
הלכות מגילה – פרק שני
א הַקוֹרֵא אֶת [א] הַמְּגִלָּה לְמַפְרֵעַ לֹא יָצָא. קָרָא וְשָׁכַח פָּסוּק אֶחָד וְקָרָא פָּסוּק שֵׁנִי לוֹ וְחָזַר וְקָרָא פָּסוּק שֶׁשָּׁכַח וְחָזַר וְקָרָא פָּסוּק שְׁלִישִׁי [ב] לֹא יָצָא מִפְּנֵי שֶׁקָּרָא פָּסוּק אֶחָד לְמַפְרֵעַ. אֶלָּא כֵּיצַד עוֹשֶׂה. מַתְחִיל מִפָּסוּק שֵׁנִי שֶׁשָּׁכַח וְקוֹרֵא עַל הַסֵּדֶר:
מגיד משנה הקורא את וכו'. ריש פרק (מגילה דף י"ז.) הקורא את המגילה למפרע לא יצא ובגמרא קראה סירוסין לא יצא. ובהלכות ירושלמי סירוסין קרי חדא פרא חדא פירוש קורא אחד ומניח אחד כגון שקרא פסוק אחד ומדלג פסוק שני וקורא פסוק שלישי וחוזר הפסוק השני שדלג הקורא כי האי גוונא לא יצא דהוה ליה למפרע ע"כ. עוד בגמרא תנו רבנן השמיט בה הקורא פסוק אחד לא יאמר אגמור את כולה ואקרא את הפסוק אלא קורא מאותו הפסוק ואילך ע"כ:
ב מָצָא צִבּוּר שֶׁקָּרְאוּ חֶצְיָהּ לֹא יֹאמַר אֶקְרָא חֶצְיָהּ הָאַחֲרוֹן עִם הַצִּבּוּר וְאֶחֱזֹר וְאֶקְרָא חֶצְיָהּ רִאשׁוֹן, שֶׁזֶּה קוֹרֵא לְמַפְרֵעַ. אֶלָּא קוֹרֵא מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף עַל הַסֵּדֶר. קָרָא [ג] וְשָׁהָה מְעַט וְחָזַר וְקָרָא אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁהָה כְּדֵי לִגְמֹר אֶת כֻּלָּהּ הוֹאִיל וְקָרָא [ד] עַל הַסֵּדֶר יָצָא:
מגיד משנה מצא צבור וכו'. בברייתא קרוב ללשון רבינו: קרא ושהה וכו'. בגמרא מחלוקת בששהה כדי לגמור את כולה. ובהלכות דאפילו שהה יותר מכדי לגמור את כולה יצא וכן פסקו ז"ל:
ג הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה עַל פֶּה לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. הַלּוֹעֵז שֶׁשָּׁמַע אֶת הַמְּגִלָּה הַכְּתוּבָה בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ וּבִכְתַב הַקֹּדֶשׁ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה הֵן אוֹמְרִין יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וְכֵן אִם הָיְתָה כְּתוּבָה [ה] יְוָנִית וּשְׁמָעָהּ יָצָא אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר, וַאֲפִלּוּ הָיָה הַשּׁוֹמֵעַ עִבְרִי:
מגיד משנה הקורא את המגילה וכו'. משנה שם (דף י"ז.) קראה על פה לא יצא: הלועז ששמע וכו'. במשנה והלועז ששמע אשורית יצא: וכן אם היתה כתובה יונית וכו'. בגמרא (דף י"ח.) רב ושמואל דאמרי תרוייהו לעז יוני לכל כשר. ופסק רבינו כן וכן עיקר, ומשנתנו בשאר לועזים הוא וכ"פ הרבה מן הפוסקים:
לחם משנה וכן אם היתה כתובה יונית. בגמרא (דף י"ח) רב ושמואל דאמרי תרווייהו בלעז וכו' וכבר כתב רבינו ז"ל בהלכות תפילין פרק חמישי דכבר נשתקע יונית מן העולם ומפני זה לא הביאו בהלכות הך דרב ושמואל. אבל הרא"ש ז"ל כתב בפסקיו דטעם ההלכות הוא דס"ל דרב ושמואל לאו אליבא דנפשייהו קאמרי אלא אליבא דרשב"ג ולית הלכתא כרשב"ג ע"כ. ולא הבינותיו דהא מוכח בגמרא דרב ושמואל ס"ל כרשב"ג דהקשו שם ולימא הלכתא כרשב"ג ותירצו אי אמר הלכה כרשב"ג ה"א ה"מ שאר ספרים וכו' משמע דאית להו דהלכה כרשב"ג וכן בפ"ק (דף ט':) אמרו אמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן הלכה כרשב"ג וליכא מאן דפליג עליה וצ"ע:
ד הָיְתָה כְּתוּבָה תַּרְגּוּם אוֹ בְּלָשׁוֹן אַחֶרֶת מִלְּשׁוֹנוֹת הַגּוֹיִם לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ בִּקְרִיאָתָהּ אֶלָּא הַמַּכִּיר אוֹתָהּ [ו] הַלָּשׁוֹן בִּלְבַד. וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה כְּתוּבָה בִּכְתַב אוֹתוֹ הַלָּשׁוֹן. אֲבָל אִם הָיְתָה כְּתוּבָה בִּכְתָב עִבְרִי וּקְרָאָהּ אֲרָמִית לַאֲרָמִי לֹא יָצָא שֶׁנִּמְצָא זֶה קוֹרֵא עַל פֶּה. וְכֵיוָן שֶׁלֹּא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ הַקּוֹרֵא לֹא יָצָא הַשּׁוֹמֵעַ מִמֶּנּוּ:
מגיד משנה היתה כתובה תרגום וכו'. במשנה (דף י"ז.) קראה תרגום בכל לשון לא יצא אבל קורין אותה ללועזות בלעז ופירש"י לועזות שיודעים לשון אחר שאינו לה"ק. ונראה מדבריו שאע"פ שיודע אשורית ויודע לעז אילו רצה לקרותה בלעז יוצא בה ידי חובתו. וזה נראה בדעת רבינו ואין נראה כן מן הירושלמי שאמרו יודע לעז ויודע אשורית מהו שיוציא אחרים בלעז לא יצא כהדא כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן אלמא פשיטא להו שמי שיודע אשורית ולעז הוא עצמו אינו יוצא בלעז ע"כ בחדושי הרשב"א ז"ל וכן כתב הרמב"ן ז"ל: והוא שתהיה כתובה וכו'. מפורש בגמרא שם (דף י"ח.) הדין והטעם:
כסף משנה היתה כתובה תרגום וכו' והוא שתהיה כתובה בכתב אותו לשון. אין לפרש דברי רבינו דתרתי בעי חדא שתהא כתובה באותה לשון ועוד שתהא כתובה בכתב אותו לשון לאפוקי אם היתה כתובה בלשון גפטי וכתב עילמי דהא לא קפדינן שלא תהא כתובה בלשון אחר אלא כדי שלא יהא כקורא ע"פ אבל כל שכתובה באותה לשון שהוא קורא אע"פ שכתובה בכתב אחר מה בכך והכי דייק לשון רבינו שסיים וכתב אבל אם היתה כתובה בכתב עברי וקראה ארמית לארמי לא יצא שנמצא זה קורא על פה. אלמא דמאי דקאמר והוא שתהיה כתובה בכתב אותו לשון לא אכתב קפיד אלא אלשון דבלשון הוא דשייך למימר שקורא על פה או שאינו קורא על פה ולא בכתב. כתב ה"ה היתה כתובה תרגום וכו' ונראה מדבריו שאע"פ שיודע אשורית ויודע לעז אילו רצה לקרותה בלעז יוצא בה י"ח ואין נראה כן מן הירושלמי וכו'. ר"י ב"ש ז"ל בתשובותיו הביא תשובת הר"נ שכתב לפרש הירושלמי לדעת מי שסובר דיודע לעז ויודע אשורית אילו רצה לקרותה בלעז יוצא ידי חובתו:
ה הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה בְּלֹא כַּוָּנָה לֹא יָצָא. כֵּיצַד. הָיָה כּוֹתְבָהּ אוֹ דּוֹרְשָׁהּ אוֹ מַגִּיהָהּ אִם כִּוֵּן אֶת לִבּוֹ לָצֵאת בִּקְרִיאָה זוֹ יָצָא וְאִם לֹא כִּוִּן לִבּוֹ לֹא יָצָא. קָרָא וְהוּא מִתְנַמְנֵם הוֹאִיל וְלֹא נִרְדַּם בַּשֵּׁנָה יָצָא:
מגיד משנה הקורא את המגילה וכו'. במשנה היה כותבה דורשה ומגיהה אם כוון לבו יצא ואם לאו לא יצא ופי' רבינו אם כוון לבו לצאת כפי דבריו שפסק פ"ב מהל' שופר דבעינן כוונה לצאת ואולי שהכל מודים במגילה: קרא והוא מתנמנם וכו'. במשנה שם (דף י"ז) קראה מתנמנם יצא ובגמ' (דף י"ח:) היכי דמי מתנמנם נים ולא נים תיר ולא תיר דקרו ליה ועני ולא ידע לאהדורי סברא וכי מדכרו ליה מדכר:
לחם משנה הקורא את המגילה בלא כוונה לא יצא וכו'. כתב ה"ה ז"ל ואולי שהכל מודים במגילה, וקשה דהא בר"ה פרק ראוהו בית דין הקשו לרבא דאמר מצות אינן צריכות כוונה מההיא דהיה עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא ואמרו מאי לאו כיון לבו לצאת לא לקרות וא"כ משמע דבמגילה נמי למ"ד אין מצות צריכות כוונה לא בעי כוונה לצאת דהא תרוייהו תני בברייתא וא"כ איך כתב דהכל מודים במגילה הא מאי דפסק כרבא דאמר מצות אינן צריכות כוונה וכמ"ש הוא ז"ל בפרק חמישי ודאי דלא מודה במגילה, וכ"ת דמאי דאמרו בגמרא כיון לצאת לא קאי אלא אשופר וברייתא לצדדין קתני דבכולהו בעינן כוונה אבל לא דמי האי כוונה להאי כוונה דבמגילה בעינן לצאת ובשופר לשמוע מ"מ קשה לו מנין לחלק בין מגילה לשופר ולמשכוני נפשין לאוקמי ברייתא בהאי דוחקא. ואפשר היה לחלק דבשופר עביד קצת מעשה שהיא התקיעה ולהכי לא בעי כוונה אבל במגילה דלא עביד מעשה כלל בעי כוונה וכעין זה חילק רבינו יונה ז"ל סוף פ"ק דברכות דהקשה על רבינו האיי ז"ל ושאר הפוסקים שפסקו דמצות אינן צריכות כוונה מההיא דפתח בחמרא וסיים בשיכרא ותירץ שאפילו מי שסובר דמצות אינן צריכות כוונה ה"מ בדבר שיש בו מעשה קצת שהמעשה הוא במקום כוונה כגון נטילת לולב וכו'. אבל קשה לי על זה דבגמ' מוכח בהדיא דלמ"ד מצות אינן צריכות כוונה הוי אפילו בקריאת שמע דלא שייך שם מעשה כלל וכן בתקיעה לא שייך מעשה כדכתב ה"ה ז"ל בפרק חמישי מהלכות שופר וצ"ע:
ו בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהַמְכַוֵּן לִבּוֹ בַּכְּתִיבָה יָצָא. בְּשֶׁנִּתְכַּוֵּן לָצֵאת בַּקְּרִיאָה שֶׁקּוֹרֵא [ז] בְּסֵפֶר שֶׁמַּעְתִּיק מִמֶּנּוּ בְּשָׁעָה שֶׁהוּא כּוֹתֵב. אֲבָל אִם לֹא נִתְכַּוֵּן לָצֵאת בִּקְרִיאָה זוֹ שֶׁכָּתַב לֹא יָצָא. שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ אֶלָּא בִּקְרִיאָתָהּ מִסֵּפֶר שֶׁכֻּלָּהּ כְּתוּבָה בּוֹ בִּשְׁעַת קְרִיאָה:
לחם משנה שקורא בספר וכו'. נראה ודאי שצריך שאותו ספר יהיה מגילה עשויה כתקנה:
ז הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה וְטָעָה בִּקְרִיאָתָהּ וְקָרָא קְרִיאָה מְשֻׁבֶּשֶׁת יָצָא. לְפִי [ח] שֶׁאֵין מְדַקְדְּקִין בִּקְרִיאָתָהּ. קְרָאָהּ עוֹמֵד אוֹ יוֹשֵׁב יָצָא וַאֲפִלּוּ בְּצִבּוּר. אֲבָל לֹא יִקְרָא בְּצִבּוּר יוֹשֵׁב לְכַתְּחִלָּה מִפְּנֵי כְּבוֹד הַצִּבּוּר. קְרָאוּהָ שְׁנַיִם אֲפִלּוּ עֲשָׂרָה כְּאֶחָד יָצְאוּ הַקּוֹרְאִין וְהַשּׁוֹמְעִים מִן הַקּוֹרְאִין. וְקוֹרֵא אוֹתָהּ גָּדוֹל עִם הַקָּטָן וַאֲפִלּוּ בְּצִבּוּר:
מגיד משנה הקורא את המגילה וכו'. בירושלמי תניא אין מדקדקין בטעיותיה חד אמר יהודים וחד אמר יהודיים ולא חזר חד מנהון. וכתוב בחדושי הרשב"א ז"ל ודוקא בטעיות שהלשון והענין אחד יהודים ויהודיים אבל טעות אחר לא שא"כ לא קראה כולה, עכ"ל: קראה עומד וכו'. ראש פרק (דף כ"א.) הקורא את המגילה עומד ויושב יצא. פי' עומד או יושב ופירשו בירושלמי אפילו לכתחלה: אבל לא יקרא בציבור וכו'. . קראוה שנים וכו'. במשנה שם (דף כ"א.) קראוה שנים יצאו ובגמרא במגילה אפילו עשרה קורין עשרה מתרגמין מ"ט הואיל וחביבא להו יהבי דעתייהו:
לחם משנה אבל לא יקרא בצבור וכו'. מדברי הטור ז"ל משמע דרבינו ז"ל פליג על הירושלמי דאמר אפילו לכתחלה שהרי כתב הקורא את המגילה וכו' אבל בירושלמי משמע דאפילו לכתחלה וכו' והרמב"ם ז"ל כתב וכו'. דמשמע מדקאמר והרמב"ם ז"ל כתב דפליג על הירושלמי. אבל אפשר דרבינו ז"ל לא פליג עליה אלא דהוקשה לו על הירושלמי דמתני' בדיעבד קאמר ואיך קאמר דאפילו לכתחלה ותירץ דמתני' מיירי אפילו בצבור ובצבור לכתחלה לא מטעמא דקאמר אבל הירושלמי דקאמר אפילו לכתחלה לא קאמר אלא ביחיד ואולי שזה דעת ה"ה ז"ל שהביא הירושלמי על דברי רבינו ז"ל משמע דלא פליג: וקורא אותה גדול עם הקטן וכו'. נראה דהשמיענו דאע"ג דאחד מן הקוראים דהיינו הקטן אינו מוציא האחרים ידי חובתם ודילמא יהיב דעתיה אקטן מ"מ כיון שגדול קורא עמו לית לן בה:
ח אֵין קוֹרְאִין בְּצִבּוּר בִּמְגִלָּה הַכְּתוּבָה בֵּין הַכְּתוּבִים. וְאִם קָרָא לֹא יָצָא. אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה יְתֵרָה עַל שְׁאָר הַיְרִיעוֹת אוֹ חֲסֵרָה כְּדֵי שֶׁיְּהֵא לָהּ הֶכֵּר. אֲבָל [ט] הַיָּחִיד קוֹרֵא בָּהּ וַאֲפִלּוּ אֵינָהּ חֲסֵרָה וְלֹא יְתֵרָה וְיוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ:
מגיד משנה אין קוראין בצבור וכו'. שם (דף י"ט:) מבואר ובהלכות פרק הקורא למפרע מימרות והעולה מהן בביאור הוא כדברי רבינו ומבואר בהלכות: