לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון ה' חשון תשע"ט

מסכת מנחות דף ס"ה

דף ס"ה ע"א 

אין מושיבים בסנהדרין אלא בעלי חכמה, בעלי מראה, בעלי קומה, בעלי זקנה, בעלי כשפים, ויודעים שבעים לשון, שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן.

כיצד עושים את העומר? שלוחי בית דין יוצאין מערב יום טוב, ועושין כריכות במחובר לקרקע כדי שיהא נוח לקצור, כל העיירות הסמוכות מתכנסות לשם שיהא נקצר בעסק גדול, כיון שהחשיכה אומר להן הקוצר בא השמש? אומרים הין, מגל זו? אומרים הין, קופה זו? אומרים הין. בשבת אומר להן שבת זו? אמרו הין, אקצור? והם אומרים לו קצור, שלש פעמים היה שואל על כל דבר, והן אומרים לו הין הין. וכל כך למה? מפני הבייתוסים שהיו אומרים אין קצירת העומר במוצאי יום טוב.

מראש חודש ניסן עד שמונה בו אסור בהספד – שבו הוקם התמיד על משפטו, שהיו צדוקים אומרים יחיד מתנדב ומביא תמיד, שדרשו את הכבש האחד 'תעשה' בבקר ואת הכבש השני 'תעשה' בין הערבים בלשון יחיד, והשיבו להם מ'את קרבני לחמי לאשי תשמרו', שיהיו כולן באין מתרומת הלשכה.

משמונה בניסן עד סוף הפסח אסור בהספד שבו נתישב חג השבועות על דינו – שהיו בייתוסים אומרים עצרת אחר השבת, ניטפל להם רבן יוחנן בן זכאי ואמר להם שוטים מנין לכם, ולא היה מי שהשיבו חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו ואמר משה רבינו אוהב ישראל היה ויודע שעצרת יום אחד, תקנה אחר שבת כדי שיהו ישראל מתענגין שני ימים. קרא עליו המקרא 'אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר' ואם משה רבינו אוהב ישראל למה איחרן במדבר ארבעים שנה, אמר לו רבי בכך אתה פוטרני, אמר לו שוטה ולא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטילה שלכם, כתוב אחד אומר תספרו חמשים יום ומשמע גם אם אינם שבועות שלימות, וכתוב אחד אומר שבע שבתות תמימות תהיינה, ומשמע שבועות שלימות, הא כיצד? כאן ביום טוב שחל להיות בשבת, וכאן כשחל להיות באמצע שבת.

דף ס"ה ע"ב 

שאר תנאים דרשו שעצרת חל באמצע שבת מדרשות אחרות:

א. לרבי אליעזר ור"י בן בתירא – שנאמר 'תספר לך' ספירה תלויה בבית דין, יצאת שבת בראשית שספירתה בכל אדם. ב. לרבי יהושע – אמרה תורה מנה ימים וקדש חדש, מנה ימים וקדש עצרת, מה חדש סמוך לביאתו ניכר מאימתי תתחיל למנות, אף עצרת סמוך לביאתו ניכרת, שיהיה יום קבוע שמתחילין למנות בו. ג. לרבי ישמעאל – אמרה תורה הבא עומר בפסח ושתי הלחם בעצרת, מה להלן רגל ותחלת רגל, כלומר שעצרת מתחלת למחרת שבת השביעית, כך רגל סמוך לעומר, שיתחיל למנות ממחרת יום טוב. ד. לרבי יהודה בן בתירא (ולרבי יוסי) – נאמר שבת למעלה ונאמר למטה, מה להלן רגל ותחלת רגל סמוך לה, אף כאן רגל ותחלת רגל סמוך לה. ה. לרבי יוסי בר יהודה – שנאמר 'תספרו חמשים יום' שכל ספירות יהו חמשים, ואם תאמר ממחרת שבת בראשית פעמים שאתה מוצא נ"א או נ"ב נ"ג או נ"ד או נ"ה או נ"ו. ו. לרבי יוסי – שלא נאמר ממחרת השבת שבתוך הפסח, אלא ממחרת השבת, וכל השנה כולה מלאה שבתות, צא ובדוק איזו שבת. ז. לרבי שמעון בן אלעזר – כתוב אחד אומר ששת ימים תאכל מצות, וכתוב אחד שבעת ימים מצות תאכלו, הא כיצד? מצה שאי אתה יכול לאוכלה שבעה מן החדש, אתה אוכלה ששה מן החדש.

וספרתם לכם – שתהא ספירה לכל אחד ואחד.

*************

יום שני ו' חשון תשע"ט

מסכת מנחות דף ס"ו

דף ס"ו ע"א 

'מיום הביאכם תספרו' – יכול יקצור ויביא, ואימתי שירצה לאחר מכן יתחיל לספור, תלמוד לומר 'מהחל חרמש בקמה תחל לספור', כלומר לאחר קצירה וקודם הבאה. יכול יקצור ויספור ואימתי שירצה יביא, ת"ל 'מיום הביאכם', אם מיום הביאכם יכול יקצור ויספור ויביא ביום, ת"ל שבע שבתות תמימות תהיינה, אימתי אתה מוצא שבע שבתות תמימות, בזמן שאתה מתחיל לימנות מבערב. יכול יקצור ויביא ויספור בלילה, ת"ל מיום הביאכם, הא כיצד, קצירה וספירה בלילה והבאה ביום.

רבא דחה חלק מדרשות התנאים ש'ממחרת השבת' הוא ממחרת יו"ט ולא ממחרת שבת בראשית כדברי הצדוקים: א. דרשת ר"י בן זכאי שנאמר ימים ונאמר שבועות, לפי שבא ללמד שמצוה למנות ימים ומצוה למנות שבועות. ב. דרשת רבי אליעזר מ'תספר לך' שהספירה תלויה בבית דין, ודרשת רבי יהושע שיהיה יום קבוע שמתחילין למנות בו כמו בחודש, כי יתכן שימנה מיום טוב אחרון ולא מיום טוב ראשון. ג. דרשת רבי יוסי בר יהודה שנאמר חמשים ולא יותר, שמא חמשים חוץ מן הימים שקדמו לשבת. ד. דרשת ר"י בן בתירא שיהא סמוך לרגל, שמא מיו"ט אחרון.

מצוה למנות ימים ומצוה למנות שבועות – וכן עשו רבנן דבי רב אשי. אמימר מנה ימים ולא שבועות, שבזמן הזה שאין עומר אינו אלא זכר למקדש.

קצרו את העומר ונתנוהו בקופות הביאוהו לעזרה. לרבי מאיר היו מהבהבין אותו באור בשבלים כדי לקיים מצות קלי, ולחכמים לא נקרא קלי אלא ע"י דבר אחר, וי"א שדרשו קלי מלשון קליל שיהא בכלי נחושת, ולפיכך חובטין אותו תחילה בקנים ובקולחות כדי שלא יתמעך, ואחר כך נתנוהו לכלי של נחושת שנקרא 'אבוב', והיה מנוקב כדי שיהא האור שולט בכולו.

שטחוהו בעזרה והרוח מנשבת בו, נתנוהו לריחים של גרוסות, והוציאו ממנו עשרון שהוא מנופה בשלש עשרה נפה.

דף ס"ו ע"ב 

'אביב קלוי גרש' איני יודע אם אביב קלוי כלומר קודם טחינה, אם גרש קלוי והיינו לאחר טחינה – כשהוא אומר באש הפסיק הענין, שעולה על אביב ולא על גרש.

'כרמל' – רך ומל, כלומר שנמלל ביד. ורבי ישמעאל דורש 'כר מלא', שיהא הזוג של קליה מלא בגרעין, שיהא מבושל כל צורכו.

וכן דרשו נוטריקון בכתובים: א. 'ואיש בא מבעל שלישה ויבא לאיש האלקים לחם ביכורים ועשרים לחם שעורים וכרמל בצקלונו ויאמר תן לעם ויאכלו', ודרשו 'בצקלונו' שבא ויצק לנו ואכלנו ונוה היה. ב. 'נתעלסה באהבים' נשא ונתן ונעלה ונשמח ונתחטא באהבים. ג. 'כנף רננים נעלסה', נושא עולה ונתחטא. ד. 'כי יר"ט הדרך לנגדי' – יראתה ראתה נטתה.

הנשאר מן העומר – נפדה ונאכל לכל אדם. לת"ק חייב בחלה ופטור ממעשר, ולרבי עקיבא חייב בחלה ובמעשר. ולדברי הכל מירוח הקדש פוטר מן המעשר, ורבי עקיבא מחייב לפי שלא ניתנו מעות אלא לצורך להן, אבל השאר לא קידש.

לרבי מאיר ורבי יהודה תורמין משל ישראל על של ישראל, ומשל עובדי כוכבים על של עובדי כוכבים, ומשל כותיים על של כותיים, ומשל כל על של כל, כלומר מאיזה שירצה יתרם על חבירו, ואפילו משל עובדי כוכבים וכותיים על של ישראל, שמירוח הגוי אינו פוטר ושניהם חייבים. ולרבי יוסי ורבי שמעון תורמין משל ישראל על של ישראל, ומשל עובדי כוכבים על של כותיים, ומשל כותיים על של עובדי כוכבים, אבל לא משל ישראל על של עובדי כוכבים ושל כותיים, ולא משל עובדי כוכבים ושל כותיים על של ישראל, שמירוח הגוי פוטר והוה ליה מן הפטור על החיוב ומן החיוב על הפטור.

גלגול הקדש פוטר – לפיכך אם הקדישה עיסתה עד שלא גלגלה ופדאתה, חייבת. הקדישה משגלגלה ופדאתה, חייבת. הקדישה עד שלא גלגלה, וגלגלה הגזבר, ואחר כך פדאתה, פטורה, שבשעת חובתה היתה פטורה.

*************