הלכות תפילה וברכת כהנים – פרק רביעי

א חֲמִשָּׁה דְּבָרִים מְעַכְּבִין אֶת הַתְּפִלָּה אַף עַל פִּי שֶׁהִגִּיעַ זְמַנָּה. טָהֳרַת יָדַיִם. וְכִסּוּי הָעֶרְוָה. וְטָהֳרַת מְקוֹם תְּפִלָּה. וּדְבָרִים הַחוֹפְזִים אוֹתוֹ. וְכַוָּנַת הַלֵּב:

 לחם משנה חמשה דברים מעכבים את התפלה אע"פ שהגיע זמנה כו'. פרק היה קורא (דף ט"ו.) והני מילי לקריאת שמע אבל לתפלה מהדר ועד כמה עד פרסה והני מילי לקמיה אבל לאחריו אפילו מיל וכו' ונראה מיל חוזר יותר ממיל אינו חוזר:

ב טָהֳרַת יָדַיִם כֵּיצַד. רוֹחֵץ יָדָיו בְּמַיִם עַד הַפֶּרֶק וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל. הָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְהִגִּיעַ זְמַן תְּפִלָּה וְלֹא הָיָה לוֹ מַיִם. אִם הָיָה בֵּינוֹ וּבֵין הַמַּיִם אַרְבָּעָה מִילִין שֶׁהֵם שְׁמוֹנַת אֲלָפִים אַמָּה הוֹלֵךְ עַד מְקוֹם הַמַּיִם [א] וְרוֹחֵץ וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל. הָיָה בֵּינוֹ וּבֵין הַמַּיִם יוֹתֵר עַל כֵּן מְקַנֵּחַ יָדָיו בִּצְרוֹר [ב] אוֹ בְּעָפָר אוֹ בְּקוֹרָה וּמִתְפַּלֵּל:

 כסף משנה טהרת הידים כיצד וכו'. פרק היה קורא (ברכות דף ט"ו.) א"ל רבינא לרבא חזי מר האי צורבא מרבנן דאתא ממערבא ואמר מי שאין לו מים לרחוץ מקנח ידיו בעפר או בצרור ובקסמית א"ל שפיר קאמר מי כתיב ארחץ במים בנקיון כתיב כל מידי דמנקי דהא לייט רב חסדא אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא וה"מ לקריאת שמע אבל לתפלה מהדר ועד כמה עד פרסה וה"מ לקמיה אבל לאחוריו אפילו מיל אינו חוזר מיל הוא דאינו חוזר הא פחות ממיל חוזר כך היא גירסת רבינו וז"ש אין מחייבין אותו לחזור לאחוריו אלא עד מיל כלומר עד ולא עד בכלל. אבל אם עבר מן המים יותר. כלומר יותר מפחות ממיל אינו חייב לחזור: ומה שכתב שרוחץ עד הפרק.[עי' במשנה פ"ב דידים]. וכתב רבינו פרק שביעי מהלכות ברכות שמברך ענט"י וכתב ה"ר מנוח וכן לקריאת שמע ונראה מדברי רבינו שבכל התפלות צריך ליטול ידיו אעפ"י שאינו יודע להם שום לכלוך כשם שהוא צריך ליטול ידיו לאכול פת ודלא כהר"ן פ' ע"פ:

ג בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים לְפָנָיו אֲבָל אִם הָיָה מְקוֹם הַמַּיִם לַאֲחוֹרָיו אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לַחֲזֹר לַאֲחוֹרָיו אֶלָּא עַד מִיל. אֲבָל אִם עָבַר מִן הַמַּיִם יוֹתֵר אֵינוֹ חַיָּב לַחֲזֹר אֶלָּא מְקַנֵּחַ יָדָיו וּמִתְפַּלֵּל. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאֵינוֹ מְטַהֵר לִתְפִלָּה אֶלָּא יָדָיו בִּלְבַד, בִּשְׁאָר תְּפִלּוֹת חוּץ מִתְּפִלַּת שַׁחֲרִית. * אֲבָל שַׁחֲרִית רוֹחֵץ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל. וְאִם הָיָה רָחוֹק מִן הַמַּיִם מְקַנֵּחַ יָדָיו בִּלְבַד וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל:

 ההראב"ד   אבל שחרית רוחץ פניו ידיו ורגליו כו'. כתב הראב"ד ז"ל לא ידעתי רגליו למה עכ"ל:

 כסף משנה במה דברים אמורים שאינו מטהר וכו'. אבל שחרית וכו': כתב הראב"ד לא ידעתי רגליו למה עכ"ל. ונראה מדברי מ"ע דאשתמיטתיה למרן הראב"ד הא דתניא בפרק במה טומנין במסכת שבת (דף נ' ע"ב) רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום שנאמר כל פעל ה' למענהו דהיינו לתפלת שחרית. ולי נראה דלא אישתמטתיה האי ברייתא להראב"ד ז"ל אלא שהוא ז"ל מפרש דלא לענין תפלה איתניא האי ברייתא אלא לענין אם מותר לרחוץ פניו ורגליו כדי ליפות את עצמו וכדפירש"י:

ד[ג] כָּל הַטְּמֵאִין רוֹחֲצִין יְדֵיהֶן בִּלְבַד כִּטְהוֹרִין וּמִתְפַּלְּלִים. אַף עַל פִּי שֶׁאֶפְשָׁר לָהֶם לִטְבּל וְלַעֲלוֹת מִטֻּמְאָתָן אֵין הַטְּבִילָה מְעַכֶּבֶת. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁעֶזְרָא תִּקֵּן שֶׁלֹּא יִקְרָא בַּעַל קֶרִי [ד] בִּלְבַד בְּדִבְרֵי תּוֹרָה עַד שֶׁיִּטְבּל. וּבֵית דִּין שֶׁעָמְדוּ אַחַר כֵּן הִתְקִינוּ אַף לִתְפִלָּה שֶׁלֹּא יִתְפַּלֵּל בַּעַל קֶרִי בִּלְבַד עַד שֶׁיִּטְבּל. וְלֹא מִפְּנֵי טֻמְאָה וְטָהֳרָה נָגְעוּ בָּהּ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מְצוּיִים אֵצֶל נְשׁוֹתֵיהֶן כְּתַרְנְגוֹלִים. וּמִפְּנֵי זֶה תִּקְּנוּ טְבִילָה לְבַעַל קֶרִי לְבַדּוֹ וְהוֹצִיאוּהוּ מִכְּלַל הַטְּמֵאִין:

 לחם משנה כל הטמאים וכו'. מבואר בסוגיא פרק מי שמתו (דף כ"ב:) ונתבארו הדברים יפה בב"י בטור א"ח: