תפארת הקריאה בפרשת 'וירא' – הרב ד"ר ב"צ בר-עמ"י 

יש להקפיד לקרוא נכון כל מילה וכל חלק ממילה, לקיים: "תורת ה' תמימה"!

להלן המלצה לחלק מהביטויים שיש  להתייחס במיוחד בפרשה.

 

פרק י"ח

ב: וַיָּרָץ – ה'ר' בקמץ קטן. ההטעמה ב'י' מלעיל.

ג: וַיֹּאמַר –  ה'מ' מנוקדת בפתח למרות האתנחתא במילה זו.

כל ' 'וַיֹּאכַל' 'וַיֹּאמַר' –  המסתיים בפתח, ההטעמה היא מלרע.

ג: אֲ–דֹנָי  – ה'נ' בקמץ גדול ומשמעותו קודש.

ד: רַגְלֵיכֶם –  ה'ל' בצירי  לשון רבים, ולא בשוא – לשון יחיד.

ו: הָאֹהֱלָה –  ההטעמה ב'ל', והמילה מלרע.

יש הסוברים שההטעמה היא ב'א' והמילה היא מלעיל.  (צלו"ל).

י: חַיָּה  – דגש חזק ב'י',  שלא יקבל משמעות אחרת.

י"ב: וַאדֹנִי – ה'א' נחה ואינה נקראת. יש לקרוא: 'וַדֹנִי', עפ"י הכלל "וכל"ב מכניס"

י"ג: אֻמְנָם – ה'א' בקובוץ ואין לקרוא בקמץ (אָמנם).

י"ג: וַאֲנִי זָקַנְתִּי – למרות סוף פסוק, ה'ק' בפתח.

ט"ז: לְשַׁלְּחָם –  האות 'ל' השניה בשוא נע ובדגש חזק.

י"ז: הַמְכַסֶּה – מתג ב'ה', השוא שב'מ' הוא (מרחף) נח, וה'ס' בדגש חזק. יש הסוברים כי השוא הוא נע. צלו"ל. נלע"ד: שוא נע. יש ספרים שניקדוהו חטף פתח 'הַמֲכַסֶּה'.

כ: כִּי רָבָּה  – ההטעמה ב'ר' מלעיל,  וה'ב' בדגש חזק.

כ"א:  אֵרְדָה–נָּא –  ה'ר' בשוא נע  וה'נ' מודגשת בדגש חזק.

כ"א: הַבָּאָה –  ההטעמה ב'ב' מלעיל, לשון עבר.

כ"ד: אוּלַי יֵשׁ – להפריד בין הדבקים (י-י).

כ"ו: וְנָשָׂאתִי – לשון עתיד ובכל זאת ההטעמה ב'ש' (חריג).

ל: יִחַר –  ההטעמה ב'י' מלעיל.

ל: יִמָּצְאוּן –  ה'מ' בדגש חזק וה'צ' בשוא נע.

 

פרק י"ט

א: וַיָּקָם – ההטעמה ב'י', ה'ק' בקמץ קטן.

ב: הִנֶּה–נָּא – התיבה 'הִנֶּה' מלרע. ה'נ' השניה בדגש חזק.

ב: אֲדֹנַי  –  ה'נ' בפתח והוא לשון חול – פירוש: 'האדונים שלי'.

ב: וַיֹּאמְרוּ לּא –  ה'ל' בדגש חזק, להבדיל בין "ויאמרו לו" ההטעמה היא ב'י' (נסוג אחור) בשני המקרים ה'מ' היא בשוא נע.

ד: טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ – ההטעמה ב'ט' של 'טֶרֶם' וב'כ' של 'יִשְׁכָּבוּ'. (מקום הזרקא והסגולתא  על המילה אינם מורים על מקום ההטעמה).

ה: וַיֹּאמְרוּ לוֹ –  הטעמה באות 'י' משום נסוג לאחור וה'מ' בשוא נע.

ט: גֶּשׁ הָלְאָה – המילה 'הָלְאָה' מוטעמת ב'ה' הראשונה, השוא הוא נח. וכן בכל המילים שבמקרא. להקפיד להגות נכון את האותיות:'ה' ו'א'.

י"ד: לֹקְחֵי –  ה'ק' בשוא נע.

ט"ז: וַיִּתְמַהְמָהּ – ה'ה' הראשונה בשוא נח ויש להגות אותה. ה'ה' האחרונה במפיק וגם אותה צריך להגות. יש להגות את שתי האותיות 'ה'.

י"ח: אֲ–דֹנָי – שם זה קדוש.

כ: אִמָּלְטָה נָּא – הטעמה ב'ט' מלרע. ה'נ' בדגש חזק. יש הסוברים שאין דגש ב'נ'.

צלו"ל. נ"ל: בדגש חזק.

כ: שָׁמָּה – ה'מ' בדגש חזק.

כ"א: הָפְכִּי –  ה'ה' בקמץ קטן. ישנן דעות שהאות 'כ' אינה מודגשת בדגש קל אלא רפויה. נ"ל: בדגש, בגלל שהשוא לפני כן הוא שוא נח… בגלל שהאות 'ה' לפני כן בקמץ קטן. (בן-אשר)

כ"ג: צֹעֲרָה  – ההטעמה ב'צ'.

ל"ד: מִמָּחֳרָת – ה'מ' השניה בקמץ גדול ובדגש חזק. ה'ח' בקמץ קטן.

ל"ח: יָלְדָה בֵּן –  ה'ל' בשוא נע, נקרא:'י-לדה'. ה'ב' בדגש חזק מדין דחיק.

 

פרק כ'

ה: בְּתָם-לְבָבִי –  ה'ת' בקמץ קטן.

ו: לִנְגֹּעַ –  יש הקוראים את הפתח גנובה מתחת ל'ע'  כאילו נכתבה 'לִנְגוֹ-וַ'ע,

ויש הקוראים אותה 'לִנְגוֹ-אַע"'. נ"ל: 'לִנְגוֹ-וַ'ע'.

ז: וֶחְיֵה – מתג ב'ו'. 'ח' בשוא נח.

י: מָה רָאִיתָ – ה'מ' בקמץ גדול. עפ"י הכלל כל הסמוך לאותיות: 'א'ח'ר' – קמוצות.

י"ב: אָמְנָה  – ה'א' בקמץ קטן.

 

פרק כ"א

א: וַא–דֹנָי –  ה'א' נחה ויש לקרוא: 'וַ-דוֹנָי'.

א: דִּבֶּר אֹתוֹ – 'אֹתוֹ' ולא "אִתּוֹ".

ב: הַנּוֹלַד-לוֹ  –  מתג ב'נ'. שתי האותיות 'ל' רפויות.

ו: יִצְחַק-לִי  –  ההטעמה באות 'י' הראשונה, ה'צ' בשוא נע. יש המנקדים כאן חטף-פתח.

יש הסוברים בשוא נח. צלו"ל.  נ"ל: בשוא נח.

ח: וַיִּגָּמַל – למרות האתנחתא – ה'מ' בפתח.

י"ז אַל  תִּירְאִי – ה'ר' בשוא נע, הקורא בשוא נח – משנה את המשמעות.

כ"ז: לַאֲבִימֶלֶךְ – ה'ל' בפתח במקום שוא, כי ה'ל' נמצאת לפני "אֲ" עם חטף פתח.