תפארת הקריאה בפרשת 'לך-לך'

הרב ד"ר ב"צ בר-עמ"י

 

יש להקפיד לקרוא נכון כל מילה וכל חלק ממילה, לקיים: "תורת ה' תמימה"!

להלן המלצה לחלק מהביטויים שיש  להתייחס במיוחד בפרשה.

פרק י"ב

ב: וַאֲבָרֶכְךָ – יקפיד להגות את שתי האותיות 'כ'. ה'כ' הראשונה בשוא נע לפי כלל "אותיות הדומות" ויש סוברים שהוא נח. צלו"ל. נ"ל: שוא נח.

ב: וֶהְיֵה – ה'ה' הראשונה בשוא נח ומפיק 'ה' (הראשונה, לא האחרונה).
נקרא: וֶהְ-יֵה.

ה: אֲשֶׁר רָכָשׁוּ –  להפריד בין הדבקים (ר-ר).

ח: אָהֳלֹה – בהברה הספרדית, ה'א' בקמץ גדול וה'ה' בקמץ קטן.

ח: וְיִקְרָא  Iבְּשֵׁם ה' –  יקפיד הקורא להפסיק הפסקה קלה בין המילים "ויקרא" לבין המילים "בשם ה'" (כך גם לפי הטעמים), כאן אברהם קורא לעולם "בשם ה'".

בחומש שמות (פרשת כי תשא) מילים דומות אבל הפסקה שונה.

"ויקרא בשם | ה'" בחומש שמות, ה' הוא הקורא.

י"ג: אֲחֹתִי  – מלעיל.

י"ג: וְחָיְתָה  – ה'י' בשוא נע. ה'י' רפויה ללא דגש.

ט"ו: וַיְהַלְלוּ – ה'י' בשוא נח, ה'ל' הראשונה בשוא נע.

י"ח: לָמָּה – הטעם מלעיל ב'ל', ה'מ' מודגשת (בדגש חזק). ראה הבדל בפסוק הבא, פסוק י"ט.

י"ט: לָמָה אָמַרְתָּ – המילה "לָמָה" לא מודגשת! ה'מ' רפויה (לפני א') והמילה מלרע.

 

פרק י"ג

ג: אֲשֶׁר הָיָה שָׁם – המילה "היה" היא מלעיל. הטעם נסוג אחור ל'ה' הראשונה.

ט: אִם הַשְּׂמֹאל –  השוא הוא נע בגלל הדגש החזק שב "שׂ".

י"ב: וַיֶּאֱהַל – עצירה קלה ב'י' להקל לבטא את ה'א'. להקפיד להבחין בין ה'א' והאות 'ה'.

י"ג: וְחַטָּאִים –  ה'ו' בשוא  ולא בפתח. (התימנים יהגו 'ו' זו כחטף פתח, בגלל השפעת הנקוד של האות הגרונית שאחריה). ה'ט' מודגשת בדגש חזק כלומר: אנשים חוטאים.

ט"ו: אֶתְּנֶנָּה  –  ה'ת'  בשוא נע ובדגש חזק. גם ה'נ' השניה בדגש חזק.  לא מפיק 'ה'.

ט"ז: יִמָּנֶה – ה'י' בחיריק, ה'מ' בדגש חזק,  כלומר 'יִסָּפֵר' מלשון 'לספור'.

י"ז: לְאָרְכָּהּ  –  ה'א' בקמץ קטן, ה'כ' בדגש קל. מפיק 'ה'.

י"ז: וּלְרָחְבָּהּ  –  ה'ל' בשוא נח. ה'ר' בקמץ קטן ה'ב' בדגש קל. מפיק 'ה'.

 

פרק י"ד

א: כְּדָרְלָעֹמֶר –  ה'ד' בקמץ קטן, ה'ר' בשוא נח.

ב: צְבֹיִים  –  החיריק מחת ל'י' הוא חיריק מלא. יש לקרוא: "צבו-יִים".

ו: בְּהַרְרָם –  האות 'ר' בשוא נע. (פירוש: בהר שלהם – רש"י, ראב"ע),

מתג ב'ה' לתפארת הקריאה.

ז: בְּחַצְצֹן –   ה'צ' הראשונה בשוא נע, מדין כפולים, ולא בחטף פתח.

ט"ז: וַיָּשֶׁב – ה'י' בקמץ גדול, ההטעמה באות 'י' ובדגש חזק.

ה'ש' בסגול ורפויה, מלשון 'לְהָשִׁיב' המילה היא מלעיל.

י"ט: וַיְבָרְכֵהוּ –  ה'ר' בשוא נע ולא בחטף פתח.

 

פרק ט"ו

א: שְׂכָרְךָ –  ה'ש' שמאלית, בשוא נע, ה'ר' בשוא נע. נקרא: 'שְׂכָ-רְךָ'.

ב: דַּמֶּשֶׂק –  ה'ש' שמאלית, ה'מ' בדגש חזק.

ו: וְהֶאֱמִן  –   עצירה קלה לאחר האות 'ה' כדי להגות נכון את האות 'א'.

י"א: וַיַּשֵּׁב – ה'י' בפתח ודגושה בדגש חזק. ה'ש' בצירי ובדגש חזק. לשון 'נשיבה',

ההטעמה ב'ש' מלרע.

י"ז: בָּאָה  – ההטעמה באות 'ב', מלעיל, מלשון עבר.

 

פרק ט"ז

א: יָלְדָה  – ה'ל' בשוא נע, נקרא: 'י-לדה', אחרת ישמע 'יל-דה' שמשמעותו: בת.

ג: אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה  – במילה הראשונה "אישה" (האיש שלה) ה'ש' רפויה ומפיק 'ה'.

במילה 'לְאִשָּׁה' הש' בדגש חזק ולא מפיק 'ה'.

י"א: וְיֹלַדְתְּ  –  ה'י' בחולם ולא בקמץ, לשון עתיד. ה'ד' והת' בשוא נח, מדין שני שוואים בסוף מילה  שניהם נחים. (רוב הדעות).

י"ג: רֳאִי…רֹאִי  – ה'ר'  במילה הראשונה  בקמץ קטן. במילה השניה ה'ר' בחולם חסר.

ט"ז: וַתְּעַנֶּהָ  –   ה'ת' בשוא נע. (ולא 'וַתַּעַנֶהָ' בפתח. שמשמעותו: ענתה לה).

ה'ת' וה'נ' בדגש חזק.

 

פרק י"ז

י"ג: בֵּיתְךָ  –  ה'ת' בשוא נע ורפויה.

י"ז: הֲבַת–תִּשְׁעִים – ה'ה' היא 'ה' השאלה ומנוקדת בחטף פתח. ה'ב' אחריה רפויה, אחרי חטף פתח לא יבוא דגש.

כ"ג: וַיָּמָל – ה'מ' בקמץ קטן, המילה היא מלעיל ההטעמה באות 'י'.

תפארת הקריאה בפרשת 'לך-לך'

הרב ד"ר ב"צ בר-עמ"י

יש להקפיד לקרוא נכון כל מילה וכל חלק ממילה, לקיים: "תורת ה' תמימה"!

להלן המלצה לחלק מהביטויים שיש  להתייחס במיוחד בפרשה.

פרק י"ב

ב: וַאֲבָרֶכְךָ – יקפיד להגות את שתי האותיות 'כ'. ה'כ' הראשונה בשוא נע לפי כלל "אותיות הדומות" ויש סוברים שהוא נח. צלו"ל. נ"ל: שוא נח.

ב: וֶהְיֵה – ה'ה' הראשונה בשוא נח ומפיק 'ה' (הראשונה, לא האחרונה).

נקרא: וֶהְ-יֵה.

ה: אֲשֶׁר רָכָשׁוּ –  להפריד בין הדבקים (ר-ר).

ח: אָהֳלֹה – בהברה הספרדית, ה'א' בקמץ גדול וה'ה' בקמץ קטן.

ח: וְיִקְרָא  Iבְּשֵׁם ה' –  יקפיד הקורא להפסיק הפסקה קלה בין המילים "ויקרא" לבין המילים "בשם ה'" (כך גם לפי הטעמים), כאן אברהם קורא לעולם "בשם ה'".

בחומש שמות (פרשת כי תשא) מילים דומות אבל הפסקה שונה.

"ויקרא בשם | ה'" בחומש שמות, ה' הוא הקורא.

י"ג: אֲחֹתִי  – מלעיל.

י"ג: וְחָיְתָה  – ה'י' בשוא נע. ה'י' רפויה ללא דגש.

ט"ו: וַיְהַלְלוּ – ה'י' בשוא נח, ה'ל' הראשונה בשוא נע.

י"ח: לָמָּה – הטעם מלעיל ב'ל', ה'מ' מודגשת (בדגש חזק). ראה הבדל בפסוק הבא, פסוק י"ט.

י"ט: לָמָה אָמַרְתָּ – המילה "לָמָה" לא מודגשת! ה'מ' רפויה (לפני א') והמילה מלרע.

פרק י"ג

ג: אֲשֶׁר הָיָה שָׁם – המילה "היה" היא מלעיל. הטעם נסוג אחור ל'ה' הראשונה.

ט: אִם הַשְּׂמֹאל –  השוא הוא נע בגלל הדגש החזק שב "שׂ".

י"ב: וַיֶּאֱהַל – עצירה קלה ב'י' להקל לבטא את ה'א'. להקפיד להבחין בין ה'א' והאות 'ה'.

י"ג: וְחַטָּאִים –  ה'ו' בשוא  ולא בפתח. (התימנים יהגו 'ו' זו כחטף פתח, בגלל השפעת הנקוד של האות הגרונית שאחריה). ה'ט' מודגשת בדגש חזק כלומר: אנשים חוטאים.

ט"ו: אֶתְּנֶנָּה  –  ה'ת'  בשוא נע ובדגש חזק. גם ה'נ' השניה בדגש חזק.  לא מפיק 'ה'.

ט"ז: יִמָּנֶה – ה'י' בחיריק, ה'מ' בדגש חזק,  כלומר 'יִסָּפֵר' מלשון 'לספור'.

י"ז: לְאָרְכָּהּ  –  ה'א' בקמץ קטן, ה'כ' בדגש קל. מפיק 'ה'.

י"ז: וּלְרָחְבָּהּ  –  ה'ל' בשוא נח. ה'ר' בקמץ קטן ה'ב' בדגש קל. מפיק 'ה'.

פרק י"ד

א: כְּדָרְלָעֹמֶר –  ה'ד' בקמץ קטן, ה'ר' בשוא נח.

ב: צְבֹיִים  –  החיריק מחת ל'י' הוא חיריק מלא. יש לקרוא: "צבו-יִים".

ו: בְּהַרְרָם –  האות 'ר' בשוא נע. (פירוש: בהר שלהם – רש"י, ראב"ע),

מתג ב'ה' לתפארת הקריאה.

ז: בְּחַצְצֹן –   ה'צ' הראשונה בשוא נע, מדין כפולים, ולא בחטף פתח.

ט"ז: וַיָּשֶׁב – ה'י' בקמץ גדול, ההטעמה באות 'י' ובדגש חזק.

ה'ש' בסגול ורפויה, מלשון 'לְהָשִׁיב' המילה היא מלעיל.

י"ט: וַיְבָרְכֵהוּ –  ה'ר' בשוא נע ולא בחטף פתח.

פרק ט"ו

א: שְׂכָרְךָ –  ה'ש' שמאלית, בשוא נע, ה'ר' בשוא נע. נקרא: 'שְׂכָ-רְךָ'.

ב: דַּמֶּשֶׂק –  ה'ש' שמאלית, ה'מ' בדגש חזק.

ו: וְהֶאֱמִן  –   עצירה קלה לאחר האות 'ה' כדי להגות נכון את האות 'א'.

י"א: וַיַּשֵּׁב – ה'י' בפתח ודגושה בדגש חזק. ה'ש' בצירי ובדגש חזק. לשון 'נשיבה',

ההטעמה ב'ש' מלרע.

י"ז: בָּאָה  – ההטעמה באות 'ב', מלעיל, מלשון עבר.

 

פרק ט"ז

א: יָלְדָה  – ה'ל' בשוא נע, נקרא: 'י-לדה', אחרת ישמע 'יל-דה' שמשמעותו: בת.

ג: אִישָׁהּ לוֹ לְאִשָּׁה  – במילה הראשונה "אישה" (האיש שלה) ה'ש' רפויה ומפיק 'ה'.

במילה 'לְאִשָּׁה' הש' בדגש חזק ולא מפיק 'ה'.

י"א: וְיֹלַדְתְּ  –  ה'י' בחולם ולא בקמץ, לשון עתיד. ה'ד' והת' בשוא נח, מדין שני שוואים בסוף מילה  שניהם נחים. (רוב הדעות).

י"ג: רֳאִי…רֹאִי  – ה'ר'  במילה הראשונה  בקמץ קטן. במילה השניה ה'ר' בחולם חסר.

ט"ז: וַתְּעַנֶּהָ  –   ה'ת' בשוא נע. (ולא 'וַתַּעַנֶהָ' בפתח. שמשמעותו: ענתה לה).

ה'ת' וה'נ' בדגש חזק.

פרק י"ז

י"ג: בֵּיתְךָ  –  ה'ת' בשוא נע ורפויה.

י"ז: הֲבַת-תִּשְׁעִים – ה'ה' היא 'ה' השאלה ומנוקדת בחטף פתח. ה'ב' אחריה רפויה, אחרי חטף פתח לא יבוא דגש.

כ"ג: וַיָּמָל – ה'מ' בקמץ קטן, המילה היא מלעיל ההטעמה באות 'י'.