דברי תורה לפרשת מקץ וחנוכה – מאת הרב ברוך רובין הי"ו
"ויהי מקץ שנתיים ימים" (מא, א)
אשרי הגבר אשר שם בה' מבטחו זה יוסף (מדרש רבה)
יהודי בא לפני כ״ק האדמו״ר רבי יצהק מסקוירא זצ״ל והתאונן בפניו שאין לו פרנסה וגם אין לו כל מוצא ודרך שיכול להשיגה…
אמר לו הרבי: "גם דוד המלך ניצב בפני שאלה זו. הוא שאל: ״מאין יבוא עזרי", שהרי אנו יודעים, שהברכה צריכה לחול על משהו, על ״יש״, כמו שמצינו באלישע שבירך את כד השמן שיתרבה על יסוד המעט שיש בו (רמב״ן שמות כה-כד) אבל דוד המלך ניצב בפני ״אין״, לכן שאל כיצד יבוא עזרו.
ומה היתה תשובתו של דוד המלך מיניה וביה? תשובתו היתה: ״עזרי מעם ה׳ עושה שמים וארץ״! כלומר: אם תשאל כיצד יעזור, עליך לזכור שה׳ הוא ״עושה שמים וארץ״ ואף אותם יצר ״יש מאין״. על כן, כמו שעשה אותם יש מאין, כך לא יבצר ממנו להושיע גם את אלו שאין להם מאומה, ולהשפיע להם ברכה עד בלי די. (רזין דאורייתא)
"ויהי מקץ שנתיים ימים" (מא, א)
אשרי הגבר אשר שם בה' מבטחו זה יוסף (מדרש רבה)
סיפר הגאון רבי יוסף דינקלס זצ״ל: בשנים שפרצו שריפות בעיירה ראדין וכילו את בתי העץ שבה, החליטו סוכני הביטוח להגיע ולהציע ביטוח נגד שריפות. הרבה מהתושבים נענו להצעותיהם, שכן מאחר והבתים היו של עץ, כאמור, עמדו תדיר בסכנת התפשטות אש במקרים של דליקות.
כשהגיעו סוכני הביטוח אל החפץ חיים לשכנעו שיצטרף אף הוא להסדר הביטוח, סירב להענות להם כשהוא מנמק זאת באומרו: ״מדוע לתת למדת הדין לקטרג ביתר קלות? הרי אם נגזר על האדם גזירה, מדת הרחמים מנסה לסנגר עליו ולהתחנן שהעונש הצפוי לבוא עליו הוא מדי כבד… אבל אם עושה ״ביטוח״ לרכושו, מה תוכל מדת הרחמים לטעון? הרי מדת הדין תשיב לעומתה, שאדרבה, הוא לא ינזק מהדין הצפוי לו, שכן הוא עוד יקבל מהביטוח הכל… ומדע לתת למדת הדין את האפשרות לקטרג ביתר קלות?… (מאיר עיני ישראל)
"ויהי מקץ שנתיים ימים" (מא, א)
אשרי הגבר אשר שם בה' מבטחו זה יוסף (מדרש רבה)
יהודי, שהיה מוטרד מאד: מנין יתפרנסו משפחות האברכים שלומדים לאחר נשואיהם בכולל לזמן בלתי מוגבל? החליט להכנס אל כ״ק האדמור מגור בעל הבית ישראל ולשטוח בפניו את הבעיה בנוסח הבא: ״בשלמא הילדים שלנו, יכולים לשבת וללמוד בלי הגבלה, כי אנחנו עוסקים במסחר ומפרנסים אותם, אבל מה יהיה על הילדים והנכדים שלהם ועל הנינים שלהם? אין לי מנוחה בלילות מדאגה זו״!
קפץ האדמו״ר ממקומו וצעק: "שוטה שבעולם! אתה כבר יודע מה יהיה בדור הבא ובעוד שני דורות? כבר פתרת את כל הבעיות הקשות וסילקת את כל הסכנות העלולות להיות בחמישים השנים הקרובות? עד שהדבר היחידי שנשאר לך בלי פתרון הוא הפרנסה של הנכדים והנינים שלך. (במחיצתם)
"וישלח ויקרא את כל חרטומי מצרים… ויספר פרעה להם את חלומו ואין פותר אותם לפרעה" (מא, ח)
משל למלך אחד שהיה לו בן יחיד ורך, אך לא חכם. חשב המלך בלבו הלא בני הוא יורש העצר, הוא ימלוך תחתי והוא ישב על כסאי והוא ריק מכל חכמה ומדע ואיך יצליח במלכותו? ולכן החליט לשלחו לברלין אל פרופסורים הבקיאים בכל חכמה ומדע, למען ילמד ויתקדם במושכלות. וכן עשה ונשאר שם הבן כמה שנים עד כי למד כמה מקצועות בחכמה ומדע. ואז ביקש מאביו להשיבו אל ארץ מולדתו כי עמו עוז ותושיה ושלח המלך והביאהו אליו. המלך עשה משתה לכל שריו ועבדיו לכבוד בנו יורש העצר. וכטוב לבם ביין עלה בלב אחד מן השרים לבחון את חכמת הבן והשכלתו. ושאל אותו על מהות החכמה אשר למד שם, ענה הבן ואמר חכמת המדידה והתשבורת וכדומה. לקח השר בידו טבעת עגולה וקמץ את ידו כמלוא אגרוף כשהטבעת בתוכה, והושיט אותה לפני הבן לבוחנו אם יוכל לדעת מה החפץ אשר בידו? אחז הבן ביד השר והתבונן בה על פי הכללים שלמד ואמר, שיש בידו דבר עגל חלול באמצע. התפעל השר ואמר אמנם ידעת שיש בידי דבר עגול, אבל אבקשך לומר לי לפי השכל הישר מה הוא הדבר בשמו הפרטי? לאחר שהבן חשב הרבה ענה הנה בידך אבן הרחיים כיון שהוא עגול וחלול באמצע. לשמע דבריו, פרצו הנוכחים בצחוק, כי בזה הראה הבן את גודל איוולתו, כי אמנם הוא מלומד במושכלות וחכמות בכללי המופתים, אבל נבצר ממנו להבין מעצמו את איכות הדבר ומהותו כי הוא איש בער ולא ידע.
הנמשל: כי אמנם החרטומים סיימו חוק לימודם במוסדות השכלה גבוהה, על פי מופתים לימודיים בכללי החכמה של פתרון החלומות, ולכן הבינו ששבע פרות רומזות לשבע עניינים, אך היה להם לשקול בפלס מאזני החכמה לאיזה מהעניינים יש לדמות הדבר. והרי באמת יותר קרוב הפתרון כדברי יוסף, אבל החרטומים שגו ועיניהם טחו מראות נכוחה שהפתרון האמיתי הוא ענין שובע ורעב, ולכן קראו עליהם חכמינו ז"ל "בקש לץ חכמה ואין" שביקשו הכרעת לבם מה שהוא בתולדה, ואין, אבל דעת לנבון נקל זהו יוסף. (אהל יעקב)
"ועתה ירא פרעה איש נבון" (מא, לג)
לכאורה הדברים צריכים ביאור מי ביקש מיוסף שיתן עצות לפרעה הרי אף אחד לא ביקש ממנו לייעץ?
לומדים מכאן שכשאדם מרגיש שיש לו חמלה על השני אינו צריך לחכות שיבקשו ממנו לעזור, אלא הרגשתו בצערו של הזולת תכף ומיד מביאה אותו לשאת בעול חבירו ללא מניע.
ברית מילה נערכה בבני ברק, ואבי הילד כיבד בסנדקאות את מרן ה"חזון איש" זצ"ל, השמועה על יציאתו של מרן מביתו עשתה לה כנפיים ורבים נהרו אל אולם בית הכנסת כדי לחזות בזיו קדשו ובעיקר להתברך. יושב החזון איש ומקבל את הקהל הגדול שצובא על המקום, מאיר פנים לכל אחד, מחייך, שומע בתשומת לב כל שאלה, מכריע ומייעץ, רק המקורבים לו ביותר מבחינים בחיוורון הנסוך על פניו ולבם מבשר רעות. כשסוף סוף הסתיים הכל, קם ה"חזון איש" ממקום מושבו ופוסע באטיות אל המכונית הלוקחת אותו, והנהג מחליט לנסוע לבית החולים הקרוב. "סע לאט!" עוצר בעדו ה"חזון איש", "מאחורה יש עדיין אנשים", הנהג מציית וממשיך בנסיעה איטית, כשהגיעו לעיקול הרחובות, הרים לפתע החזון איש את קולו והורה לו: "יותר מהר! יותר מהר!", המשב"ק היושב לצידו של מרן, הוציא במהירות כדור שהורה הרופא לחזון איש ליטול במקרה של התקף לב והגיש לו כוס מים, החזון איש בלע את הכדור, ובקש לעצור את המכונית על מנת שיוכל לצאת החוצה ולנשום אוויר. כשנרגע מעט אמר החזון איש "זה היה התקף לב חזק". "ממתי חש הרב ברע?" שואל המשב"ק, "עוד בדרכי לברית", ענה החזו"א. "כך"? הוא נדהם, "אם כן למה נסע הרב לברית"? "קיוויתי שזה יעבור". "וכשלא עבר, מדוע המשיך לקבל קהל"? "כל כך הרבה אנשים באו וחיכו, כל אדם המתין עם ה'פעקאלע' שלו, לא יכולתי לברוח מהם, אילו היו יודעים, שחביבין ישראל ואינם צריכים שליח שיתפלל ויברך אותם… די להם במה שהם בעצמם מבקשים מהקב"ה, אבל אין הם יודעים והם המתינו לי, ואיך יכולתי לעזוב כך?"
"ומדוע גם כשעלה לרכב אמר לנהג לנסוע לאט"?
תהה החזון איש: "וכי לא ראית את הציבור הגדול שהלך אחרי המכונית? אם היינו נוסעים מהר, היו מקבלים הישר על פניהם את העשן הנפלט מאחור, איך אפשר לזלזל כך ביהודים?!"
"קחו מזמרת הארץ" (מג, יא)
הרה"ק רבי ישראל ממודז'יץ זי"ע, שהיה ידוע בנועם זמירותיו, אמר פעם "גדולה הנגינה, שהיא מעוררת לתשובה ומקרבת את לבם של ישראל לאביהם שבשמים". שאלוהו "הייתכן, שמה שלא יפעלו ספרי היראים וספרי המוסר, יפעל הניגון". השיב להם הצדיק במשל "פעם אחת הגיע איש כפר בעל ריחיים לכרך. בהיכנסו לכרך נתקלו עיניו בשעון מעורר, אשר נשקף מבעד לחלון ראווה של אחת החנויות, והוא ביקש לרכשו". בשיחה, שנפתחה בין בעל החנות לבין איש הכפר, שאלו בעל החנות: 'אמור נא לי, הכלום בשעון מעורר תמצא פתרון ליקיצתך בזמן הרצוי, והלא כמה וכמה גלגלים ואופנים מסתובבים בקול רעש גדול בטחנת הריחיים שלך, ואם באלו לא מצאת פתרון לכך, מה יועיל לך צלצול דק של שעון". מטבע האדם, ענה לו הכפרי, אזני מסתגלות ומתרגלות לקול הרעש, המקיף אותי תדיר, ואף אם יהא זה רעש אדיר. יומם ולילה מצוי הנני בסביבתם של הריחיים הגדולים, המרעישים אגב סיבובם, וכבר התרגלתי לקול שאונם, עד שלא יטרידו אותי עוד, אולם קול צלצולו הדק של השעון, אשר חדש הוא עבורי, ללא כל ספק, יעוררני בנקל.
(פרדס התורה)
"והורידו לאיש מנחה" (מג, יא)
כשהיה הרה"ק "בעל התניא" זיע"א נתון בבית האסורים. הרשו השלטונות לאחד מחסידיו לספק לו אוכל כשר מבחוץ. פעם אחת מצא החסיד בכלים הריקים שהוחזרו אליו פתק בכתב ידו של הרבי, ועליו המילים "אומרים צדקתך צדק במנחה". הבין החסיד שבשביל להוכיח לשלטונות את צדקתו של רבו יש צורך לתת מנחה.
"וישלח פרעה ויקרא אל יוסף ויריצוהו מן הבור" (מא יד)
נוראות למד מכאן הרה״ק מאוסטרובה זי״ע (תולדות אדם נר ז' דחנוכה), הגע בעצמך, יושב לו אדם בבית האסורים מזה ימים ימימה, את אור השמש לא ראה, וחופש לא ניתן לו כלל… ויהי מקץ י״ב שנה ניתן לו איזה צד שחרור, ולא עוד אלא שנתנו לו רשות לבוא אל המלך בכבודו ובעצמו לדבר עמו, וכי יצטרכו להריצו, הרי מעצמו ירוץ בכל כוחו לבוא אל המלך להתנפל לפניו ולהתחנן על נפשו… ומה כתיב כאן – ויריצוהו – שלא הלך מעצמו אלא הוצרכו להריצו אל המלך, מכאן נראה גודל בטחונו של יוסף הצדיק שהאמין והכיר שהכל בידי שמים, ו'שחרורו' מבית האסורים יהיה באותו רגע שנכתב בשמים – לא לפניו ולא לאחריו, ומה לו למהר ולרוץ בחינם, על כן הוצרכו עבדי פרעה להריצו.
"וידבר פרעה אל יוסף בחלמי הנני עמד על שפת היאר…" (מא, יז)
הדא הוא דכתיב: "עדות ביהוסף שמו בצאתו על ארץ מצרים שפת לא ידעתי אשמע" (מדרש)
הלא באמת חלם פרעה "והנה עמד על היאר", ומדוע אמר "על שפת היאר"?
ברם, בכוונה תחילה שינה במקצת, כדי לנסות את יוסף, אם ידע להבחין בשינוי זה, ויוסף, שידע גם הוא את החלום, אכן אמר מיד לפרעה, שלא היה זה "על שפת היאר", כי אם על היאר". דבר זה עורר אצל פרעה התפעלות יתירה והוא אמר: "הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו" – שיש בו רוח הקודש, לדעת לא רק את פתרון החלום, כי אם גם את החלום גופו לכל פרטיו ודקדוקיו.
לפיכך מביא המדרש את הפסוק: "עדות ביהוסף שמו" – זה העיד לפני פרעה על יוסף, שהוא איש אלקים, שכן "שפת לא ידעתי אשמע" – ששמע פרעה מיוסף את המילים: "שפת – לא ידעתי" – זה שאתה אמר "על שפת היאר" לא ידעתי מהו, מאחר שבכלל לא היתה "שפת" בחלום…
"ועתה ירא פרעה איש חכם ונבון וגו' ויקבצו את כל אוכל" (מא, לג)
וידועה השאלה שפרעה ביקש מיוסף לפתור לו את חלומו, אבל מי ביקשו לייעץ איך להתמודד עם הרעב.
בנחל קדומים לחיד"א תירץ שלמעלה נאמר: "וייקץ פרעה ויישן ויחלום שנית" (מא, ד-ה) כלומר, שכל זה נתרחש בחלום. הוא חלם, שהקיץ והמשיך לחלום שחזר ונרדם. יוצא איפוא, כי בשעה שפתר יוסף את החלום, צריך היה לפתור גם את קטע החלום הזה בו הקיץ פרעה בחלומו, וזהו שאמר יוסף: "ועתה" אפתור לך את החלום של "וייקץ" והפתרון הוא "ירא פרעה איש נבון וחכם" עליך להקיץ מתרדמתך, לראות היטב את המצב ולהקדיש מאמצים ומרץ, למצוא איש נבון וחכם אשר יציל את הארץ מחרפת רעב…
עוד תירץ החיד"א, כי מאחר שראה יוסף ש"ויקץ פרעה ויישן ויחלום שנית", חשש שמא פרעה לא מספיק עירני למצב העתיד להיות, ועל כן אמר לו "ירא פרעה" וגו'.
עוד תירצו, שזה חלק מפתרון החלום, שיוסף אמר לפרעה, מזה שהראו לך שבע שבלים עולות בקנה אחד, ולא בשבעה קנים, זה רומז שצריך חכם אחד שיאסוף את כל השבלים, ולכן אמר ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים. ואכן ה"חכם" הזה היה יוסף בעצמו, והוא נרמז ב"קנה אחד", שכאשר תוסיף מספר אחד לתיבת "קנה" יהיה בגימטריא "יוסף".
ובשם הגאון ר' עזרא עטיה זצ"ל ראש ישיבת פורת יוסף תירצו, שתיבת "ועתה" לא אמר יוסף, אלא זו הייתה שאלת פרעה אחר שיוסף פתר לו החלום, ואמר לו "ועתה"? כלומר, מה צריך לעשות כעת אחרי כזה חלום? ואז השיב לו יוסף "ירא פרעה" וגו'. ועל כן גם הטעם על תיבת "ועתה" הוא טעם מפסיק בין תיבה זו לתיבות ירא פרעה וגו'.
"ותכלינה שבע שני השבע … ותחלינה שבע שני הרעב" (מא, נג-נד)
בדרך צחות אמרו בפסוקים על הנפקא מינה בין תיבה זו לזו – שאותיותיהם שוות, זולתי אות ח' וכ' המתחלפות ביניהם. והנה האות 'ח' עומדת על ב' רגליה, ואילו האות 'כ' שוכבת, והיינו כי כאשר האדם משכיב עצמו ונותן לייאוש לשלוט עליו ואינו עושה מאומה להמשיך בדרכו, זה גופא 'סוף וכילוי' דרכו, והיינו 'ותכלינה'. משא"כ המעמיד עצמו על ב' רגליו ואינו מתפעל אלא ממשיך בדרכו על זה אמרו 'ותחילנה' – שבזה עצמו נולד מחדש ופתח לעצמו פתח לשוב ולהתרומם.
(באר הפרשה)
"והרעב היה על כל פני הארץ ויפתח יוסף את כל אשר בהם וישבר למצרים" (מא, נו)
קשה, מדוע פתח יוסף את 'כל האוצרות', ולא נסתפק במה שצריך למחיה???
ומסביר רבנו האור החיים הקדוש כיון שעל פי דרך הטבע, הרעבון יכנס בלב אדם כשיראה שיש מחסור, וכשיראו כולם את כל האוצרות נפתחות, יתקרר חום הרעב שבלבם בוער, וכשיראו כל בני העיר את כל הריבוי והשפע לא ירעבו, אך הרעב היה גדול וחזק, שעדיין זה לא הועיל להרגיע אותם.
ובפרשת ויגש על הפסוק 'ולחם אין בכל הארץ כי כבד הרעב מאד', מפרש רבנו, שלכאורה מיותר לומר כי כבד הרעב מאד, דהרי פשוט דאין להם לחם מחמת הרעב??? ויש לפרש הכוונה, דכיון שהרעב היה כבד מאוד, היו אוכלים יותר מהרגיל, ולכך נגמר הלחם.
ומסיים רבנו בעדות אישית על הרעב שהיה במרוקו בשנת תצ"ח, וזה לשון קדשו: 'והלא לראות עינינו דאבה נפשינו בשני רעב שהיו במערב, שהיה אדם אחד אוכל שיעור מאכל עשרה בני אדם, ועודנו רעב בבטנו, רחמנא ליצלן'.
"ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו… בהתחננו אלינו ולא שמענו" (מב, כא)
כשמעיינים בפסוקים הקודמים מוצאים את התנאי שיוסף עשה איתם שיביאו את האח הקטן כדי להוכיח שהם לא מרגלים, שישלחו את אחד האחים להביא אותו, ובפסוק י"ז כתוב שאסף אותם למשמר לשלושה ימים ואח"כ אמר להם את האלוקים אני ירא, לכו כולם ואחד יישאר במשמר כדי שתביאו את אחיכם הקטון. כשיצאו מהכלא ושמעון נשאר אמרו "אבל אשמים אנחנו".
ולכאורה קשה מדוע הם נזכרו לעשות חשבון נפש ביציאתם מהכלא בלבד, ההיגיון אומר שכשאדם נכנס לכלא הוא צריך לעשות חושבים על מה ולמה זה קרה, וכאן, כששחרר אותם והשאיר אחד מהם, נזכרו לעשות חשבון נפש מדוע באה להם הצרה הזאת. ויתרה מכך: מה הקשר עכשיו בין מכירת יוסף לבין הצרות שפוקדות אותם?
אלא שטמון בדבריהם קשר עמוק בין מכירת יוסף לבין הדברים שאמר כשהוציאם מהכלא, שהרי כשיוסף הכניס אותם לכלא הם לא ביקשו רחמים על נפשם ולא על משפחתם, וכשהוציא אותם אמר להם: 'ראו, אני ירא שמים ואני דואג לבני ביתכם היושבים בכנען, ולכן אני שולח את כולכם עם האוכל ואחד יישאר איתי לעירבון'. רק לאחר דברים אלו הבינו את טעותם במכירת יוסף שהתחנן אליהם ולא שמעו, וזהו שאומר הפסוק לא שבגלל המכירה באה להם הצרה אלא "על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו" וכאן יושב מלך שכלל לא התחננו בפניו והוא מרחם על אנשים היושבים בארץ כנען שכלל אינו מכיר. ההכרה הזו הביאה אותם לחשבון נפש מדוקדק על חוסר הרחמים כלפי אחיהם יוסף.
"ויען ראובן אותם לאמר הלא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם" (מב, כב)
וקשה הרי האחים כבר הודו ואמרו 'אבל אשמים אנחנו על אחינו', ומה בא ראובן להוסיף בזה שאמר שהוא הזהירם לבל לחטוא, והרי הם בעצמם כבר הכירו בעוולתם.
ונראה דהנה דרשו רז"ל בכתובות (דף קא) מהפסוק כבד את אביך ואת אמך, "את" לרבות אחיך הגדול שצריכין לכבדו, ורצה ראובן לעוררם כי מלבד על עיקר חטא המכירה , חייבין להתחרט גם על זה שלא שמעו בקולו, אף שהוא גדול האחים, ועברו על מצות כיבוד אח הגדול, וכדי שתהא תשובתם שלמה ולא יישאר פגם עוון זה, ציוה להם לשוב גם על זה. ולזה אמר הלא אמרתי אליכם "אל תחטאו בילד ולא שמעתם" בקולי, ותשובו גם על עוון זה.
(הגה"ק רבי חיים מצאנז זי"ע)
עוד יש לומר, שראובן בא לעוררם שבוודאי חייבין לשוב גם על איזה חטא אחר חוץ מעוון המכירה. וראיה לכך כי הלא הוא לא היה במכירה ואף על פי כן באה עליו צרה זו, ובעל כרחם שיש עוד איזה חטא ופשע. וזה שאמר "הלא אמרתי אליכם אל תחטאו בילד", ואנכי קיימתי את דברי ולא חטאתי בו, ואף על פי כן עמכם אנכי בצרה, שמע מינה שהקב"ה חפץ בתשובה כללית ולא רק על עוון זה, לכן בואו ונפשפש בכל מעשינו ונשוב עליהם.
(הגה"ק רבי יחזקאל משינאווא זי"ע)
"אלוקיכם ואלוקי אביכם נתן לכם מטמון באמתחותיכם כספכם בא אלי" (מג, כג)
כך אמר הרבי ר' בונם זי׳׳ע (שש״ק ח״ב כט) שהנה מרגלא בפומיהו דאינשי 'געלט פאלט נישט פון הימעל' – כסף לא נופל מהשמים – אך בפרשתנו מבואר להיפך, שמנשה אמר לאחי אביו – שבטי י-ה "אלוקיכם ואלוקי אביכם נתן לכם מטמון" וכי שוטים היו השבטים לחשוב שהשי׳׳ת השליך להם מטמון מן השמים, אלא וודאי שכך הוא, ומשליכין מן השמים ממון – שהשי״ת הוא כל יכול.
(באר הפרשה)
∞ ∞ ∞ חנוכה ∞ ∞ ∞
"על הניסים… ועל המלחמות"
בנוסח על הניסים אנו אומרים '…ועל המלחמות….' וידוע הדיוק מדוע אין מודים ומשבחים 'על הנצחון' רק אומרים 'על המלחמות' (וכבר אמרנו את ביאורו של הרה״ק ה׳אמרי אמת׳ זי״ע שללמדך בא שברוחניות עושים 'יום טוב' על עצם עריכת המלחמה וכלל לא על הנצחון – שהוא מתנה מן השמים). וביאר הגאון גאב״ד פוניבז׳ זצ״ל, שהרי המלחמה לא הייתה מלחמה גשמית אלא מלחמה רוחנית – ומלחמה זו עדיין לא ניצחנו עד היום הזה, ורק בביאת המשיח ננצח בזאת המלחמה, על כן אין לומר ׳על הניצחון׳… ומה שאנו מודים ׳על המלחמות׳ היינו שאנו מודים על עצם הדבר שעדיין לא נתייאשנו ועדיין אנו עומדים בשדה הקרב איש איש במלחמתו ובנסיונותיו… ״ כי אם היינו מרימים את ידינו בייאוש כבר מזה עידן ועדנים לא הייתה לנו תקומה.
זמן הדלקת נר חנוכה 'משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק' (שבת כא:)
ביאר בה הרה״ק ה׳קדושת לוי' זי״ע (קדושה החמישית) דשקיעת החמה מורה על הזמן שחשכה לאדם כשהקב״ה מתנהג עמו במידת הדין, וכדרך 'שקיעת החמה' לעת ערב, שאור החמה הלך לו ויורדת חשיכה לעולם… בזמן זה קשה לאדם לראות את הנהגת הבורא וחסדיו, מה יעשה, ידליק נרות חנוכה ועי״ז תאיר בקרבו האמונה השלימה בהשגחת הבורא על עולמו בכל עת ובכל שעה – ויבין שאין כל חשיכה אלא אורה ושמחה לטובתו השלימה.
וזהו 'עד שתכלה רגל מן השוק', כי שוק מרמז על 'חיצונים' (פע״ח שער חנוכה פ״ד), כלומר שיכלה ויסיר את המחשבות שהעולם מתנהג עפ״י הרגל הטבע (עיי״ש) שהם מחשבות חיצוניות בחי' שוק ועצת היצר הרע.
(באר הפרשה)
"אור הגנוז בתורה"
פעם התלונן הגאון רבי יוסף דוב סאלאווייציק זצ׳׳ל (בנו של הגרי״ז זצ״ל) לפני הרה׳׳ק ה'בית ישראל' זי׳׳ע, שבכל לילה 'קול נשמע בביתו' מהסעודות שעורכים הבחורים – חסידיו, והם מאריכים בסעודתם עד לשעות מאוחרות מאד (והתרעם על הביטול תורה).
נענה ה'בית ישראל' ואמר, הלא כתב הרמ׳׳א שקצת מצוה איכא בסעודות בחנוכה, אך הגרי׳׳ד לא הסתפק בתשובתו, ושאלו מיניה וביה, דרק 'קצת מצוה' יש בהם, ומדוע הם מרבים בזה כל כך, השיב לו הרבי הבחורים שלי מחשבים 'קצת עבירות' לעבירות גדולות, אם כן בדין הוא ש'קצת מצוה' יחשב ג"כ למצוה רבה…
"ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה"
סיפר ר' משה שרר ז"ל: ילד קטן הייתי, שוכב במיטה וקודח מחום. אמא ע"ה הזעיקה את הרופא שבא לביקור בית. הרופא רשם מרשם דחוף, אולם אמא המסורה לא יכלה לצאת לבית המרקחת שכן, כסף לשלם עבור התרופה לא היה בנמצא.
בסופו של דבר, הצליחה לאסוף כמה סנטים ויצאה לדרך מתוך החלטה, להביא את התרופה ויהי מה. הרוקח הראשי לא היה, וסגנו הסכים להעניק לה את התרופה היקרה תמורת הפרוטות שבידה. שמחה וטובת לב על שהצליחה במשימתה, יצאה לדרך כשהיא אוחזת בבקבוק הזכוכית היקר מפז, האמור להבריא את בנה יקירה. היא מיהרה כל כך בדרכה עד שמחמת מהירותה נפלה, ובקבוק הזכוכית נשבר לרסיסים.
בבכי מר הרימה את פיסת הניר הרטובה, ובתוכה שברי הבקבוק, ורצה חזרה אל בית המרקחת, שם היה כבר בעל הבית שלא הבין את פשרו של הבכי המר. אמא שידעה כי אין לה כל דרך לשלם עבור התרופה – הבטיחה לו כי תבוא לעבוד בעבודות ניקיון בלילות, ובלבד שיתן לה את התרופה היקרה. הרוקח נטל את השקית הרטובה, הריח לרגע את הריח שנדף ממנה ונעלם מיד. לאחר דקות ספורות שב עם שקית חדשה, ובפנים סמוקות הגיש לה חזרה את מחיר התרופה ואמר: "יש כנראה מלאכים ששומרים על הילד הזה, אוי ואבוי היה, לו היה לוקח את התרופה שרקח הסגן שלי בטעות". "אתה מבין מוישל'ה", פנתה אלי, בנה הרך, "תלמד מכך שיעור לכל החיים: כשנפלתי והבקבוק בידי, חשבתי שהעולם נגמר, זה הסוף! אך למדתי, כי בחיים, לפעמים כשחושבים ש'זה הסוף' – דווקא אז מתחילה הישועה".
(כי אתה עמדי)