לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי ט"ז תמוז תשע"ח

מסכת זבחים דף ע"ז

דף ע"ז ע"א 

איברי חטאת שנתערבו באיברי עולה – לרבי אליעזר יתן על המזבח, ורואה אני את בשר החטאת מלמעלה כאילו הן עצים. שנאמר 'ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח', לריח ניחוח אי אתה מעלה אבל אתה מעלה לשם עצים. ולחכמים תעובר צורתן ויצאו לבית השריפה, שנאמר על שאור ודבש 'קרבן ראשית תקריבו אותם', אותם אתה מעלה לשם עצים, אבל כל שהוא ממנו לאישים שהוא בבל תקטירו הנלמד מסוף הפסוק, אסור אפילו לשם עצים.

איסור העלאת שאור ודבש הוא גם על הכבש – אבל איסור הקטרת שיריים אינו אלא על המזבח, שנאמר 'אותם', אותם נתרבה כבש כמזבח, ולא דבר אחר.

לשיטת רבי יהודה לא נחלקו רבי אליעזר וחכמים על איברי חטאת שנתערבו באיברי עולה שיקרבו – ואם נתערבו ברובע ונרבע, לא יקרבו. ונחלקו על איברי עולה תמימה שנתערבו באיברי בעלת מום, שלרבי אליעזר יקרבו, שנאמר 'מום בם לא ירצו', בפני עצמן לא ירצו אבל על ידי תערובת ירצו. ולחכמים לא יקרבו, ו'מום בם' בא ללמד שכל זמן שהמום בם לא ירצו, אבל עבר מומם ירצו. ועוד הוסיף רבי אליעזר שגם לדברי חכמים יקרבו, שרואה אני את אברי בעלת מום כאילו הם עצים כדין בשר חטאת, ולחכמים אין אומרים 'רואה אני' אלא באברי חטאת שאינם מאוסים, ולא באברי בעל מום שמאוסים.

דף ע"ז ע"ב 

נתערבו אברים באברים בעלי מומין – לרבי אליעזר אם קרב ראש אחד מהן, יקרבו כל הראשין שנים שנים. וכן אם קרב כרעים של אחד מהן, יקרבו כל הכרעים שנים שנים. אבל לא יקריב אחד אחד, שבשנים אני אומר מתוך שאחד אינו בעל מום גם השני כשר. ולחכמים אפילו קרבו כולם חוץ מזוג אחד, יצא לבית השריפה.

*************

שבת קודש י"ז תמוז תשע"ח

מסכת זבחים דף ע"ח

דף ע"ח ע"א 

דם שנתערב במים – אם נפלו מים לתוך דם, ויש בו מראית דם כשר. ואם נפל דם לתוך מים, ראשון ראשון בטל. ולענין כיסוי הדם, גם אם נפל דם לתוך מים אינו בטל, שאין דיחוי במצוות.

נתערב הדם ביין – רואין אותו כאילו הוא מים.

נתערב בדם בהמה של חולין, או בדם החיה – לת"ק רואין אותו כאילו הוא מים. ולרבי יהודה אין דם מבטל דם, ואפילו אם נפלה טיפה לתוך כלי גדול כשר לזריקה.

נתערב בדם פסולים – אפילו אם הכשר רבה עליו, ישפך לאמה. נתערב בדם התמצית – לת"ק ישפך לאמה, ורבי אליעזר מכשיר. אם לא נמלך ונתן, כשר גם לתנא קמא.

כזית פיגול וכזית נותר וכזית טמא שבללם זה בזה, ואכלן – לריש לקיש פטור. כי אי אפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו, ונמצא שאותו המין שנתבטל מיעוטו אין בו כשיעור, ומאחר שאין יודעים איזה איסור נתבטל, הרי כאן התראת ספק על כל השלשה.

ולמדנו מזה שלשה דברים: א. שאיסורין מבטלין זה את זה. ב. שהדין שאיסור הנותן טעם בהיתר אסור גם אם ההיתר הוא רוב, כשהוא מין במינו, אינו מן התורה (ולהלן ע"ב נחלקו בדבר רבי יהודה וחכמים). ג. שהתראת ספק לא שמה התראה.

עשה עיסה מחיטין ואורז – אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה מן התורה, ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, אע"פ שרובה אורז. שדין 'נותן טעם' במין בשאינו מינו הוא מן התורה, כיון שהטעם ניכר בו.

 

 

דף ע"ח ע"ב 

לשיטת חכמים מין במינו בטל ברוב ולא בנותן טעם – לפי שאין הטעם ניכר בו. ולרבי יהודה משערים אם היה נותן טעם אילו היה מין בשאינו מינו, כמו שמשערים בדבר התלוי במראה אם היה מראהו ניכר.

דלי טמא שיש בו יין לבן או חלב, והטבילו – לתנא קמא אם הרוב בדלי הוא מים, טהור. ולרבי יהודה רואים את היין או החלב כאילו הוא יין אדום, וכל זמן שאדמומית שלו ניכרת אינו בטל במים, ופסול, ואם דיהה מראהו, כשר.

דלי שהוא מלא רוקין והטבילו – כאילו לא טבל, שהרוק עב וחוצץ בפני המים, ואינו בטל במים. דלי שהוא מלא במי רגלים – אף על פי שמראיהן חלוק מעט ממראה שאר מים, כיון שמין מים הן, אין צריכים רוב מים לבטלם, אלא רואים אותם כאילו הם מים.

היה הדלי מלא במי חטאת – לרבי יהודה אינו טהור עד שירבו המים על מי חטאת. ונחלקו אמוראים מדוע אין אומרים 'רואים על מי החטאת כאילו הוא יין אדום', ולא יבטל ברוב כל זמן שחזותו ניכרת:

לאביי לא אמר רבי יהודה 'רואין' אלא לדעת רבן גמליאל רבו שמחמיר במין במינו שאינו בטל, וכך מחמיר גם באופן שמראיהם שוים שרואים אותו כאילו הוא אדום ולא בטל ברוב. ולרבא מדובר בדלי שתוכו טהור וגבו טמא, שמעיקר הדין די שיכנס מעט מים לשפתו, שהרי תוכו אינו צריך טבילה, וחכמים גזרו שיטבלנו יפה שמא יחוס על מי החטאת שבתוכו ולא יטבול את שפת הכלי, וכשרובו מים כבר לא גזרו.

*************