לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום רביעי כ"ט חשון תשע"ט

מסכת מנחות דף פ"ט

דף פ"ט ע"א 

נאמר בלחמי תודה 'בשמן' שני פעמים – לר' עקיבא: אילו לא נאמר כלל שמן הייתי אומר לוג ככל המנחות, עכשיו שנאמר פעמיים הוי ריבוי אחר ריבוי שאינו אלא למעט, מיעטו לחצי לוג. יכול יהא החצי מתחלק לשלשת מינין בשווה – כשהוא אומר 'בשמן' ברביכה מלמד שחוצה חצי הלוג, חציו לחלות ולרקיקין וחציו לרביכה. אמר לו ר' אלעזר בן עזריה: עקיבא, אם אתה מרבה כל היום כולו בשמן בשמן איני שומע לך, אלא חצי לוג שמן לתודה, ורביעית שמן לנזיר, ואחד עשר יום שבין נדה לנדה – הלכה למשה מסיני.

נאמר במצורע עני 'עשרון בלול ולוג' – לחכמים: ללמד על כל עשרון מנחה שטעון לוג שמן בפני עצמו, שלגופו לא נצרך – שכשם שמצורע עשיר מביא ג' קרבנות וג' עשרונות כך עני המביא קרבן אחד מביא עשרון אחד, ואף שחס רחמנא עליו להביא בדלות לא מצאנו לפטור הקרבן לגמרי מנסכים. לר' נחמיה ור' אליעזר: נצרך לגופו, שלא נאמר הואיל וחס רחמנא עליו להביא בדלות חס עליו גם שלא יביא כלל נסכים.

'למנחה ולוג שמן' – לחכמים: שלא יפחות המתנדב מנחה מדבר הטעון לוג – עשרון. לר' נחמיה ור' אליעזר: כדרשת חכמים, ועוד למדים מכך – אפילו מנחה של ששים עשרונים אין לה אלא לוג שמן אחד.

ששה לוג לפר ארבעה לאיל שלשה לכבש – שנאמר 'ונסכיהם חצי ההין יהיה לפר', והין הוא י"ב לוג, שנאמר 'שמן זית הין', ונאמר 'שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם' – 'זה' בגימטריא י"ב.

חצי לוג שמן לכל נר – שנאמר 'מערב עד בקר', תן לה מידתה שתהא דולקת והולכת מערב עד בקר. דבר אחר: 'מערב עד בקר' – אין לך עבודה שכשירה מערב עד בקר אלא זו בלבד. ושיערו חכמים שכדי שתדלק מערב עד בוקר צריך חצי לוג.

כיצד מדדו כמה שמן צריך לכל הלילה: י"א ששיערו ממטה למעלה – שהתורה חסה על ממונן של ישראל, וי"א ששיערו ממעלה למטה – שאין עניות במקום עשירות.

דף פ"ט ע"ב 

שנינו במשנה: מערבים נסכי פרים בנסכי אילים (שבלילתם שוה), נסכי כבשים בנסכי כבשים, של יחיד בשל ציבור, של יום בשל אמש, אבל אין מערבים נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים (שאין בלילתם שוה), ואם בללן אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן ונתערבו כשרים, ואם עד שלא בלל כל אחד בפני עצמו נתערבו פסול – ולמסקנת אביי: לכתחילה אסור לערב הסולת והשמן של מנחה אחת עם של חברתה (אף לאחר שנבללה כל מנחה בפני עצמה) – שדרשו 'והקטירו' – שלא יערב חלבים בחלבים, ורק בדיעבד אם נתערבו כשרות. ולענין עירוב יין (שאינו מוקטר) של קרבן אחד בשל חבירו: אם עדיין לא נתערבה הסולת של מנחה זו בשל חברתה, ולא הוקטרה – אסור לערב היין, שמא יערב הסולת. אך אם כבר נתערבה הסולת בחברתה (ובמנחות שאין בלילתן שוה היינו בנתערבו לאחר שנבללה כל מנחה בפני עצמה), או שלא נתערבה אך כבר הוקטרה – מותר לערב היין, כיון שלא שייך לגזור.

כבש הבא עם העומר מנחתו כפולה – שנאמר 'ומנחתו שני עשרונים', יכול יהא גם יינו כפול (חצי הין) – תלמוד לומר 'ונסכו יין רביעית ההין'. יכול יהא שמנו שנבלל עם מנחתו כפול – כיון שכתיב 'ונסכה' (שמשמע השמן שנבלל עמה) וקרי 'ונסכו', מלמד שכמות השמן ככמות היין – רביעית.

אמר ר' יוחנן: אשם מצורע ששחטו שלא לשמו, שדינו שכשר אלא שאינו עולה לחובתו – טעון נסכים, שאם לא כן פסלתו. וכן שנינו בברייתא, ונוסף שם גם שכן הדין גם בשחטו לשמו אך לא נתן מדמו על גבי בהונות.

לאביי: ר' יוחנן נקט רק דין אחד, אך מאותו טעם הוא הדין גם – א. כבש הבא עם העומר ששחטו שלא לשמו – מנחתו כפולה. ב. תמיד של שחר ששחטו שלא לשמו – טעון שני גזירין בכהן אחד. ג. תמיד של בין הערבים ששחטו שלא לשמו – טעון שני גזירין בשני כהנים. לר' אבא: באלו הג' לא אמר זאת ר' יוחנן, משום שהם עולות ושייך שיבואו בנדבה, משא"כ אשם אינו בא בנדבה.

*************

יום חמישי ל' חשון תשע"ט

מסכת מנחות דף צ'

דף צ' ע"א 

כל מדות שבמקדש היו נגדשות – חוץ משל חביתי כהן גדול, והיינו 'כל מדידות', וכר' מאיר שלחביתין לא הוצרכו לגדוש כיון שהיה כלי מיוחד לכך מחזיק עשרון גדוש.

מדת הלח בירוציהן קדש, והיבש בירוציהן חול, והטעם: לחכמים: מדת הלח נמשחה מבפנים ומבחוץ, מדת יבש נמשחה רק מבפנים. לר' עקיבא: מדת הלח – כחכמים. מדת יבש – לא נמשחה כל עיקר, ולכן רק מה שבפנים קדוש בקדושת פה. לר' יוסי: שניהם נתקדשו רק מבפנים, אלא שהלח נעקר מה שבתוך הכלי לשפתו, משא"כ ביבש. ואף שאין דעתו לקדשן – לרב: זאת אומרת כלי שרת מקדשין שלא מדעת. לרבינא: גזרה שמא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול.

סידר את לחם הפנים ואת הבזיכין לאחר השבת, והקטיר את הבזיכין בשבת – פסולה, ויניחנו לשבת הבאה, שאפילו מונח על השולחן ימים רבים אינו נפסל בלינה כיון שלא נתקדש. ולא גזרו שמא יאמרו מפקידין בכלי שרת שלא יפסל בלינה – שהוא בפנים ואין הכל יודעים, ורק בבירוצים גזרו (לרבינא) כיון שנעשים בחוץ ונראה לעין כל.

דף צ' ע"ב 

שנינו: מותר נסכים לקיץ המזבח – לר' חייא בר יוסף: היינו בירוצי מדות. לר' יוחנן: היינו מה ששנינו שהמקבל לספק סלתות למנחות ד' סאין בסלע והתייקרו ועמדו בג' לסלע – יספק ד', ולהיפך שקיבל לספק ג' בסלע והוזלו לד' – יספק ד', שיד הקדש על העליונה.

ברייתא כר' חייא בר יוסף: בירוצי מידות – אם יש זבח אחר יקרבו עמו, ואם לנו יפסלו בלינה, ואם לאו מקייצין בהן את המזבח – עולות, הבשר לשם ועורות לכהנים. וכמו כן שנינו ברייתא כדברי ר' יוחנן.

כל קרבנות הציבור והיחיד טעונים נסכים – חוץ מבכור ומעשר ופסח וחטאת ואשם, מלבד חטאתו ואשמו של מצורע.

'ועשיתם אשה לה' עולה' – ואין מנחה טעונה נסכים. 'זבח' – לרבות שלמים, 'או זבח' – לרבות תודה, 'לפלא נדר או בנדבה' – בא בנדר ונדבה טעון נסכים, ולא בכור ומעשר ופסח וחטאת ואשם שאינן באים בנדר ונדבה. 'או במועדיכם' – כל הבא במועדיכם טעון נסכים, ואף עולות ראייה ושלמי חגיגה שהם חובות הבאות מחמת הרגל ברגל. 'וכי תעשה בן בקר' – בן בקר בכלל היה, ויצא להקיש אליו מה בן בקר מיוחד בא בנדר ונדבה אף כל בא בנדר ונדבה, ולהוציא שעירי חטאת הבאים חובה ברגל.

'לעשות ריח ניחוח לה' מן הבקר או מן הצאן' – לר' יאשיה: שלא נפרש 'עולה' שאפילו עולת העוף טעונה נסכים. לר' יונתן: אין צריך למעט עולת העוף שהרי נאמר 'זבח' ועוף אינו זבח, אלא לפי שנאמר 'אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן', יכול האומר הרי עלי עולה יביא משניהם לכך נאמר פסוק זה 'מן הבקר או מן הצאן' – רצה אחד מביא רצה שנים מביא. ואף ששיטת ר' יונתן שעד שיפרוט לך הכתוב יחדיו המשמעות היא או זה או זה – כיון שנאמר 'ומן הצאן' הרי זה כאמר 'יחדיו'. ור' יאשיה שסובר בכל מקום שאף שלא נאמר 'יחדיו' כאילו נאמר 'יחדיו' – לומד זאת מהאמור 'אם עולה קרבנו מן הבקר', 'ואם מן הצאן קרבנו', הרי שאין צריך להביא שניהם. ור' יהונתן סובר שעדיין היה מקום לומר דהיינו במפרש מין נדרו, אך בנודר סתם צריך להביא שניהם.

*************