תפארת הקריאה בפרשת 'תרומה'

 הרב דר' בר עמי הי"ו

יש להקפיד לקרוא נכון כל מילה וכל חלק ממילה, לקיים: "תורת ה' תמימה"!

להלן המלצה לחלק מהביטויים שיש להתייחס במיוחד בפרשה.

 

פרק כ"ה

ב: יִדְּבֶנּוּ – ה'ד' בשוא נע ובדגש חזק.

ג: זָהָב וָכֶסֶף – להקפיד על הפרדת שתי התיבות לאלה שהוגים 'ו' כמו 'ב' רפויה.

ה: אֵילִם מְאָדָּמִים – להקפיד על הפרדת שתי התיבות (מ-מ). ה'א' בקמץ קטן.

כלל: קמץ הבא אחריו דגש חזק ייחשב לקמץ קטן. כמו : חָנֵּנוּ, רָנּוּ ועוד.

ה: וְעֹרֹת תְּחָשִׁים – להפריד בין שתי המילים.

לאלה שאינם מבחינים בין 'ת' ללא דגש ל-'ת' עם דגש.

י: וְאַמָּה – 'מ' בדגש חזק להבדיל מ'אָמָה' שהיא שפחה.

וכן כל המקומות של המידות… 'אַמָּה' אַמּוֹת'.

י"א: וְצִפִּיתָ – ההטעמה ב'ת' מלרע.

י"ב: וְיָצַקְתָּ לּוֹ. ההטעמה נסוגה לאחור ל'צ' מלעיל, ודגש חזק ב'ל'.

כ: סֹכְכִים – 'כ' ראשונה בשוא נע. יש המנקדים חטף פתח. נלע"ד: בשוא נע.

כ"א: מִלְמָעְלָה – ה'ל' הראשונה רפויה ובשוא נח. נקרא: "מִל-מָעְ-לָה'

כ"ב: וְנוֹעַדְתִּי – ה'ד' בשוא נח ולא בשוא נע. ההגייה קשה, יש להתאמץ. המילה מלרע.

כ"ג: רָחְבּוֹ – ה'ר' בקמץ קטן.

כ"ה: וְעָשִׂיתָ לּוֹ – ה'ל' בדגש, וכן בביטוי זה בכל המקומות.

כ"ט: וּקְשׂוֹתָיו – ה'ק' בשוא נח.

ל"א: מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה – יש הכותבים בתורה 'תֵּיעָשֶׂה' מלאה ב'י'.
בספרי תימן כמו בכתר בן אשר: 'תֵּעָשֶׂה'. אין הבדל ואין שינוי בקריאה.

ל"ג: מְשֻׁקָּדִים – ה'מ' בשוא נע וה'ק' בדגש חזק.

ט"ל: כִּכָּר – ה'כ' השניה, מחלוקת האם בקמץ או בפתח. נלע"ד: בקמץ.

מ: מָרְאֶה – ה'מ' בקמץ קטן.

 

פרק כ"ו

א: מָשְׁזָר – ה'מ' בקמץ קטן.

ב: הַיְרִיעָה – ה'י' רפה ובשוא נח, וכן להלן במילה 'הַיְרִיעֹת'.

ד: לֻלְאֹת – מתג ב'ל' הראשונה ה'ל' השניה בשוא נע. ה'ל' מנוקדת בשורוק (לוּלְאֹת) אלא שבכתיב התורה נכתב כאן בכתיב חסר ללא 'ו', ולכן השוא ב'ל' הוא נע, ככל שוא הבא לאחר תנועה גדולה.

ז: לְאֹהֶל – ה'ל' בשוא נע ולא בקמץ ההטעמה ב'א'.

י"ב: הָעֹדֵף – ההטעמה ב'ד' מלרע.

י"ג: בָּעֹדֵף – ההטעמה ב'ד' מלרע.

י"ד: מִלְמָעְלָה – כלל: כל 'מִלְמָעְלָה' ה'ל' רפויה וכל 'מִלְּמַטָּה' ה'ל' דגושה וגם ה'ט'.

כ"ב: וּלְיַרְכְּתֵי הַמִּשְׁכָּן – בן אשר ובן נפתלי מסכימים שניהם שבמילה 'ולירכתי' ה'ו' במתג.

כ"ג: לִמְקֻצְעֹת – ה'צ' בשוא נח. נקרא לִמְ-קֻצְ-עוֹת.

כ"ד: וְיִהְיוּ – 'ו' בשוא נע זמן עתיד.

ל: הָרְאֵיתָ – ה'ה' – בקמץ קטן.

ל"א: וְעָשִׂיתָ פָרֹכֶת – 'פ' רפויה ואין כאן דין אתי מרחוק.

ל"ג: וְהֵבֵאתָ – ההטעמה ב'ת' מלרע.

ל"ג: וְהִבְדִּילָה – הטעם ב'ל' מלרע. (יוצא מהכלל).

ל"ד: הַקֳּדָשִׁים – ה'ק' בחטף קמץ ומודגשת בדגש חזק. (אם אין אות 'ה' לפני 'קדשים' תנוקד בקמץ גדול. כמו 'קֹדֶשׁ קָדָשִׁים' ונקרא כביכול: 'קַדשים').

ל"ז: לַמָּסָךְ – ה'מ' בדגש חזק וה'ס' רפויה.

 

פרק כ"ז

ג: וְעָשִׂיתָ סִּירֹתָיו – ה'ס' בדגש חזק. אתי מרחיק.

ד: טַבְּעֹת נְחשֶׁת – ה'ט' בשוא נע ולא בקמץ גדול.

ה: מִלְּמָטָּה – כלל: כל 'מִלְמָעְלָה' ה'ל' רפויה. כל 'מִלְּמַטָּה' ה'ל' וגם ה'ט' דגושות בדגש חזק.

ז: בִּשְׂאֵת אֹתוֹ – 'ב' בחיריק. 'שׂ' בשוא נח. מפיק 'א'.

י"א: מֵאָה – הטעם מלעיל, נסוג לאחור.

י"ט: וְכָל-יִתְדֹת – ה'י' בחיריק חסר, ה'ת' בשוא נח, יש להתאמץ…