תמונה : פאדוני
תפארת הקריאה בפרשת וישב
הרב ב"צ בר עמי
יש להקפיד לקרוא נכון כל מילה וכל חלק ממילה, לקיים: "תורת ה' תמימה"!
להלן המלצה לחלק מהביטויים שיש להתייחס במיוחד בפרשה.
פרק ל"ז
ב': רֹעֶה – יש להקפיד להגות את האות 'ע', שלא יישמע 'רואה' מלשון 'ראיה'.
ו: מְאַלְּמִים – 'ל' בדגש חזק ובשוא נע.
ז': קָמָה – הטעם ב'ק' מלעיל לשון עבר.
ט"ז: אֵיפֹה – מלרע, ההטעמה ב'פ'.
כ"ג: אֶת כֻּתָּנְתּוֹ – ה'כ' בקובוץ וה'ת' הראשונה בקמץ קטן ובדגש חזק.
כ"ה: לֶאֱכָל-לֶחֶם – ה'כ' בקמץ קטן יש לשים לב להפריד בין שתי המילים שלא תיבלע האות 'ל' שבשתיהן.
כ"ה: יִשְׁמְעֵאלִים – ה'מ' בשוא נע ולא בקמץ (לא: יִשְׁמָעֵאלִים).
כ"ה: בָּאָה – ההטעמה ב'א' מלרע…הטעמה אחרת, הופכת את הפועל מהווה לעבר.
כ"ט: וַיִּקְרַע – להקפיד להגות את ה'ע' שלא יישמע 'ויקרא'.
ל: אָנָה – מלעיל.
ל"ב: וַיְשַׁלְּחוּ – ה'ל' בדגש חזק ובשוא נע.
ל"ב: "הַכֶּר-נָא" ה'ה' מלעיל בגלל המקף.
ל"ד: בְּמָתְנָיו – ה'מ' בקמץ קטן.
פרק ל"ח
א: עֲדֻלָּמִי – ה'ל' בדגש חזק.
ה': בְּלִדְתָּהּ – ה'ל' בחיריק וה'ד' בשוא נח ומפיק 'ה' (בפרק 'במה מדליקין' יש לקרוא בשעת לִדְתָּן ולא לֵדָתָן) ואם מתאמץ לקרוא את ה'ד' בשוא נח וגורם להבליע את האות 'ת', עדיף שיקרא את ה'ד' בשוא נע והעיקר שלא יעלים את האות 'ת'.
ט': וַיֵּדַע – הטעם ב'י' מלעיל.
ט: כִּי לּא לוֹ – האות 'ל' במילה 'לא' היא בדגש חזק. ה'ל' השניה במילה 'לו' היא רפויה. כך אפשר להבחין בין 'לא' שהכוונה שלילה לבין 'לו' שהכוונה נוכח, בשבילו. יש הממליצים במקום שכתוב 'לא' הקריאה תהיה חדה וקצרה, וכאשר רוצים לומר 'לו', להאריך מעט או ליצור הפסקה קלה לאחר הביטוי של המילה 'לו'. יש דעה שהדגש ב'ל' הוא אינו דגש חזק.
ט: נְתָן-זֶרַע – ה'ת' בקמץ קטן.
י: וַיֵּרַע – ההטעמה באות 'י'.
י"ב: גֹּזְזֵי צֹאנוֹ – 'ז' בשוא נע.
ט"ז: הָבָה-נָּא – 'הבה' בקמץ ומלעיל. תיבת 'נא' ה'נ' בדגש חזק מדין דחיק.
כ"ה: אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ – תיבת "לו" בדגש חזק מדין דחיק.
כ"ח: הַמְיֶלֶּדֶת – ראה לעיל פרק ל"ה פסוק י"ז.
כ"ח: בְּלִדְתָּהּ – ראה הערה לעיל פסוק ה'.
כ"ח: הַמְיַלֶּדֶת – ה'מ' בשוא נח. בן-אשר: כל "הַמְ-יַלֶדֶת" ה'מ' בשוא נח.
כ"ט: עָלֶיךָ פָּרֶץ – ה'פ' בדגש חזק מדין דחיק.
פרק ט"ל
ט: אֵינֶנּוּ – ה'נ' השניה בשורוק ולא בחולם. בדגש חזק. ההטעמה ב'נ' הראשונה, מלעיל.
י"ד : הֵבִיא לָנוּ… לְצַחֶק בָּנוּ – ההטעמה ב'ה' (הביא), ההטעמה ב'צ' (לצחק), מדין נסוג אחור.
ט"ז: וַתַּנַּח – ה'ת' וה'נ' בדגש חזק ומלרע, מלשון 'להניח' ולא מלעיל כמו 'וַתָּנַח התבה..מלשון 'מנוחה'.
י"ט: וַיְהִי כִשְׁמֹעַ – לדעת בן אשר ה'כ' רפויה. לדעת בן נפתלי ה'כ' דגושה.
"ואנן עבדינן כב"א בכ"מ" פירוש: אנו עושים כבן אשר בכל מקום.
י"ט: עָשָׂה לִי – ההטעמה ב'ע' מדין נסוג אחור.
פרק מ'
א': לַאֲדֹנֵיהֶם – יש להקפיד כן להגות את האות 'א' (חריג מהכלל 'וכל"ב מכניס -מבליע).
ח: לֵא'להים – ה'א' נבלעת ואינה מבוטאת עפ"י הכלל 'וכל"ב מכניס', מבליע (ואינו נהגה).
י: נִצָּהּ – ה'צ' בדגש חזק. מפיק 'ה'.
י': אַשְׁכְּלֹתֶיהָ – ה'א' בפתח ולא בסגול.
י"ג: אֶת רֹאשֶׁךָ – ה'ש' בסגול ומלרע.
י"ג: וַהֲשִׁיבְךָ – ה'ה' בחטף פתח וה'ו' בפתח. להבדיל '"וֶהֱשִׁיבְךָ ה' מצרים (דברים כח, סח).
ט"ו: כִּי שָׂמוּ – ההטעמה ב'מ' מלרע.