לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי ו' אלול תשע"ח

מסכת מנחות דף ז'

דף ז' ע"א 

טעמם של הסוברים לשיטת בן בתירא שאם קמץ את המנחה בפסול וקידש בכלי פסל – שעבודת פסולים עבודה היא, אלא שלא נגמרה עד שיתנה בכלי. ואינה נפסלת כשמחזירה למקומה: לר' יוחנן משום שכלי שרת אין מקדשין אלא מדעת, (אבל מדעת, מקדשין פסולין ליפסל, אע"פ שאין מקדשין ליקרב). ולרב עמרם כגון שהחזירו לביסא טפופה שאינה גדושה, וקומץ מתוך כלי באמצעיתו, ומחזיר הקומץ בצדי הכלי, ונופל מאליו לגומא, והרי זה כמו שהחזירה הקוף.

רב חסדא היה תלמידו של אבימי – וכשנשתכח לאבימי מסכת מנחות, בא לפני רב חסדא והזכירה לו, ולא קראו שיבא אליו, כדי שיסתייע לו, משום 'יגעת ומצאת תאמין'.

תנא חדא שום היתומים שלשים יום, ותניא אידך ששים. ותירץ אבימי: בא להכריז רצופין כל ימות השבת, מכריז שלשים יום. בא להכריז שני וחמישי, מכריז עד ששים יום.

לאבימי אין קומצין מכלי שעל גבי קרקע, ואין מקדשין בכלי שעל גבי קרקע, ואם היא על גבי קרקע מגביהה הכהן. נמצא הוצרכו לשלשה כהנים, שאין אחד יכול להגביה שני כלים, שאין עבודה בשמאל. ולא שנינו 'מגביה' בין העבודות, כי התנא מונה סדר עבודות שכהן אחד עושה זו אחר זו, ולא מנין הכהנים.

ולרב ששת ורבא קומצין מכלי שעל גבי קרקע – שהרי ארבעה כהנים נכנסין להיכל בשבת, שנים בידם שני סדרים של לחם הפנים, ושנים בידם שני בזיכין, וארבעה מקדמין לפניהם שנים ליטול שני סדרים, ושנים ליטול שני בזיכין, ולא שנינו שכהן אחד מגביה את השולחן אע"פ שמונה את מנין הכהנים. ומכאן למד רבא גם שמקדשין מנחה בכלי שעל גבי קרקע, שכן מצינו בסידור בזיכין.

דף ז' ע"ב 

לדברי רבא, אע"פ שמקדשין את המנחה בכלי שעל גבי קרקע כמו שמצאנו בסידור בזיכין, אין מקדשין את הקומץ בכלי שעל גבי קרקע, שלמדים מקבלת הדם.

קומץ שחילקו בשני כלים – לרב נחמן אינו קדוש, ולרבא קדוש. וחזר רבא מדבריו, שלמדים קומץ מדם ואין קידוש דם לחצאין.

קידש מי חטאת פחות מכדי הזייה בכלי זה ופחות מכדי הזייה בכלי זה – לא קידש. שנאמר 'וטבל במים'. וכן אם קיבל דם חטאת פנימית פחות מכדי הזאה בכלי זה ופחות מכדי הזאה בכלי זה – פסול להזאה, שנאמר 'וטבל את אצבעו בדם, שיהא בדם שיעור טבילה מעיקרו.

'וטבל' ולא מספג – שלא יקנח מן הדם שבשולי הכלי או בדופנותיו. 'בדם' – עד שיהא שיעור טבילה מעיקרו (כמו שנתבאר). 'מן הדם' – מן הדם שבענין, ולמעט שיריים שבאצבע שפסולים להזאה, שצריך לטבול באצבעו בין כל הזאה והזאה.

היה מזה מדם חטאת כגון פרים ושעירים הנשרפין, ונתזה הזאה מידו – אם עד שלא יצתה מידו הזאה טעון כיבוס, ומשיצאה הזאה מידו ונתזה ממה שנשאר אין טעון כיבוס, שהרי שיריים שבאצבע פסולים להזאה.

גמר מלהזות דם פרה אדומה שמזה בהר המשחה נגד פתחו של היכל – מקנח ידו בגופה של פרה. ובין הזאה להזאה מקנח אצבעו בשפת המזרק (שהשיריים שבאצבע פסולים).

*************

שבת קודש ז' אלול תשע"ח

מסכת מנחות דף ח'

דף ח' ע"א 

חביתי כהן גדול – לרבי יוחנן אינה קדושה לחצאין. שאם נתן חצי עשרון בכלי זה וחציו בכלי זה, לא קידש ויצאה לחולין, שנאמר 'מנחה מחציתה', הבא מנחה ואח"כ חוציהו. ולרבי אלעזר מתוך שקרבה לחצאין קדושה לחצאין. ואין למדים מדם שלא קדשה לחצאין, שאין למדים מנחה מדם. והכל מודים שצריך להביא מביתו עשרון שלם וחוצהו, שנאמר 'מחציתה בבקר', מחצה משלם הוא מביא, אלא שיכול לקדשה לחצאין בשני כלים.

מנחה שקמצה בהיכל – לרבי אלעזר כשרה, שכן מצינו בסילוק בזיכין, ולמדים מנחה ממנחה.

לחם הפנים שנפרס עד שלא פרקה למערכת – פסול, ואין מקטיר עליו את הבזיכין, כדין מנחה שחסרה קודם קמיצה. ואם משפרקה נפרס לחמה, הלחם פסול ומקטיר עליו את הבזיכין. ולרבי אלעזר גם אם עדיין לא נפרקה ממש, אלא שאם הגיע זמנה לפרק כמי שפרקה, ואינה כמנחה שחסרה קודם קמיצה, לפי שהבזיכין שהן קומץ שלה מבוררים, והרי הן כשיריים שחסרו בין קמיצה להקטרה, וסובר רבי אלעזר שמקטיר עליהם קומץ.

הפריש חצי עשרון ודעתו להוסיף – לרב אינו קדוש, ואין ללמוד מחבתין שהוא קדוש, שסובר כרבי אלעזר שאינו קדוש לחצאין. ולר' יוחנן קדוש, ואין למדים מחבתין, הואיל ודעתו להוסיף.

שלמים ששחטן בהיכל – כשירין, שנאמר 'ושחטו פתח אהל מועד' כלומר בעזרה, ולא יהא טפל חמור מעיקר.

'שניהם מלאים' – אין מלאים אלא שלמים. ודוקא בזמן שאין דעתו להוסיף, אבל בזמן שדעתו להוסיף ראשון ראשון קדוש.

דף ח' ע"ב 

לרב מנחה קדושה בלא שמן – שכן מצינו בלחם הפנים. ובלא לבונה – שכן מצינו במנחת נסכים. בלא שמן ובלא לבונה – שכן מצינו במנחת חוטא. ושמן קדוש בלא לבונה, שכן מצינו בלוג שמן של מצורע, ולבונה קדושה בלא שמן, שכן מצינו בלבונה הבאה בבזיכין. ולרבי חנינא כל המנחות הטעונות שמן ולבונה, אין כלי שרת מקדש אחד מהם אלא א"כ שלשתן ביחד בכלי. ולדבריו כלי של עשרון נמשח רק בשביל מנחת חוטא שאין בו אלא סולת, ולוג נמשח רק בשביל לוג שמן של מצורע.

כלי הלח מקדשין את הלח ומדות יבש מקדשות את היבש – אבל אין כלי הלח מקדשת את היבש, ולא יבש מקדש את הלח. ופירש שמואל שדוקא מדות, אבל מזרקות מקדשין גם את היבש, שנאמר 'מזרק אחד כסף וגו' שניהם מלאים סולת'. ואע"פ שהיתה מנחה בלולה בשמן, אי אפשר שלא היו בה קרטין של יבש שלא נבללו והמזרק מקדשן (ומכאן למדנו ששמואל סובר כרב שמקדשין סולת בלא שמן). ועוד, שמנחה בלולה כלפי דם נחשב ליבש.

מנחה שקמצה בהיכל כשרה – ומה שדרשו מ'וקמץ משם' ממקום שרגלי הזר עומדות, בא ללמד שכל העזרה כשירה לקמיצה, ואין צריך לקמוץ דוקא בקרן דרומית מערבית כמו בהגשה.

הקיפו עובדי כוכבים את כל העזרה, הכהנים נכנסין להיכל ואוכלין שם קדשי קדשים – שנאמר 'בקדש הקדשים תאכלנו'. ולולא הפסוק אין ללמוד ממה שנאמר 'בחצר אהל מועד יאכלוה' ולא יהא טפל חמור מן העיקר (כמו שלמדנו על שלמים ששחטן בהיכל), שלא אמרו כן אלא לענין עבודה, שאדם עובד במקום רבו, אבל לא לענין אכילה, שאין אדם אוכל במקום רבו.

*************