דברי תורה לפרשת שמות – מאת הרב איתי אליצור שליט"א

המילדות לא באו אל פרעה ואמרו לו בפה מלא "לא נשמע אל דבריך ולא נהרג את הילדים", הן יראו מפניו, ולכן תרצו לו תרוצים שונים: כי לא כנשים המצריות העבריות וכו'. אבל התורה לא מדגישה שהן יראו את פרעה אלא שהן יראו את האלהים. היראה הכפולה שלהן הביאה אותן למצב שבו הן קיימו את דבר ה' ותרצו תירוצים לפרעה. גם זו מדרגה חשובה, שכן הן היו יכולות לעשות גם הפוך: לעשות את דבר פרעה ולתרץ תרוצים לה'. הן היו יכולות גם לעשות את דברי פרעה ולהמית את הילדים, ולבא אל ה' בתרוצים שונים בנוסח "אם נצרף את שיטת הרשב"א בקדושין עם שיטת תוס' בב"מ, נוכל להקל בשעת הדחק להרוג את הילדים בגרמא ושנים שעשאוה". אבל הן יראו את האלהים יותר מאשר את פרעה, ולכן עשו מה שה' אמר, ואת התירוצים הן הפנו כלפי פרעה. לא כל יהודי בגלות נהג באומץ כמותן. רבים אחרים סברו שאין ברירה וצריך לעשות מה שהמלך אומר ולבוא בתירוצים אל ה'. שהרי זה פקוח נפש וכו'. ובקצור: נכון שצריך לעשות מה שה' אומר, אבל המלך הוא באמת קיים ובאמת מסוכן. השאלה היא את דברו של מי אתה עושה ולמי אתה מתרץ תרוצים. בנסיון הזה המילדות עמדו בכבוד.

זה מספיק כדי להחזיק מעמד במצרים. זה לא מספיק כדי להוציא את ישראל מעבדות לחרות. בשביל זה אין די בלבא אל פרעה כעבד ולתרץ תירוץ. פה צריך לומר בפה מלא ובאומץ "כה אמר ה' אלהי ישראל שלח את עמי ויחגו לי במדבר". אני עובד את ה' ולא אותך.

אבל גם זה לא תמיד מועיל. כאן זה לא הועיל, לפחות לא בתחלת התהליך. פרעה לא מתרשם מהאמירה המוחלטת של משה, והוא אינו משלח את ישראל.

גם האמירה של משה מצד עצמה לא היתה מוחלטת, הוא בקש רק ללכת דרך שלשת ימים לזבוח במדבר. הוא לא בקש לצאת לחרות. דרך ארוכה עוד צריך עם ישראל לעבור עד שיהיה בן חורין. אבל כבר יש כאן התקדמות של צעד נוסף מעבר למעשי המילדות. משה עומד מול פרעה כשוה אלא שוה, כמי שבא בדרישות ולא רק מתרץ תרוצים.

ונקודה חשובה נוספת. נכון שמשה בא אל פרעה באמירה המצטדקת-משהו "אלהי העברים נקרא עלינו נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' אלהינו פן יפגענו בדבר או בחרב", אבל האמירה הראשונה שלו אל פרעה היא הרבה יותר החלטית: "כה אמר ה' אלהי ישראל שלח את עמי ויחגו לי במדבר". השאלה אם כעבדים או כבני חורין לא עולה שם כלל. האמירה היא: אתה צריך לשמוע בקול ה'. זאת נקודת הפתיחה למו"מ. אחרי שזאת נקודת הפתיחה אפשר לבא אל פרעה ולנהל אתו מו"מ ממושך, מתוך הכרה בכך שבינתים הוא המלך ואנחנו תחתיו. מתוך כך אפשר לנהל מו"מ מדיני תוך כדי הפעלת לחץ פיזי בלתי-מתון באמצעים לא-קונבנציונליים. אבל התנאי לכך שהמו"מ הזה יוביל למקום הדרוש הוא שהפתיחה תהיה בפניה מוחלטת, לא מתרפסת, "כה אמר ה'".

משה מול יעקב

כידוע, יש קשר בין משה לבין יעקב. שניהם בורחים, באים אל הבאר, מפעילים שם את כחם כדי לעזור לאשה שהם עתידים לשאת להשקות את צאן אביה, ואח"כ נושאים את האשה ורועים את צאן אביה.

שניהם אפוא בורחים. שניהם מנסים להגשים את ייעודם וסופם שהם נאלצים לברוח. משה מנסה להושיע ולהנהיג את ישראל כבר במצרים, יעקב מנסה לקבל את ברכת אביו. שניהם נאלצים לברוח ומוצאים את עצמם בארץ נכר בלא כלום. יעקב בלא דבר מברכת אביו, ומשה בלא ישראל ובלא הנהגה.

על הבאר פוגש יעקב את רחל, השם רחל נזכר שם כמה וכמה פעמים, יעקב אוהב את רחל. לעמת זאת, שמה של צפורה אינו נזכר במפגש עם משה. משה מושיע שבע בנות אלמוניות, לא נאמר שהוא אוהב את מי מהן. יתרו מזמין אותו אל ביתו לאכול לחם (יש מפרשים את המלה הזאת כרומזת לנשיאת אשה, זה לא הפשט כאן). רק מאוחר יותר נאמר שהוא נושא את צפורה. לא נאמר שהוא אוהב אותה.

נשיאת האשה אצל משה היא נושא שהתורה לא מדגישה אותו. ייחודו של משה הוא לא במשפחה שהקים. משפחתו של יעקב חשובה כי משפחתו של יעקב היא היא עם ישראל. משפחתו של משה אינה חשובה. חשובה הנהגתו את ישראל.

מבחינה זו, אנו למדים גם אצל יעקב וגם אצל משה על חשיבותה של הצהרת כוונות מוקדמת. שניהם יאלצו לבלות זמן רב כגרים בארץ נכריה. שניהם יאלצו לחכות בסבלנות על שהייעוד שלהם יצא אל הפעל. הנסיון הראשוני שלהם לממש אותו יביא לתוצאה ההפוכה: הם יאלצו לברוח. אבל סופם שישובו ויממשוהו.

כך היא גם דרכו של עם ישראל. עם ישראל לא יוכל לצמוח בארץ ולהווצר בה. ארץ ישראל היא ייעודו של עם ישראל. לא מולדתו. עם ישראל יוכל לבוא ולרשת את ארץ ישראל רק אחרי שיהיה לעם. אבל זה יתאפשר רק אחרי ששלשת האבות יחיו בארץ. האבות יודעים שלא מישיבתם זו יצמח העם בארץ. הן ה' אמר כבר לאברהם: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה". רק כאשר יהיו ישראל עם – יוכלו לרשת את הארץ ולהוריש ממנה את הכנענים. הם לא יוכלו להוריש את הכנענים אם ביניהם יגדלו. אז אברהם יודע. יָדֹעַ יֵדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעו בְּאֶרֶץ לֹא לו. על ידיעה זו אמר גם משה: "גר הייתי בארץ נכריה".

ואלה שמות

בפרשתנו שואל משה את ה' "הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלהי אבותיכם שלחני אליכם ואמרו לי מה שמו מה אמר אלהם". את ההסבר לשאלה הפתאומית של משה נמצא בתחלת הפרשה הבאה: "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם". ה' מתגלה אל משה בשם שבו לא התגלה אל האבות, וגם בני ישראל אינם מכירים אותו. לכן תמה משה, מה יאמר אל בני ישראל? איך יבא אליהם בשם שונה מהשמות שהם מכירים? תשובתו של ה' מתחלקת לשלשה: ויאמר אלהים אל משה אהיה אשר אהיה. ויאמר כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם.  ויאמר עוד אלהים אל משה כה תאמר אל בני ישראל ה' אלהי אבתיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר.

החלק הראשון בתשובתו של ה' אומר "אהיה אשר אהיה". לכאורה משמעותו היא לא חשוב מה השם, אהיה אשר אהיה. יהיה שמי אשר יהיה, העקר הוא לא השם אלא אני עצמי. אך קשה להסביר כך. גם משום שאם לא חשוב מה השם, צריך לומר "יהיה אשר יהיה" ולא "אהיה אשר אהיה". וודאי שאי אפשר לפרש שלא חשוב מיהו ה' עצמו. ובפרט שבחלק השני של תשובת ה', המלה "אהיה" היא זאת שנעשית שמו. ונראה ברור שהשם כמו שהוא נכתב היום מבוסס אף הוא על המלה "אהיה". הא' התחלפה בי' והי' התחלפה בו', אבל השרש הוא אותו שרש. אלא שבלשון מדבר הוא אהיה, ובלשון נסתר הוא י- ה – ו – ה. לכן תשובתו השלישית של ה' מתחילה שם הויה.

ועוד יש לשאול למה יש צרך בתשובה שלישית: "ה' אלהי אבתיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב שלחני אליכם". ומסתבר שזו התשובה העיקרית והחשובה ביותר, תשובה שעד היום אנו פותחים בה את תפלת שמונה עשרה שלש פעמים ביום. לפי הגדרה זו, השם אינו אלא פתיחה לתאר, שגם הוא לא מבטא את תכונות ה' ומעשיו אלא רק את העובדה שהאבות האמינו בו, ודוקא הוא זוכה לאמירה "זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר".

ה' אינו מתגלה בשמו אל אדם יחיד, אלא דוקא אל עם שלם. עם שלם יכול להכיר את ה' בשם שהוא כביכול שמו הפרטי. אל עם שלם מתגלה ה' כמו שהתגלה בהר סיני, פנים בפנים, כלשון ספר דברים. האבות מכירים אותו מצד כחותיו וההכרה הגמורה שודאי הוא קים, אך לא בשמו.

הקריאה בשם ה', או הכרת ה', היא דבר קשה ונעלה מן ההבנה האנושית. את ה' מכיר כל אדם כפי מדרגתו. עם שלם יכול לקבל התגלות. ה' אינו מתגלה בהתגלות שלמה אל יחיד, כיון שהיחיד הוא בן חלוף. עם זוכר לדורות את אשר ראה, ולכן ה' מתגלה אליו בשמו. אבל גם לעם שלם יש אבות. הבחירה בעם מתחילה בבחירה באבות. העם מאמין בה' עוד לפני ההתגלות המפורשת. הוא מאמין מכח אבותיו, וזוהי נקודת החִבור לאלהיו. הוא מאמין בה' ולא יאמין באל אחר. השם יכול להשתנות, כי השם אינו אלא יכולת ההכרה של האדם את ה'. ה' אחד, אבל שמות רבים יש לו. כל אדם מכיר אותו בשם אחר,  כי כל אדם מכיר גבורה אחרת שלו, ובלבד שכלם מסכימים שהוא הוא בורא העולם קונה שמים וארץ. אך העם לא יאמין אא"כ ידע שה' שאת התגלותו הוא רואה, הוא האל שבו האמינו האבות. (וכך נגלה ה' אל משה כבר בתחלת הפרשיה: אנכי אלהי אביך אלהי אברהם וכו'. זה מה שגרם למשה לירא ולהסתיר את פניו. וכך נשלח משה אל ישראל גם בפסוק הבא).

פרעה מחפש את ה' ע"פ שמו, ואם אינו מכיר את השם, אומר לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח. אם אני בהכרתי אינני יכול לתפוש אותו – הוא אינו קים. (לעמת משה השואל מי אנכי, שואל פרעה מי ה'. תפישת עולמו של משה אומרת: ה' מושל בשמים ובארץ, אבל מי אנכי. תפישתו של פרעה מתחילה בעצמו, וכל מה שהוא קולט בשכלו קים. מה שאינו קולט – מי הוא?. כשיהיה לו שם והגדרה אכירנו). לעמת השקפה זו, אומר ה' למשה אהיה אשר אהיה. כלומר: לא השם הוא העקר. יהיה שמי אשר יהיה, לא חשוב השם, חשובה המהות. השם אינו אלא הדרך שבה האדם מכיר אותו, ואוי למי שחושב שהצליח להבין ולהכיר את ה' והשם שבו הוא קורא לו הוא מהותו. ה' אינו ניתן לתפישת שכל אנוש, ודאי שלא בשמות שבו אנו קוראים לו. מה שחשוב הוא שנדע מי הוא, ולאו דוקא מה שמו.

משה, שגדל אצל פרעה, יודע שהדבר החשוב ביותר הוא השם. בעיני פרעה, השם הוא המהות. פרעה מחפש את שמו של ה', שאל"כ – מי ה'.  בעיני פרעה אין פער בין הדבר עצמו לבין ההשגה של האדם בו. לכן אומר ה' למשה אהיה אשר אהיה. יהיה השם אשר יהיה. שמות רבים יכולים להיות לה' כי שם אינו מהותו של דבר אלא ההשגה של האדם בו, וכל אדם משיג השגה אחרת. ה' עצמו נעלה מכל השגה. לכן אין בעיה בכך שכל אדם קורא לו בשם אחר, כל עוד הוא הוא.

עם זאת, ה' מתגלה בשמו, שמו הוא. לכן כשה' מדבר הוא אומר אהיה בלשון מדבר, ולא בלשון נסתר כמו שאנו קוראים וכותבים. גם בפרשת וארא אומר ה' ושמי ה' לא נודעתי להם. נודעתי ולא הודעתי. בלשון מדבר. השם הוא אני ולא נודעתי.

(יתכן שהפירוש לשאלתנו הוא אחר: ה' נגלה אל משה באמירה "אנכי אלהי אביך", בלי שם. לכן שואל משה מה שמו, ולכן אומר לו ה' אהיה אשר אהיה. ועל כך הוא אומר לו בתחלת פרשת וארא שאת שמו לא הודיע לאבות. גם אם נפרש כך, דברינו במאמר זה עומדים בתקפם).

האותות

פרשית האותות שנותן ה' למשה כדי להוכיח את שליחותו אם בני ישראל לא יאמינו בו, אומרת דרשני. מלשון הפרשה לכל ארכה ברור שהיא באה לרמוז לארועים שעתידים להיות, הן במפגש משה ופרעה והן במכות שיבאו לאחר מכן. שהרי אם אינה אלא אות, היא מעלה תמיהות רבות: א. למה צריך שלשה מופתים. ב. אדם שלא האמין כשראה מטה הופך לנחש, שהוא יציאה גמורה מדרך הטבע, כיצד תשכנע אותו יד מצטרעת, שאמנם התזמון המדויק הנעשה ע"י משה הוא מפליא ומפתיע, אבל התהליך עצמו הוא טבעי? ג. כבר הקשו חז"ל: תבן אתה מכניס לעפרים??

בעל כרחנו עלינו ללמוד מהפרשיה הזאת רמזים שונים שנרמזו בה. אפשר למצוא כאן הרבה רמזים לכמה וכמה ענינים. אתמקד בעניין אחד, שעל פיו יתבארו היטב כמה מדרשות חז"ל שנדרשו כאן.

תחילה משליך משה את המטה והמטה הופך לנחש. משה נס מפניו. בכפו של משה חוזר המטה להיות מטה.

הרמז כאן ברור: מה פתאום אתה נס מפני דבר שנראה לך נחש, כאשר אתה יודע שבאמת אינו אלא מטה? בידך הוא, אתה עשיתו נחש ואתה תעשהו מטה. בידך הדבר. ומצרים אדם ולא אל וסוסיהם בשר ולא רוח וכו'. על הפרשיה המקבילה אומרים חז"ל שנאמר שמטה אהרן בלע את מטותם היינו שקודם הפך חזרה למטה ואח"כ בלעם. הפשט אינו כך, הפשט הוא שבלע את מטותם כאשר עדין נראה כמו תנין, אלא שאנו יודעים שלא באמת הוא תנין, באמת הוא מטה, ולכן התורה קוראת לו מטה. המציאות בשטח נקבעת ע"פ היחס שאנו מתיחסים אליה. פרעה הוא תנים גדול הרובץ בתוך יאוריו כי עמו, וגם עמנו, למדו לראות אותו ככזה. אל תנוס מפניו, שלח ידך ואחוז בזנבו. סופו שיאמר אנוסה מפני ישראל!

המופת הראשון נעשה בידו של משה. לעמת זאת, במופת השני ידו של משה היא החפץ המשתנה כאות, האות נעשה בחיקו של משה. בחיקו של משה הכח מצטרע ובחיקו הוא שב כבשרו. עתיד משה לומר האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילדתיהו כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האמן את הינק על האדמה אשר נשבעת לאבתיו. כאן שם ה' את כל הכח בחיק משה.

בשני האותות האלה מלת המפתח היא יד. ה' עתיד להוציא את ישראל ביד חזקה ויראו ישראל את היד הגדולה. גם בהמשך פרשתנו נזכר פעמים שמשה לוקח את המטה בידו. אבל באות השלישי לא נזכרת יד.

שני האותות הראשונים הם דבר שהשתנה מדרך הטבע וחזר לאיתנו, באות השלישי לוקים המים ואינם חוזרים לאיתנם.

בין האות הראשון לשני לא נאמר דבר על אי אמונתם של ישראל, אם כי זה משתמע ממה שנאמר אחרי האות השני, אחרי האות השני נאמר "והיה אם לא יאמינו גם לשני האתות האלה ולא ישמעון לקלך", כנגד דברי ה' שעתיד לומר : "עד אנה ינאצני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי בכל האתות אשר עשיתי בקרבו". לכן באה כאן מכה שאין לה תרופה. ענש על שלא יאמינו ועל שלא ישמעו בקולו. בחלק מהמכות אנו רואים שהמופת הגדול, שעליו נאמר למען תדע כי אני ה', הוא דוקא סלוק המכה. במכות הראשונות, החרטומים מנסים לעשות כמו משה ולהביא את המכה. הם כלל לא מנסים לסלק את המכה. את זה החרטמים כלל לא מנסים לעשות. המופת הוא לא המכה אלא רפואתה. משה מביא את המכה על פרעה ולא אומר לו שבזאת ידע כי אני ה', רק כאשר פרעה מבקש לסלק את המכה אומר לו משה שבזאת ידע כי אני ה'. (מלבד במכת דם). במטה אפשר להכות את העולם, אי אפשר לרפא אותו. את זה אפשר רק בתפלה,  משה מתפלל וה' בא לרפא את העולם. משה לא מרפא את המכה במטה. רפואת המכה היא אפוא האות. האות השלישי, שאמנם ע"פ פשוטו אינו אלא אות, נושא רמזים לפורענות שעלולה לבא על ישראל אם לא יאמינו ולא ישמעו לקול ה'. לפי זה נסיון ההשתמטות השני של משה, שבא מיד אח"כ, יכול להתפרש לא כהמשך ל"מי אנכי" שנאמר לפני המופתים, אלא כהשתמטות של נביא מנבואת פורענות, כמו שמצאנו בכמה נביאים אחרים.

כמובן שגם הפרשיה הבאה מיד אח"כ, בני בכורי ישראל, היא רמז לעתיד לבא. אומר ה' למשה: לך ועשה את כל המופתים האלה לעיני העם, אבל כל זה לא יועיל. פרעה יראה מטה הופך לתנין ולא ישתכנע, הוא יראה נגעים באים עליו ונרפאים בחיקך ולא ישתכנע. הוא יראה מים הופכים לדם ולא ישתכנע. לך אמור לו הנה אנכי הורג את בנך בכרך, ולך אמור לישראל שבדם בריתכם ובדם מזוזותיכם ומשקופיכם אוציאכם ממצרים. כי חתן דמים אתה לי. זה מה שיועיל.

(אמנם, למכות ודאי היה תפקיד, הן הועילו להכשיר את הקרקע והלבבות. הן בהכרה בכך שה' הוא השולט בעולם, והן בהכבדה על המצרים שירצו למהר לשלח את ישראל. בעקבות כל המכות, במכת בכורות כבר היו הלבבות מוכנים, הן כדי לעמוד במבחן האמונה ולהכיר בכך שאע"פ שאין אנו רואים את המופת והמטה, יד ה' היא. והן שיהיו המצרים כנועים דים כדי לרצות לשלח את ישראל, וישראל זקופי ראש דים. שהרי גם אלה שרצו להשאר במצרים, זקפו את ראשם עם כל מכה, כשראו שיורדת קרן המשעבדים. מי מישראל שלא רצה לצאת גם לא האמין שיצאו, ושמח שקרן הנוגש יורדת, והתפנה לזקוף ראשו. לכן יכול היה לזבוח את אלהי מצרים).

המופתים והבן הבכור

בהר האלהים, כאשר דבר ה' אל משה, שאל משה את ה' והן לא יאמינו לי, וה' נתן לו שלשה מופתים כדי שיאמינו לו. וסיים: "ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות".

בפרשיה הבאה נאמר "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור וישב ארצה מצרים ויקח משה את מטה האלהים בידו". משה לוקח את המטה כמו שצווהו ה', ומיד אומר לו ה': "ראה כל המופתים אשר שמתי בידך ועשיתם לפני פרעה ואני אחזק את לבו ולא ישלח את העם ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכורי ישראל". כלומר: כל מה שלִמדתי אותך לעשות לא יועיל. יועיל אם תאמר לו בני בכורי ישראל. אל תתלה את יהבך במטה ובמופתים. כל מה שלִמדתי אותך לעשות לא יצליח. אמור לו דבר אחר. אמור לו בני בכורי ישראל.

הפרשיה מסתיימת במעשה צפורה וערלת בנה, ובאמירתה חתן דמים.

הפרשיה הזאת ופרשית המופתים שלפניה, רומזות מלכתחילה על המופתים שעתידים לבא. פרעה עתיד לומר לא ידעתי את ה', ומשה יעשה לו מופתים רבים במטה. הוא יהפוך את המטה לזוחל. הוא יהפוך מים לדם. הוא יביא על פרעה נגעים. ויאמר לכל אורך הדרך שהמופתים נועדו כדי ש"בזאת תדע כי אני ה'", "למען תדע כי לה' הארץ" וכו'. כל המופתים והמכות שנועדו למען רבות מופתי בארץ מצרים. כפי שמלמדים פסוקי המסגרת שלפני ואחרי המופתים (שמות ז א-ו, יא ט-י). אבל כל זה אינו מועיל, עד שבא הקב"ה בכבודו ובעצמו וגואל את בנו בכורו. הגאולה תבא אחרי שיוכלו ישראל לזקוף את ראשם ולומר בפה מלא: לא משום המופתים ולא פן יפגענו בדבר או בחרב, אלא מפני האמת: בני בכורי ישראל. בנו בכורו של ה' אנו. ואותנו יוציא מכאן, ואת בנך בכורך יהרוג. רק כך יצאו ישראל ממצרים. ואם לא יכרתו ברית דמים לה', יבקש המיתם. ולכן דוקא בפסח מדגישה התורה ביותר, שלא יאכלוהו ערל ובן נכר.

הדם מפלה בין מצרים לבין ישראל. מטרתם של הפסח ושל מכת בכורות הוא למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל (ולא למען תדע כי לה' הארץ כמו בשאר המכות). הפסח מציין שה' פסח על בתי בני ישראל. ה' מבדיל את בתי בני ישראל מהגויים, וההבדלה היא לפי בתים ולא לפי יחידים. זהו המיוחד בפסח. לכן מי שלא עושה פסח נגרע מקהל עדת ישראל, ונכרת מהעם. במילה ובפסח מובדל אדם מהעמים ונהיה חלק מישראל, בלעדיהם הוא נכרת מישראל. המילה מקדשת כל יחיד ויחיד, אבל הפסח מקדש את בתי ישראל. הוא מבדיל את העם מעם אחר.

מכת בכורות לא נעשית במטה. אין ישראל נעשים עמו של ה' בהרמת מטה אחת. אי אפשר לחיות בצל ה' בהרמת מטה אחת, אלא בעבודתו ואמונתו לארך זמן, ובהתגלותו.

מכת בכורות לא באה למען תדעו כי לה' הארץ או למען תדעו כי אין כמוני בכל הארץ, הנימוקים האלה, שבהם מנמק משה לפרעה את כל המכות, לא נאמרו כלל במכת בכורות. שם משתמש משה בנמוק אחר: למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל. הפסח בא ללמד מיהו בנו של ה' ומי לא. לכן כבר בפרשתנו אומר ה' למשה, לא במטה ובמופתים תבא אל פרעה, אלא בדם הברית. וכדברי חז"ל, בדמיך, בדם פסח ובדם מילה. בדמים אלה תתחתן במלך. לא תוכל לבא אל המלך ולומר לו לשלח את ישראל, אם לא מלת את בנך. לא המופתים עִקר, והם גם לא יועילו. יועיל אם יוכלו ישראל להתבדל ממצרים, יתרה מזאת: אם יוכלו להבדיל את עצמם ממצרים ע"י זביחת אלהי מצרים לעיניהם, וסמון עצמם בדם. אם יקומו ישראל ויאמרו ישראל אנחנו וברית כרתנו בדם עם ה' ואין אנו מצרים. אם יוכלו לסמן את עצמם בגאוה, לסמן את עצמם ואת בתיהם בדם, יבא הקב"ה ויקחם לו לעם. כי חתן דמים אתה לי.

וירכבם על החמֹר

מדרשים רבים נדרשו על החמור שעליו הרכיב משה את אשתו ואת בניו. מדרש אחד אומר שהשבעים שִנו כאן את התרגום. מדוע עליהם לשנות אותו? מה רע בחמור? אפשר היה לבאר שהיהודים הקפידו שאשה לא תרכב על חמור (כפי שרומז כאן מדרש אחר), והשבעים נאלצו לשנות, כדי למנוע מהגויים והמתיונים לומר שאפילו משה הרכיב את אשתו על חמור. אבל שפע המדרשים מלמד שאולי יש משהו עמוק יותר באותו חמור.

אחד הדברים האומרים דרשני כאן הוא ה' הידיעה שהחמור הזה התברך בה. ה' תמוהה ולא מוצדקת מבחינה לשונית. אולי היא הולידה את המדרש האומר שזהו החמור שעליו רכב אברהם בדרכו לעקדת יצחק. ואכן, כבר בארנו בפרשת וירא (עיי"ש) שהזכרת החמור בעקדה היא תמוהה ובאה ללמד. שהרי לא נאמר על מה רכב אברהם ברדתו למצרים או ברדפו אחר המלכים. החמור הוזכר בעקדה כדי ללמד במי בוחר ה' ומי נותר מאחור עם החמור. גם בפרשתנו צריך, אפוא, לשאול מה בא החמור ללמד.

גם הפרשיה שלנו באה ללמד במי בוחר ה'. גם בה יש מעין עקדה. נסיון של מילה. וכל הפרשיה כאן באה ללמד על בחירת ה' בישראל.

הפרשיה באה ללמד גם על בכורה. ובכורה יש גם בחמור. אולי משום כך הוזכר כאן החמור. להבדיל מהחמור של אברהם שהושאר מאחור עם הנערים, חמורו של משה הוא החמור שעליו רוכב שליח ה' בדרכו לגאול את ישראל. פטרו של חמור כזה מתקדש אף הוא. שהרי הפרשיה באה ללמד על גאולתם של ישראל ועל קדושת ישראל בבכורותיהם.

הבחירה החפשית של פרעה

כבר הקשו גדולים ורבים איך הקשה ה' את לב פרעה, וכי אין לו בחירה חפשית? נראה שהתשובה פשוטה: הקשית וחזוק לב פרעה היינו שיהיה אדם חזק שאין המכות שוברות אותו, ואז – אם הוא נחוש בדעתו להיטיב לא ישוב מפני כל, ואם הוא נחוש בדעתו להרע לא ישוב מפני כל. כי אילו היה לבו חלש ורך, אף כי היה רשע היה נשבר ומוותר אחרי מעט מכות ומבטל את רצונו העז להרע. אך כיון שלב חזק לו אינו נשבר אלא מרע כרצונו. אבל אילו היה רצונו להיטיב היה מיטיב. הקשיית לבו לא באה לגרום לו לרצות להיות רע, אלא רק להביא לידי כך שלא ימנעוהו המכות והקשיים מעשות את אשר בחר בו מרצונו. אילו נאמר שה' הרע את לב פרעה, כי אז היה מקום לשאול איך שלל ממנו ה' את הבחירה החפשית. אך לא נאמר שה' הרע את לבו אלא שהקשה וחזק את לבו. לב קשה וחזק אינו לב שבהכרח בוחר ברע, אלא לב שבוחר במה שבוחר, בטוב או ברע כרצונו, ועומד בבחירתו ואינו משנה אותה לנוכח הקשיים העומדים בפניו. ואדרבה, אלמלא חִזק ה' את לבו, היו המכות שוללות ממנו את בחירתו החפשית ומאלצות אותו לבחור בטוב. חִזוק הלב בא לאזן את השפעת המכות ולהחזיר את פרעה למצב מאוזן ושקול בו הוא יכול לבחור כרצונו באופן חופשי בטוב או ברע. חִזוק הלב שומר על חפש בחירתו של פרעה, ומאפשר לו לבחור ברע אם ירצה. כמובן שגם יכולת הבחירה בטוב תמיד עומדת לרשותו אם ירצה.

לא ידעתי את ה'

הבסיס למהלך המכות הוא דברי פרעה "מִי ה’ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה’ וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ". המשפט הזה מזמין את המופתים והמכות הבאים בפרשות הבאות, שמשה מנמק אותם בנמוקים כמו "בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה’", "לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּה’ אֱלֹהֵינוּ", "לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה’ בְּקֶרֶב הָאָרֶץ", ועוד. שאלת מי ה'? אענה לך.

משה מבקש אותות אל בני ישראל. לגבי ישראל, אין חשש שיאמרו לא ידעתי את ה', החשש הוא שהם יאמרו לא נראה אליך ה'. גם זה סוג של חוסר אמונה, אבל חוסר אמונה מובן. אמנם אני מאמין במקום מסוים שיש ה' ויום אחד עוד תבוא הגאולה, אבל עכשו?

אבל לפרעה יש הגיון משלו: לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה’, ומכאן: מִי ה’.

פרעה מיצג תרבות שבה לא ידעתי = לא קיים. חז"ל מעצימים את הדבר באמרם: "אותה שעה כעס ואמר מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל, לא היה יודע לשלח לי עטרה אלא בדברים אתם באים אלי, לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח, אמר להם המתינו לי עד שאחפש בספר שלי מיד נכנס לבית ארמון שלו והיה מביט בכל אומה ואומה ואלהיה התחיל קורא אלהי מואב ואלהי עמון ואלהי צידון אמר להם חפשתי שמו בבית גנזי ולא מצאתי אותו… מתחלה שקר אתם אומרים כי אני הוא אדון העולם ואני בראתי עצמי ואת נילוס, שנאמר לי יאורי ואני עשיתני".

המדרש מצטט כאן פסוק מיחזקאל. יחזקאל מנבא על פרעה של זמנו (כפי שאנו מפטירים בפרשת וארא), אבל מסתבר שהרעיון העומד מאחורי פרעה של משה הוא הרעיון העומד מאחורי פרעה של יחזקאל. יחזקאל מנבא: "הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי". לכאורה זוהי אמירה משונה. כיצד יכול אדם להאמין שהוא עשה את עצמו? אלא שיחזקאל מבטא כאן מין אמירה של אני ואפסי עוד. אמירה זו אופיינית בכל דור ודור לראש המעצמה המדעית הגדולה בדור. אין דבר שאני לא יודע, עובדה: הראו לי מישהו שיודע משהו שאני לא יודע. כמובן שבד"כ הם מכירים בכך שעוד נשארו להם כמה דברים לחקור, אבל הם מאמינים שבכח חוקי המדע שלהם אפשר להסביר את כל העולם.

וזה כמובן לא יתכן. נניח שהמדע שלך יוכל להצביע על הגורם להווצרותך, אז שוב תעמוד בפני בעיה: מנין נוצר הגורם הזה. ואם תסביר אותו, תצטרך להסביר מנין נוצר הגורם שגרם אותו. זוהי רגרסיה אינסופית. המדע הקיים יכול להסביר כל דבר רק מכח כח שקדם לו בזמן. אם דבר אינו יכול להתקיים אא"כ יקדם לו דבר, מוכח ששום דבר לא יכול להתקיים. בעל כרחנו עלינו להאמין שעצם הקיום הוא מחוץ לחוקי הזמן, הגורמים והנגרמים. כלומר: מחוץ לטבע ומחוץ למה שמכיר האדם. מי שתולה את הקיום בהכרתו ובהבנתו שלו (או של חרטומיו), כאילו אמר שהוא ברא את עצמו.

כל אלילי מצרים הם חוקי טבע שונים. המיחד את כולם הוא שכולם מוחשיים וניתנים להכרה ע"י האדם. לנו הם נשמעים פרימיטיביים רק משום שהמדע שלנו פחות פרימיטיבי מהמדע המצרי. כיון שפרעה של ימי משה לא הכיר את פרעה של ימינו, נדמה היה לו שהוא יודע הכל.

לא רק לו היה נדמה כך. לכל באי העולם היה נדמה כך. לכן התקשו ישראל להתגבר על השעבוד הרוחני שלהם אליו ולצאת ממצרים. לכן לא רק יחזקאל אלא גם נביאים נוספים צריכים להזכיר: "וּמִצְרַיִם אָדָם וְלֹא אֵל וְסוּסֵיהֶם בָּשָׂר וְלֹא רוּחַ וַה’ יַטֶּה יָדוֹ וְכָשַׁל עוֹזֵר וְנָפַל עָזֻר וְיַחְדָּו כֻּלָּם יִכְלָיוּן".

וגם יחזקאל מנבא על זה באותו פרק. הוא אומר: "וְיָדְעוּ כָּל יֹשְׁבֵי מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה’ יַעַן הֱיוֹתָם מִשְׁעֶנֶת קָנֶה לְבֵית יִשְׂרָאֵל". הרישא של הפסוק מבוססת על פסוק דומה שיצא מפי משה כלפי פרעה. הסיפא של הפסוק מתבססת על דברי רבשקה. כך או כך, ישראל נוטים להאמין במצרים ולהשען עליה, ולא להרגיז אותה יותר מדי, כי היא נאורה. והמצרים מתגלים כידידים לא כ"כ טובים. כמשעבדים ולא כידידים. מוכר, לא?

לכל דור יש פרעה משלו. מעצמה משלו שחושבת שהיא מלכת העולם, רק מפני שהמידע הטכנולוגי מצוי בידה. ממנה צריכים אנו להבדל, וע"י כך נזכה לצאת לחרות. כך גם למדונו חז"ל: "בשביל ארבעה דברים ניגאלו ישראל ממצרים … על ידי שלא שינו את שמן, ראובן ושמעון מי נחתין ראובן ושמעון מי סלקין. לא היו קורין לראובן רופס, ליהודה לוליאנא, ליוסף ליסטס, לבנימן אלכסנדרא". כלומר: שלא ניסו להדמות למעצמה הטכנולוגית ע"י אימוץ שמות של המעצמה של אותו זמן או ע"י אימץ ביטויים מלשונה ונסיון להידמות לה. היציאה הזאת מהשעבוד הרוחני והשמירה על הזהות, היא שתוציא אותנו לחרות.