ציור- האמן ר' יואל וקסברגר ©
ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת בראשית– מאת הרב ברוך רובין הי"ו
"בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ" (א, א)
בשביל התורה ובשביל ישראל שנקרא ראשית (רש"י)
לפי זה אומר רבנו האור החיים הקדוש דבר מבהיל, שמי שאינו עוסק בתורה, או לפחות מחזיק לומדי תורה, אסור לו ליהנות מהעולם הזה, שכולו נברא רק בשביל התורה, ואם אינו לומד תורה או לא מסייע ללומדי תורה, אין לו היתר להנות מהעולם הזה.
וזלה"ק 'מי שזכה בתורה, זכה בכל העולם, ומי שלא זכה בתורה, אין לו ליהנות מהעולם עד מדרך כף רגל זולת אם ישמש הכשר עמליה' (כלומר: שהוא ישמש לסיוע והכשר ללומדי תורה שיוכלו לעמול בתורה).
"ויאמר אלוקים יהי מארת ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה והיו לאתת ולמועדים ולימים ושנים" (א, יד)
כאשר שיגרו הרוסים את החללית לירח טענו המדענים בשעתו שיהיה אפשר לגור שם.
שאלו את מרן הגאון ר' יצחק זאב מבריסק זצ"ל האם יתכן הדבר? ענה הגרי"ז: בבריאת הירח ותפקידה כתבה התורה "ויאמר אלוקים יהי מארת ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה והיו לאתת ולמועדים ולימים ושנים" הרי שלכך נבראו ולא ליותר מזה ואם כן לא שייך לבנות שם מקום ישוב. (נתיבות רבותינו)
"ויאמר אלוקים נעשה אדם" (א, כו)
מאחר שהקב"ה הי׳ נמלך עם המלאכים על תורת האדם אם לבראו או לאו, ועל האשה לבראה לא נמלך כלל עמהם רק עשה מדעת עצמו, על כן הנשים מברכים בכל יום "שעשני כרצונו", היינו בלי רצון אחרים, רק ברצונו הבלעדי… (ישועת יעקב)
"ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל החיה הרומשת על הארץ" (א, כח)
בתקופת מגורו של ה"אור החיים׳׳ הקדוש בעיר סאלי שבמרוקו לא רצה לעשות תורתו קרדום לחפור בר, ומצא את פרנסתו בהיותו חייט מומחה ואמן לשזירת חוטי זהב וכסף בבגדי פאר. נוהג היה להקדיש מעט זמן לפרנסתו, עשה תורתו קבע ומלאכתו עראי, וכאשר היה מרוויח בתחילת החדש די צרכו, היה סוגר את בית מלאכתו עד תחילת החדש הבא. פעם באו אליו שליחי המושל ובידם הזמנה לשזירת חוטי זהב בבגדים הרבים שהכינו לבני המשפחה לרגל חתונת הבת. סרב האור החיים לקבל את העבודה והסביר לשלוחי המושל שהוא הרוויח כבר החדש די צרכו. כששמע המושל את סירובו חרה אפו והורה לעבדיו להשליך את ה"אור החיים" לגוב האריות שבחצירו לאחר שהרעיבם כהוגן. לפליאת אנשי החצר לא נגעו האריות בטרפם לרעה, והאור החיים ישב ביניהם כשהוא מזמר פרקי תהלים בקול ערב, והאריות כאילו מאזינים לזמרתו, מהר המושל להעלות את האור החיים מן הבור, העניק לו מתנות רבות וביקש את סליחתו על שפגע בכבודו ושם שמים התקדש ברבים.
"ויכלו השמים והארץ" (ב, א)
רבי צבי מיכל שפירא, מגדולי ירושלים בדור העבר חלה במחלה קשה, וכמעט הגיע עד שערי מוות, ונשקפה סכנה לחייו, ביום שישי נאספו רופאיו והחליטו כי עליהם לנתחו בניתוח מסובך, שספק אם יתעורר ממנו, אבל זו הדרך היחידה שיוכל לשרוד מבחינת הרפואה. הרופאים באו אליו וסיפרו לו את מסקנתם וחיכו לאישורו. רבי צבי מיכל שאל, היות ויום שישי היום, האם אחר הניתוח אוכל לחזור לאיתני, לקדש על היין ולאכול את סעודת שבת?! השיבו לו רופאיו בהחלטיות – בוודאי שלא, שלשה ימים לאחר הניתוח לא תוכל לנוע כלל, ורק עירוי נוזלים כשתייה יוכנס כמזון לגופך.
כששמע זאת רבי צבי מיכל השיב נחרצות – 'אם כך אינני חפץ עתה בניתוח, קודם אקיים את מצוות הקידוש וסעודות השבת, שכה חביבים עלי…'. בליל שבת קידש רבי צבי מיכל על הכוס בכוחותיו הדלים, אך בשמחה רבה, קולו נשמע ברמה אפילו בחדרי הרופאים שהביעו השתהות למול כוחותיו, לאחר מכן סעד רבי צבי מיכל את סעודות השבת שהוכנו לו, כשהוא אומר לסובביו, כי סעודות השבת הינם מצוה, ומעונג שבת לא ניזוקים.
לאחר השבת, בדקוהו שוב רופאיו ובחנו את מצבו, והנה לפתע דעתם השתנתה לחלוטין, הם רואים לפתע כי מצבו הוטב, ואין הוא נצרך כלל בניתוח, ויוכל להחלים לבדו תוך מספר ימים. 'אכן, זכות עונג שבת זו שעמדה לי, שלא רק אוכל לשתות אלא אף לאכול ולהתענג בשבת' סיים רבי צבי מיכל. (מתוך מסביב לשולחן)
"ואדם אין לעבוד את האדמה" (ב, ה)
וברש"י, 'ומה טעם לא המטיר, לפי שאדם אין לעבוד את האדמה, ואין מכיר בטובתן של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם, התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים'.
מכאן למדנו כי כך העמיד הקב"ה אופן בריאתו של עולם – השפע מוכן לבני העולם, ומכל מקום לא יגיע לידיהם עד שיתפללו על כך, וכלומר, אף שנכון הדבר שהקב"ה מכין מזון לכל בריותיו, גם כל צרכיהם משפיע עליהם מכל מקום לא יחסוך האדם בתפילתו לפני ה' על כל צרכיו ועל כל צרה שלא תבוא, כי לא ישיגנו השפע המוכן לו אם לא על ידי התפילה.
בדרך משל ומליצה אמרו, מעשה בתינוק שאמו הפקידתו בידי הבייבי-סיטר (שמרטפית) והיה התינוק בוכה לגודל רעבונו, ותיטול הבייבי-סיטר את הבקבוק שהכינה האם למאכלו ותשימהו בפי התינוק, אך הלה הגביר בכיו וזעקותיו עד לב השמים… ואין איש יודע על מה יצא הקצף והבכי, מכיוון שכך אף הבייבי-סיטר פתחה בבכי אחר שלא ידעה להשית עצות בנפשה, כך נמשך הבכי למשך כמה שעות… עד… ששבה האם לביתה וראתה את הנעשה, נטלה את הבקבוק וראתה שלא ניקב החור בראש הבקבוק – והיאך יאכל התינוק, נקבה האם חור קטן הכניסה הבקבוק בפי התינוק שמיד אכל את מאכלו ואחר גמרו נרדם ויישן שנת ישרים וליהודים הייתה אורה…
והנמשל פשוט, השפע מוכן ברוב טובה אלא שעל האדם לנקב בעצמו את ה'חור' דרכו יריקו עליו את השפע הגדול, ונקב זה היא התפילה … (באר הפרשה)
"וייצר ד' אלוקים את האדם עפר מן האדמה" (ב, ז)
ידועה אמרת העולם אשר "אבא אחד יכול לגדל עשרה ילדים, ואילו עשרה ילדים אינם מסוגלים 'לגדל' אבא אחד". מבאר האדמו"ר מאוסטרובצה: אדם הראשון הנחיל אחריו את כל הטבעים והתכונות שלו לבניו, ובניו העבירו לבניהם בשלשלת הדורות, וכך גם את הדאגה ואת המסירות של אב לבן שאדם הראשון התמסר לבניו, אבל תכונה אחת אדם הראשון לא יכל להנחיל, והיא: מסירות הבנים לאבא, משום שלאדם הראשון לא היה אבא, שהרי נוצר מהאדמה, ומכיוון שהתכונה הזאת לא השתרשה אצלו הוא לא העביר אותה לבניו וממילא בניו לא העבירו את זה לבניהם…
"כי ביום אכלך ממנו מות תמות" (ב, יז)
לכאורה, הלא לבסוף אדם הראשון אכל מעץ הדעת, ואף על פי כן לא מת בו ביום, אם כן איך נתקיים אזהרת ה׳ "כי ביום אכלך ממנו מות תמות". אכן, מובא במס׳ אבות (ב, א): "עקביא מן מהללאל אומר, הסתכל בשלושה דברים וכו׳ ולאן אתה הולך" וכו'.
ולכאורה אינו מובן, וכי סתם כל אדם בכל שעה עומד למיתה, הרי היה לו לכתוב "ולאן אתה עתיד לילך", כיון שעכשיו אינו בבחינת הולך למיתה. אלא הביאור הוא שתמיד כן הוא, שמעת שנגזרה מיתה בעולם, האדם בכל חיי חיותו עלי אדמות, מרגע שנולד, כל רגע שעובר הוא חלק ממיתתו, שבכל רגע מתקרב ליום המיתה. וזהו אפשר לומר כאן, כיון שביום אכילת אדם הראשון מעץ הדעת נקנסה מיתה לעולם, קויים בו "כי ביום אכלך ממנו מות תמות" – שהרי מרגע זה ואילך הוא מתקרב יותר ויותר ליום המיתה. (אמרי אש – מודז׳יץ)
"לא תאכלו מכל עץ הגן" (ג, א)
שמעתי פעם מהגאון ר׳ שמשון פינקוס זצ"ל שאמר: לבוא ולדבר לבחורי ישיבה שיגיעו לתפילות בישיבה, יש בזה מצד אחד חורבן גדול, כי זה הופך את זה ל"נושא ונידון׳׳ האם לבוא לתפילה, או להתפלל ביחידות. נושא זה צריך להיות מופקע מכל דיון, כשם שכל אחד מבין שאין צורך לדבר בישיבה נגד עישון סיגריה בשבת רח׳׳ל, כך צריך להיות פשוט שבן ישיבה, לגיונו של מלך, אינו מתפלל ביחידות וק׳׳ו באופן קבוע ואין צורך להפוך זאת לנושא לדיון! וכי יש בכלל ׳׳טעם" אח"כ לדבר בהוויות דאביי ורבא לאחר הנחת תפילין ותפילה חפוזה ביחידות.
הנחש ידע שאם יבוא ויאמר לחוה תאכלי מעץ שבתוך הגן, היא בכלל לא תענה לו, כי אצלה "מופקע" לא לשמוע לציווי הבורא! אז מה הוא עשה ? הוא בא וזרק לה מילה: ה׳ אסר עליך לאכול מכל עצי הגן, ואז חוה חשבה בלבה: מה הוא מדבר שם, יש לי תשובה ניצחת לענות לו, והיא ׳׳ענתה" לו שה׳ מרשה לאכול מעצי הגן ורק מהעץ שבתוך הגן ה׳ לא מרשה. זו תשובה ניצחת, לכאורה, לדבריו של הנחש, אבל הנחש כבר הרוויח בהופכו זאת לנושא לדיון. יש לה מה לענות והיא ענתה תשובה ניצחת, אבל בתוך תוכה כבר מכרסם שזה "נושא לדיון׳׳, ׳׳נושא לוויכוח׳׳ שיש עליו תשובה. וברגע שהגיע הנחש לשלב זה, החל לשכנעה שכל מה שאמר אלוקים, זה בגלל שחושש שהם יהיו כאלוקים יודעי טוב ורע וכו׳ וכך משכנעה עד שהכשילה ביחד עם בעלה. (שערי משה)
"ויאמר הנחש אל האשה לא מות תמותון" (ג, ד)
פירש רש"י: דחפה עד שנגעה בעץ ואמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה.
וצ"ב דאיך אמר הנחש שאין מיתה בנגיעה הרי עוד לא כלה היום, והקב"ה אמר שבאותו היום ימותון.
וי"ל שהנחש רצה לומר שכיון שהנגיעה והאכילה שווים על כן ממה נפשך, אם יש מיתה בנגיעה ותמות היום אם כן מה תפטר אם תאכל גם כן, אדרבה תרוויח האכילה עכ"פ, ואם לאו הרי שפיר יש לך לאכול ולא תיענש בכל. וז"ש "לא מות תמותון", פירש שלא שייך למות פעמיים, ואן כן שפיר תאכל מעתה ולא תפסיד כלום… (ישמח משה)
"את קולך שמעתי בגן ואירא כי עירם אנכי ואחבא" (ג, י)
סיפור נורא סיפר הרה׳׳ק מרוז'ין זי׳׳ע, לצאר הרוסי היתה מחלה נוראה הנקראת 'מחלת הרדיפה', והיינו שבכל עת וזמן דימה בנפשו שיש 'רודפים' אחריו בכדי להרגו, ולכך כל אימת שהיה יוצא לדרכו היו מעמידים שומרים על אם הדרך לשמור לבלתי יעברו שם אנשים בעת עבור הצאר ימ׳׳ש, זמן רב קודם עברו כבר היו השומרים ממתינים על הצאר ובעברו היו מראים לו שהדרך פנויה, פעם אחת הרגיש אחד מהשומרים שהוא צמא מאד אחר שכבר המתין זמן רב למאד, וכבר לא יכול היה להתאפק ובראותו נהר בסמוך לו התפשט חיש קל ממלבושיו וקפץ אל תוך המים, בעודו בתוך המים שמע היאך שפעמי מרכבתו של הצאר מתקרבים מאד, מיד ניתר מן המים אף שלא היה סיפק בידו להתלבש בבגדיו ונעמד כך על משמרת, משהגיע הצאר וראהו, חרה אפו על חוצפתו הרבה לעמוד כך לפני המלך, ענהו השומר בקידה, אכן אין זה מן הכבוד לעמוד כן, אך האם משום זה יצטרך חלילה הצאר להתעכב בדרכו, כשמוע הצאר את דבריו נחה דעתו. סיים הרה׳׳ק מרוז'ין ואמר, הנה אדם הראשון לאחר שנחבא מאביו שבשמים הסביר את עצמו ואמר 'את קולך שמעתי בגן ואירא כי עירם אנכי ואחבא', – נשמתי ערטילאית לאחר שעברתי על רצונך, ועל כן התביישתי ממך ונחבאתי, אמר לו הקב׳׳ה 'מי הגיד לך כי ערום אתה', מי אמר לך שזוהי סיבה מספקת לפרוש מעבודתי, כי אפילו מי שעירום ועריה מכל מצווה ואין בו לא תורה ולא קדושה, עדיין עבודתו חביבה עד מאד לפני כסא הכבוד. (באר הפרשה)
"ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך" (ג, יז)
לכאורה היה צריך לאמר רק "כי אכלת" אלא עיקר החטא הוא לא רק עצם החטא, שאינו יכול להתגבר על יצרו הרע, אלא שהוא מנסה להצדיק את עצמו ותולה את החטא באמתלה והתנצלות. וכן אדם לא אמר סתם חטאתי, אלא "האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל" (ג, יב), עצם ההתנצלות הוא חטא חמור. (מנחה בלולה)
"וקוץ ודרדר תצמיח לך וגו' בזעת אפך תאכל לחם" (ג, יט-כ)
לאחר שתטרח בו הרבה (רש"י)
מה קללה היא בכך, שתצמיח האדמה קוצים ודרדרים, אם בנוסף לכך תצמיח גם תבואה ופירות, שלהם מצפה האדם. אולם, גדול הוא הכאב כאשר את הקוץ והדרדר מוציאה האדמה מאליה, ללא טיפול של האדם, ודווקא את מיני הפירות והירקות אינה מוציאה אלא לאחר עמל ויזע של האדם. קוץ ודרדר תצמיח לך האדמה, ללא כל פעולה מצדך. אך בזעת אפיך תאכל לחם, הלחם לא יבוא אלא לאחר עמל רב דהיינו שתטרח בו הרבה. (הגה"ק רבי יעקב מליסא זי"ע)
"ויהי הבל רועה צאן" (ד, ב)
ידוע מה שאמרו חז"ל במס' מגילה, כל מקום שנאמר "ויהי" זה לשון צער, וכל מקום שנאמר "והיה" לשון שמחה, ולפי"ז מה שכתוב כאן ויהי הבל רועה צאן שהיה להבל צער שכל היום עסוק עם הצאן ולא יכול לעבוד את ה' ולעסוק בתורה ומצוות כל היום אבל קין "היה" עובד אדמה לא די שעבד כל היום, היה עוד גם שמח מהמקצוע הזה ולא הצטער כלל שאינו פנוי לעבודת ה'. (הרה"ק מרוז'ין זי"ע)
"והבל הביא גם הוא" (ד, ד)
המהר"ל מפראג זצ"ל כותב שלכך נענש הבל ונהרג, מפני שהביא "גם הוא", היינו הוא לא התעורר מעצמו, אלא רק לאחר שראה את קין שהוא מביא, הביא גם הוא. ולכאורה יש לתמוה, אם על "קנאת סופרים" כזו נתחייב מיתה, הרי קין שהביא זרע פשתן, היה בוודאי חייב מיתה. והתשובה, מכאן משמע שזה שלא שעה ד' אל מנחתו, גרוע הוא מן המוות.
"והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה' אל הבל ואל קין… (ד, ד)
כל המפרשים נתקשו מה נשתנה זה מזה, אבל החלוק היה במחשבותיהם, קין ראה את עצמו ראוי להביא דורן למלך הקב"ה ולכן נאמר אצלו "מנחה לד'", אבל הבל הביא "גם הוא" אומרת לנו התורה. הוא הבין אשר אינו ראוי להביא דורונות להשי"ת, רק הביא גם הוא יען כל הנבראים עובדים את השם, צריך גם הוא להביא כל מה שביכולתו, אבל לא הרהיב בנפשו לחשוב שזה מנחה לד', לכן שעה ד' אל הבל ולא אל קין. (ישמח משה)
"ויאמר ה' לקין אי הבל אחיך ויאמר לא ידעתי השומר אחי אנוכי ויאמר מה עשית קול דמי אחיך צועקים אלי…. ויצא קין מלפני ה'" (ד, ט-טז)
בהכנעה – כגונב דעת העליונה (רש"י)
כידוע אחד הדברים שאינם נתפסים בשכלנו המוגבל הוא הבחירה, האדם יכול לבחור בטוב או ברע, אך היות והקב"ה צופה הכל ויודע מה עתיד להיות נמצא שלכאורה האדם מוכרח לעשות כך או כך, שכן כבר ידוע לפניו יתברך שכך יהיה, נמצא שהוא כמוכרח.
אמר קין לקב"ה לא ידעתי, לי אין ידיעה אתה הוא היודע השומר אחי אנוכי, וממילא עליך מוטל לשמור שלא יארע לו רע ואם הצלחתי להרע סימן שכך נגזר שיהיה ומה לך כי תלין עלי.
תשובת הקב"ה היא מה עשית, המעשה מתייחס אליך שכן הידיעה אינה סותרת את הבחירה, אבל קין לא אבה לשמוע ולקבל זאת ולכן הכניע את עצמו כביכול, אך יצא מלפני ה' כלומר יצא מעולמו, לא אבה להיות מחויב לקב"ה, וכך מדויק מהלשון ויצא שאינו שייך ביחס לקב"ה שהרי מלא העולם כבודו, הוא התמיד במחשבה שהידיעה סותרת את הבחירה וממילא אין זה הוגן שיהיה שכר ועונש.
ובעצם כל אדם עלול במידה כזאת או אחרת לטעות בכך, אם האדם חושב שמידותיו אינן ניתנות לשינוי הוא בעצם משתמש בטענה הדומה לכך שהידיעה מכרחת את הבחירה.
לפעמים האדם יודע את האמת, הוא יודע אותה עד כדי כאב אך הוא בוחר להדחיק אותה, ואם הוא זוכה אז משמים מסייעים לו להשלים עם הידיעה להבין אותה ולבחור בטוב.
צעירה אחת, ניצולת שואה, ששרדה בעור שיניה, נסעה עם סיום המלחמה לפריז, היא החליטה לתת גט פיטורין לעם היהודי, לשרך דרכיה, ולרעות בשדות זרים. "אנשא לגוי, ורק כך אוכל להדחיק את הזוועות שעברתי" חשבה לעצמה.
היא נזכרה מצומררת באותה דקה שנמשכה נצח, כאשר הקצין הנאצי הבחין באביה הצדיק, עטור תפילין ועוסק בתורה. הנאצי הרים את קת הרובה והרג את הקדוש היהודי.
שש שנים עברו מאז והיא לא שוכחת. היא רוצה מאוד לשכוח. היא רוצה לצאת מן העם הזה ולחיות כמו כולם, הרחק מן הזוועות.
לאביה היה חבר, אף הוא רב וצדיק, והשמועה אודות בתו היחידה של בר-הפלוגתא שלו הגיעה לאוזניו. היא "הקדיש" היחיד שלו. אם היא נוטשת, אין לו שם ושארית בארץ, ליהודי הקדוש.
הרב נסע לפריז מבלגיה והצליח לאתר את ביתה של הצעירה. הוא דפק על הדלת, פעם ועוד פעם, וכשאמר נואש ופנה ללכת שמע אוושה, אמר: "נסעתי יום שלם לכאן, ולא אזכה לכוס מים צוננים…?". הדלת נפתחה, רווח בגודל טפח. כוס מים הושטה לעברו, הוא דחף קלות את הדלת ונכנס. היא לא רצתה לשמוע, אבל הוא השמיע.
היא היתה קפואה וצינית. ריבונו של עולם, הוא בכה בעומק לבבו "תן לי מילים, תן לי חוט של חסד לשכנע אותה לחדול מן ההתבוללות". ואז שאל: "אמרי לי, עברת המון בשואה, ראית זוועות ודם, מי השטן הכי גדול שנתקלת בו?" השיבה: "הקצין הנאצי שרצח את אבא…". "ומי הכי צדיק וקדוש שנתקלת בו?". ענתה: "אבא. אבא שלי. היה הכי צדיק וקדוש וטוב…" ואז זעק: "היתכן? התתני ידך שהשטן ינצח את אבא שלך. את הולכת להינשא לשטן, וחלילה יוולדו לך ילדים שטנים. אם תינשאי ליהודי כמו אבא שלך… תזכי לבנים צדיקים וקדושים כמו אביך. לא חבל?! "אחר כך פרץ ים של דמעות. "היום היא סבתא-רבא עם עשרות רבות של נכדים ונינים. "אבא ניצח את השטן.
את הסיפור המצמרר הזה סיפר הרב משה חיים לאו שליט"א. (מן המים משיתיהו)
"ויאמר קין אל ד' גדול עוני מנשוא" (ד, יג)
מה היתה תמיהתו של קין, וכי קלה לרצוח אדם, ולא עוד אלא אח מאב ואם, ובפרט כאשר היה הרוצח הראשון בעולם. אלא, קין התאונן בפני הבורא ואמר, 'גדול עוני מנשוא' (בניחותא), על ידי הגזירה אשר גזרת עלי, להיות נע ונד, נעשה עוני גדול וקשה מנשוא, אילו לפחות היית מניחני במנוחה במקום אחד, כי אז עוד יכולתי לחזור בתשובה לפניך ולעבוד אותך, ואילו עכשיו, משגזרת עלי להיות נע ונד, לא תהא דעתי פנויה ומיושבת עלי לחזור בתשובה, ועל ידי כך הריני חוטא מחדש בזה שאינני חוזר בתשובה, ועוון זה הוא באמת גדול מנשוא. (אהל תורה)
"וישם ה' לקין אות" (ד, טו)
ראיתי מפרשים שקין בא בטענה אל הקב"ה: אם גזרת עלי – על שהרגתי את הבל – "נע ונד תהיה בארץ", הרי שאתה דן אותי כשוגג, לכך גזרת עלי גזירת גלות כדין הורג בשגגה (סנהדרין לז.). אלא שכנגד זה טען קין "ומפניך אסתר", כיון שאגלה מלפניך וכבר לא תהיה עלי השגחתך, מפני חטאי, "והיה כל מוצאי יהרגני". אם יותר דמי להריגה, הרי שאני נידון לפניך כדין רוצח במזיד שמותר להרגו. לפיכך טען קין לפני הקב"ה: "גדול עווני מנשוא", הרי שלקיתי בכפליים: ראשית אצא לגלות כדין שוגג שגזרת עלי, ולבד מזאת אסתכן בהריגה כדין מזיד – וזאת כבר לא גזרת עלי. כנגד טענה זו של קין, נענה לו הקב"ה: "וישם ה' לקין אות לבלתי הכות אותו כל מוצאו"… (במחשבה תחילה)
"ויהי כל ימי אדם אשר חי" (ה, ה)
התוספת מילים "אשר חי" כתוב רק אצל אדם הראשון וכן אצל אברהם אבינו כתוב התוספת "אשר חי" והטעם כי באדם הראשון היה לו לחיות אלף שנים רק נתן לדוד שבעים שנה ולכן כתוב אשר חי, כי במציאות חי רק תשע מאות ושלושים אבל ימי חייו היו אלף שנים, וכן באברהם אבינו ימי חייו היו מאה ושמונים אבל במציאות חי רק מאה שבעים וחמש כי הקדים ה' פטירתו חמש שנים שלא יראה בן בנו עשו יוצא לתרבות רעה. (ישועות יעקב)
"וכל יצר מחשבת לבו רק רע כל היום" (ו, ה)
הגאון רבי יצחק הוטנר, ראש ישיבת ר' חיים ברלין בארצות הברית, היה מתלמידי סלבודקא ומראשוני תלמידי חברון. הם לקחו קבוצה מסלבודקא לפתוח את ישיבת חברון בעיר חברון, והוא היה בין התלמידים, ואיתם הלכו הסבא ר' נטע הירש פינקל, המשגיח הגדול, האבא של ראש ישיבת מיר. אבל הסבא רצה לגדל תלמידים שיהיו נורמליים, לעשות דברים לא נורמליים- הוא לא אהב. פעם הלך הסבא ברחוב, וראה מרחוק את רבי יצחק הוטנר הולך מולו, ורבי יצחק הוטנר מדבר לעצמו. מיד ניגש אליו ה"סבא" במורת רוח ואמר לו: "רבי יצחק, עם מי אתה מדבר?" אמר לו רבי יצחק: "אני מדבר עם החבר שלי". שאל אותו הסבא: "מיהו החבר שלך?" אמר לו ר' יצחק: "היצר הרע הוא החבר שלי". שאל אותו הסבא: "אם כבר לקחת חבר, למה לא לקחת את היצר הטוב, למה לקחת את היצר הרע לחבר?" אמר לו רבי יצחק חידוש מבריק: "ליצר הרע שני מעלות, מה שאין ליצר טוב. דבר אחד: מתי שרוצים אותו הוא נמצא, מתי שרוצים אותו הוא בא, והוא חבר שלך. דבר נוסף: הוא בעל כישרון יותר גדול מהיצר הטוב . יש לו את כל הכישרונות… אני מדבר עם היצר הרע ומבקש ממנו שיעזוב אותי". (מתוך מידות והנהגות טובות – הרב יחיאל מיכל שטרן)