כבוד ואהבת האדם בפרספקטיבה יהודית

הרב אבישלום שמן דיין בבית הדין לדיני ממונות קרית אונו

רב ומורה צדק בית המדרש להוראה ורבנות אור יהודה

רב בית המדרש עטרת צביה בני ברק

 

בס"ד

מבוא[1]

התפיסה הפשטנית והעממית נוקטת, כי יש סתירה מתמדת בין ההלכה היהודית לכבוד האדם וחרותו, וישנה התנגשות בין כבוד האדם וחרותו לערכי ההלכה היהודית, במאמר זה נוכיח כי החוקים בחברה השומרים כל כבוד האדם וחרותו, נובעים מערכים שהגיעו מן היהדות, וכיום הינם ערכים אוניברסליים בחברת המערבית. ואין סתירה בין הגדרת כבוד האדם לחרותו להשקפת היהדות.

 

אהבת האדם כתנאי הכרחי לקיום

אחדות ושוני משמשים במקור בספר בראשית בני האדם שונים זה מזה, אך נקודה משותפת קיימת בכולם – כולם צאצאיו של האדם הראשון. כולם נחשבים חלק יסודי וחשוב בבריאתו של הא-ל, כחידושו של בן עזאי "בדמות א-להים עשה אתו". נקודת האחדות בין בני האדם היא צלם אלהי-ם שבו נבראו שהינו ה׳חותם׳ המשותף, החל מהאדם הראשון ועד ימינו אלה. צלם אלהי-ם זה משותף לכלל בני האדם באשר הם. ודבר זה ביאר הרמב"ן "שהרי שם אדם כלל לכל המין האנושי", פסוק זה בא ליצור על פי דברי הרמב"ן אבחנה חדה בין האדם הנברא "בצלם אלהי-ם" לבין בעלי החיים. צלם אלהי-ם זה יוצר ממילא שוויון בסיסי בין כל בני האדם, נושא זה הושמט מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

צלם אלהי-ם זה נזכר כבר בבריאתו של האדם: ״ויברא אלהי-ם את האדם בצלמו בצלם אלהי-ם ברא אתו זכר ונקבה ברא אתם״. וכן מיד לאחר המבול בעת שיוצא נח מן התיבה ״שפך דם האדם באדם דמו ישפך, כי בצלם אלהי-ם עשה את האדם״. על פי מקור זה קיים איסור חמור להרוג אדם מכיוון שהאדם נברא בצלם אלהי-ם. מדברי המקרא החוזר על עצמו כמה פעמים, עולה כי צלם אלהי-ם כשלעצמו, מצדיק את השמירה על חייו של כל אדם, ומקנה זכות חיים לכל חי. זאת ללא כל קשר לחובות שאותם הוא ממלא. מובן כי גם על צלם זה וזכות האדם לכבוד הנגזרת ממנו. הפגיעה בצלם אלהי-ם של הרוצח באה להדגיש כי אין כפרה למעשה חמור זה, ואדם זה איבד במעשהו את צלם האלהי-ם שבו כמעט שבלתי אפשרי לכפר על מעשיו.

חכמינו הוסיפו לבטא את דבריהם במושג "צלם אלהי-ם" המצוי ומונח בכל אדם. כמאמרם "חביב כל אדם הנברא בצלם". כל אדם הקיים בעולם יש לו חשיבות ללא הבדל מוצא גזע דן או מין, כי כולו יחיד ומיוחד בבריאה, ואין על אדם אחר בעולם איזו עדיפות עליו.

יותר מכך מרכזיותו של "צלם האלהי-ם" באדם, מעמידה על היחס לאדם כיסוד מוסד של המסורת היהודית והתרבות האנושית כולה. והפגיעה באדם הנה למעשה פגיעה בצלם האלהי-ם שבו, ומכאן יש משמעות שיש בכך אף לפגיעה בא-ל עצמו.

ללמדנו שאחדות ושוני ביהדות אינם דברים נוגדים.

 

אהבת האדם כתנאי הכרחי לקיום

בספרות חכמינו[2] עומד לו כדגל בולט דברי רבי עקיבא "זה כלל גדול בתורה".

גדול הפרשנים רש"י אינו מסביר המושג ואהבת לרעך כמוך, אלא מוסיף כי משפט זה הינו אחד מעיקרי האמונה. ועל כך הוסיפו חכמים מדברי בן עזאי "זה ספר תולדות האדם". א"כ יכולים אנו לראות ככלל מוסכם כי יחסי אדם לחברו הוא עיקרו של תורה.

ר״ע קובע קביעה פוזיטיבית "ואהבת לרעך כמוך". ממנה עולה כי על האדם להתנהג עם חבירו בהתאם ליחסו אל עצמו ועל פי סדר העדיפויות שלו עצמו: מה שאהוב עליו באופן אישי, עליו לעשות גם לחבירו.

כמובן שטענה זו כוללת בתוכה מספר הנחות:

ראשית, מונח כאן קיומו של "אדם סביר" שהדברים האהובים עליו, הנם בגבולות הנורמה החברתית המקובלת, ולכן ניתן להפעיל את עיקרון ההדדיות ביחסים אלו.

שנית, אמת המידה הקובעת כאן מתחילה מהאדם עצמו.

שלישית, תחולתו של כלל זה מצומצמת לרשימת אהבותיו של האדם עצמו. ככל שרשימת הדברים האהובים על האדם תהיה מצומצמת יותר, כך כלל זה יחול במידה מועטה על יחסיו עם חביריו. על מנת שאדם יאהב את זולתו, עליו לאהוב קודם את עצמו.

האדם אוהב את עצמו – זה טבעי, אך עליו באותו מידה ועוצמה לאהוב הזולת.

ומרחיב בזה הראי"ה קוק זצ"ל וכותב, כי באהבה עצמית יש יסוד בריא. שהרי נאמר – "חייך קודמים לחיי חברך". לכן נאמר "כמוך" ולא יותר ממך. ללמד כי גם כשאוהבים הזולת נשארת האהבה העצמית.

ומוסיף על כך הראי"ה קוק זצ"ל – כי האהבה האופפת את עצמך אישיותך כל נימי נפשך – צריכה באותה מידה להקרין על חברך, על הסביבה, המשפחה, החברים, העולם. אהבת הרע היא הרחבה מוגדלת של "האני". ראיית הפרט כחלק מן הכלל. כאשר שלילת האנוכיות יכולה להביא את האדם לפסיביות, לאדישות כלפי עצמו, בקידומו האישי. בהתפתחותו הרגשתו האינטלקטואלית, או אז אדישות זו תנוע גם כלפי זולתו. האהבה העצמית יוצר רצון עז להצליח, להתגבר על בעיות, מגבירה את המוטיבציה להשתדל, לממש את עצמו בהתאם ליכולתו וכישוריו, לפתח נקודת החוזק שבאדם, כל יצור צריך לזקוף קומתו, להשתדל להצליח, לטפח דימוי עצמי חיובי וריאלי, אל לו לאדם לדכא את עצמו, יתאמץ לקיים יותר מצוות. ישתדל ללמוד כמה שיותר תורה, כי ככל שהיוזמה האישית גדולה ומפותחת הוא יקנה יותר לרעהו.

שיטתו של ר״ע מובאת גם במשנה אבות[3]:

רבי עקיבא אומר… הוא היה אומר: חביב אדם שנברא בצלם, חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם, שנאמר "בצלם אלהי-ם עשה את האדם". חביבין ישראל שנקראו בנים למקום, חבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום, שנאמר "בנים אתם לה׳ אלהיכ-ם".

פרשנות זו מובאת משמו של רבי עקיבא גם במדרש אבות דרבי נתן:

מעשה באחד שבא לרבי עקיבא: א״ל רבי למדני כל התורה כולה כאחת. א״ל: בני, אם משה רבינו ע״ה שעשה בהר ארבעים יום וארבעים לילה עד שלא למדה, ואתה אומר למדני כל התורה כולה כאחת. אלא בני, הוא כללה של תורה, מה דאת סני לגרמך, לחברך לא תעביד. – אם רוצה אתה שלא יזיק אדם את שלך, אף אתה לא תזיקנו. רוצה אתה שלא יקח אדם את שלך, אף אתה לא תטול של חבירך.

סיפור דומה לזה מצאנו בתלמוד בבלי בסיפורו של גר שבא להתגייר אצל הלל.

מקורות נוספים לחיזוק הגדרה אותה ביססנו מופיעים במקרא[4]:

״לא תקם ולא תטר", פסוק זה מקיים ציווי להימנע מהדדיות של מעשים רעים בין בני אדם. כי מטבעם של בני האדם, פעולותיהם מונעות מיסוד ההדדיות. האדם שחבירו עשה לו מעשה טוב אמור להשיב לחבירו באותו המטבע ולגמול לו טובה בחזרה, וכך גם בעשיית מעשה רע. הציווי שלפנינו בא למנוע ולצמצמם את תחולתו של עיקרון ההדדיות הרעה, ולמנוע מצב שבו מעשה רע אחד הופך לגל עכור העובר מאדם לחבירו. בו לפעמים נכנסים למעגל שלילי ממנו בלתי אפשרי להשתחרר, הנובע מרצון הנקימה.

בתלמוד הירושלמי[5] בלשונו מביא דוגמא לציווי זה: ״היך עביד" הוה מקטע קופד ומחת סכינא לידוי תחזור ותמחי לידיה״. התלמוד בדברים אלו מביא משל בו יד אחת של אדם עסקה בחיתוך בשר, ותוך כדי פעולה זו פגעה גם בידו השנייה של האדם. במצב זה ברור כי היד שנפגעה לא תנסה לפגוע בחזרה ביד הראשונה. הנמשל מדגיש את אחדותו של בני האדם בכלל ועם ישראל בפרט, ומלמד את התובנה כי אדם הפוגע בחבירו נחשב כפוגע בעצמו.

ארון הספרים היהודי – גדוש באושר אדיר של דברי הגות וחכמה – במהלך אלפי שנים הוכיחו לנו חשיבות, האדם הפרטי הלומד, המשכיל הקורא, רחב האופקים. אדם דגול זה – מפיק אושרו ההשכלתי – בכתיבה יצירתית ואיכותית אשר את פירותיה האישיים אנו זוכים לקרוא מארון הספרים היהודי. האדם החכם המקנה ידענותו לציבור הרחב – זו אהבת הרע הנובעת מאהבה אישית, ואהבת לרעך כמוך. למסירות נפש בכל ממדיה יש היבט חברתי עמוק.

על האדם מוטלת החובה האישית והציבורית לעמול קשה ובדרך חכמה להוות זרקור המאיר לנו האיכויות הטובות באנשים סביבו בחכמתם ובתבונתם, ובכך נרומם את החברה בה אנו חיים.

המקובל הגדול הרב מנחם ריקאנטי ומקובלים נוספים, ראו את הפגיעה בצלם אלהי-ם זה בצורה כזו כי צלם אלהי-ם הינו קשר קבוע ורציף בין האדם לאלוהי-ו. עיקרון זה אמור לשמש ערך מוסר נצחי לאנושות כולה, ולמנוע תופעות של התדרדרות בערכי היסוד.

מרכזיותו של צלם האלהי-ם באדם מעמידה על היחס לאדם כיסוד מוסד של התרבות האנושית כולה. וכי הפגיעה באדם ואפלייתו הנה למעשה פגיעה חמורה בצלם האלהי-ם שבו, ומכאן שאף פגיעה באל עצמו.

היהדות: מהותו הקיומית של אדם הינה כבוד האדם

כבר לעיל במאמר זה הוכחנו כי תפיסה זו הינה ראשונה במעלה ביהדות, והנה בין הערכים הנעלים ביותר.

פרשני המקרא מוכיחים זאת בנוסף מעשרת הדברות.

בעשרת הדברות שהנם ערך יסודי ביהדות, יש שני חלקים המרכיבים וחופפים זה את זה. מצוות שבין האדם לבוראו. ומצוות שבין אדם לחבירו. ה' דיברות עוסקות בבין האדם לבוראו, וה' דיברות עוסקות בבין האדם לחבירו. הצגתם כערכים מקבילים מלמד את החשיבות אותה נותנת היהדות ליחס בין האם לרעהו.

בנוסף לזאת כהתייחסות למעלתו של יום כיפור ביהדות, חכמינו חוזרים ושונים, כי אדם ששת בתשובה לבוראו ביום הכיפורים, יום הכיפורים יכפר על עוונותיו. אבל "אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חבירו". פגיעה אישית באדם הינה חמורה יותר מאשר פגיעה בבורא. הבורא תולה את התשובה בהתפייסות חבירו.

בעולמו של המשפט העברי מהותו הקיומית של האדם כנברא בצלם אלהי-ם, ומהותו הערכית של האדם אינן ניתנות להפרדה. זוהי למעשה מהות אחת, כאשר מהותו הקיומית של האדם נגזרת ממהותו הערכית של האדם ותלויה בה. אדם אשר איננו ממלא את חובתו בעולמו, ממילא אף אינו זכאי למהות קיומית.

ערך זה מצאנו כבר בספרות הגאונים לפני למעלה מ1200 שנה בדברי רב סעדיה גאון:

"אין אומתנו אומה אלא בתורותיה", מרכיב השמירה על תורה ומצוות הנו מרכיב משמעותי בזהותם של יהודים רבים. אך עם זאת עקרון ׳צלם אלהי-ם׳ שהוא עקרון העל ביחס האדם לזולת נעוץ במהותו הקיומית של האדם. מהותו הערכית של האדם כמחוייב בקיום מצוות איננה נזכרת בכללו זה של בן עזאי, ואף אינה מובאת בכללו של רבי עקיבא. יתירה מזו, גם בסיפורו של הגר שבא להתגייר ולהצטרף ללאום היהודי, לא קבלת מצוות נדרשת בתחילה אלא דווקא זכותו של הזולת לכבוד המתבטאת בעיקרון ׳מאן דסני עלך וכד׳. מכאן שאין להניח מהות אחת ובלתי נפרדת של מהות קיומית ומהות ערכית יחדיו. איחוד זה עשוי להוביל ואף מוביל למעשה לפגיעה בכבודו של אדם על רקע אי – שמירה על מהותו הערכית.

מהותו הערכית של האדם קובעת כי יש לשמור על כבודו של כל אדם באשר הוא, לאור צלם האלהי-ם הקיים בו. צלם זה, מתוך מהותו האלוהי-ת, עומד בפני עצמו ואיננו מותנה במעשיו של האדם, בדתו, בתרבותו, ובמגדרו.

העולה מדברינו כי הדגל אותו מניפה היהדות הנו גבוה במיוחד, ומהווה דגל המונף אל על בפני העולם התרבותי כולו. וודאי שלא ניתן להאחז בנימוקים דתיים לכאורה, לפגיעה בזולת כי עוצמתו ומעמדו של צלם האלהי-ם קיים בכל אדם, ופגיעה זו תוביל בהכרח לפגיעה גם בא-ל עצמו. זהו הכלל המרכזי של התורה כולה: צלם אלהי-ם הנמצא באדם באופן אימננטי ובלתי תלוי, ועל האדם לכבד צלם זה באשר הוא.

יש להוסיף כי תפיסה זו של היהדות אינה נובעת מדברים הנתונים לשינויים לפי הלוך הרוח, אלא היא תפיסה קבועה בה יהדות שנהגה גם בעת בו העולם היה שקוע בגזענות אפליה ואנטישמיות, היהדות דגלה בחביב האדם אשר נברא בצלם.

סיכום:

מרכזיותו של צלם האלהי-ם באדם מעמידה על היחס לאדם כיסוד מוסד של המסורת היהודית והתרבות האנושית כולה. הפגיעה באדם הנה למעשה פגיעה בצלם האלהי-ם שבו, ומכאן אף לפגיעה בא-ל עצמו, עמדה נחרצת זו אמורה למנוע כל פגיעה באדם אחר, ולשלול כל פגיעה באחר רק על סמך זרותו ושונותו. צלם זה, מתוך מהותו האלוהי-ת, עומד בפני עצמו ואיננו מותנה במעשיו של האדם, בדתו, בתרבותו, ובמגדרו.

על כללו של בן עזאי על צלם אלהי-ם הנמצא באדם ודוקטרינת ׳כבוד האדם׳ הנגזרת ממנו, להפוך לתובנת יסוד לכל אדם מאמין. את מלאכת הרכבת הניגודים והשלמת הסתירות על האדם לעשות, מתוך ההבנה כי ישוב הסתירות ושקלול האיזונים, הנה חלק אינטגראלי מהעיסוק בזכויותיו של האדם לאור אינטרסים ותרבויות שונות המתנגשות אלו באלו.

על מדינה יהודית לעגן את כבוד האדם וחירותו דווקא בצלם האלהי-ם שבכל אדם, המדגיש הן את יחודו של כל אדם, והן את האב המשותף לכל בני האדם. בתפיסה זו של זכויות, לא האדם הוא העומד במרכז, אלא דווקא צלם האלוהים אשר בו. מפתח זה אמור להעצים הן את זכותו של כל אדם כיחיד, אך הן את החברה המסתופפת כולה בצילו של אב קדמון אחד.

חברה שתניף דגל זה ותחנך זה את בני הנוער, תהיה חברה המשמש אור לגויים, חברה המסמלת דוגמה ומופת לכל האומות סביבה.

 

[1] מאמר זה נכתב כתוספת למאמרו של הרב ד"ר ירון זלברשטיין בו הוא עוסק בחוק יסוד כבוד האדם וחרותו לאור השקפת היהדות.

[2] ספרא קדושים פרשה ב.

[3] ג, יג – יד.

[4] ויקרא יט, יח.

[5] נדרים ט, ד. מא, ג.