'ו' בשוא נע לשון עתיד.
כ"ג: הָיָה אוֹר – 'הָיָה' – מלעיל.
פרק י"א
א: כְּשַׁלְּחוֹ – ה'ל' בשוא נע ובדגש חזק.
ח: מֵעִם-פַּרְעֹה – ה'מ' במתג. מלעיל.
ח: בָּחֳרִי-אַף – ה'ב' בקמץ קטן וה'ח' בחטף קמץ. (י"א שהקמץ ב'ב' קמץ גדול).
פרק י"ב
ב: חֳדָשִׁים – ה'ח' בחטף קמץ, קמץ קטן. וה'ד' בקמץ גדול.
ד: וְלָקַח – מלרע.
ז: עַל הַבָּתִּים – דגש חזק ב'ב', וב'ת' דגש קל יש הסוברים דגש חזק.
נלע"ד: דגש קל.
י"א: וְכָכָה – מחלוקת באיזו 'כ' להטעים את המילה הזאת.
לענ"ד: ההטעמה ב'כ' השניה. שתי האותיות 'כ' רפויות.
י"ד: תְּחָגֻּהוּ – ה'ח' בקמץ חטוף, קמץ קטן. 'ג' בדגש חזק ובקובוץ.
ט"ו: תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר – ה'שׂ' בדגש חזק.
כ"א: מִשְׁכוּ – ה'מ' במתג ומוטעמת. דעות שונות האם ה'ש' בשוא נח או נע.
נלע"ד: נע.
כ"ז: בְּנָגְפּוֹ – ה'נ' בקמץ קטן. 'ג' בשוא נח וה'פ' בדגש קל.
ל"א: קוּמוּ צְּאוּ – ה'צ' בדגש חזק. (יוצאת מהכלל, אינה בכלל דחיק ואתי מרחיק).
ל"ז: מֵרַעְמְסֵס – ה'ר' בפתח, ה'ע' בשוא נח ה'מ' בשוא נע.
ט"ל: לְהִתְמַהְמֵהַּ – ה'ה השניה היא בשוא נח ונהגית כמו מפיק 'ה' שבסוף התיבה.
ה'ה' השלישית – בפתח גנובה. במדקדקים מובאות ב' דרכים כיצד להגותה. יש שכתבו שהפתח נהגה במקום אות 'א' שאינה כתובה, ונקרא כאילו כתוב אֱלוֹאַהּ, שִׂיאַחְ, רָקִיאַעְ, ויש שכתבו שהפתח נהגה במקום האות שנמשכת במבטא מהתנועה הקודמת, ונקרא כאילו כתוב אֱלוֹוַּהּ, שִׂייַחְ, רָקִייַעְ, העיקר! שאין להגות את האות כאילו תחתיה פתח., נ"ל: יש לקרוא "לְהִתְמַהְמֵיַהּ".
מ"ט: בְּתוֹכְכֶם – ה'כ' הראשונה בשוא נע מדין כפולים.
פרק י"ג
א: קַדֶּשׁ–לִי – ה'ק' מוטעמת מעט בגלל המקף.
שאלה חשובה ולעניין.
כעיקרון…רק אותיות בגד כפת הנמצאות בראש מילה יקבלו דגש. חוץ ממיקרים מיוחדים התורה שלפניהם אחת מאותיו ת אהו"י.
והנה כאן..ממש מוזר האות…ש… בראש מילה ומקבלת.דגש חסק… מוצאים זאת פעמים אחדות בתורה….בעיקר במטרה להדגיש…ועוד סיבות…."דחיק ואתי מרחיק"…שלא תמיד מובן למה בעלי המסורה קבעו כך. סביר להטעמה והבלטה.
אשמח לשמוע עוד תגובות. תורה היא וצריך ללמוד.
הצעיר. בצב"ע
אתה כותב בפרשת בא פרק יב ט"ו: תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר – ה'שׂ' בדגש חזק
מה המקור וסיבה של הדגש חזק כאן? בעוד מקומות בפרשה המלה שאר בלי הדגש
בכבוד רב,
פרץ רוט