לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי ט"ו כסלו תשע"ט

מסכת מנחות דף ק"ה

דף ק"ה ע"א 

אמר 'הרי עלי מיני מנחה' – איבעיא האם כיון שאמר 'מיני' הכוונה לשתי מנחות, ומה שאמר 'מנחה' הוא משום שכך נקראים כל המנחות כאמור 'וזאת תורת המנחה', או שמא כיון שאמר 'מנחה' כוונתו לאחת, ו'מיני' היינו שיביא אחת ממיני המנחה.

שנינו בברייתא: אמר 'מין מנחות עלי' – יביא שתי מנחות ממין אחד. 'מיני מנחות עלי' – יביא שתי מנחות משני מינים. ורצו לפשוט האיבעיא – שמשמע שאילו אמר 'מיני מנחה' מביא אחת. ודחו: שמא ברייתא זו כר' שמעון הסובר שהנודר מנחת מאפה יכול להביא מחצה חלות ומחצה רקיקין, ולדבריו יש לפרש 'מיני מנחה' – מנחה מאפה שיש בה שני מינים, אבל לחכמים שהנודר מנחת מאפה יביא או כולם חלות או כולם רקיקים, באמת הנודר 'מיני מנחה' מביא שתי מנחות משני מינים.

דף ק"ה ע"ב 

מנחת מאפה תנור – לר' יהודה באה י' חלות, ולר' מאיר י"ב חלות.

מנחת מאפה תנור – לר' שמעון יכול להביא חלק רקיקין וחלק חלות, ולחכמים או כולן חלות או כולן רקיקים.

שנינו במשנה (קד:) שאם נדר מין מנחה מסויימת ושכח מביא חמש מנחות מחמשת המינים – לר' ירמיה: היינו דלא כר' שמעון, שלדבריו יש להסתפק אולי נדר מנחת מאפה ופירש כמה חלות וכמה רקיקין, וממילא צריך להביא י"ד מנחות לשיטת ר' יהודה, וט"ז לשיטת ר' מאיר. לאביי: גם לר' שמעון די שיביא י' חלות ולוג שמן, וי' רקיקין ולוג שמן, ויתנה שמה שנדר יהא לנדרו והשאר לנדבה, וכמו שסובר לגבי ספק מצורע כדלהלן. ואף שלא התיר ר' שמעון לעשות כן לכתחילה רק כדי להכשיר המצורע – היינו דווקא בשלמים שממעט בזמן אכילתם, אבל במנחה מתיר לכתחילה.

ספק מצורע מוחלט שנטהר – לר' שמעון מביא אשם ולוג שמן, ומתנה ואומר: אם מצורע הוא זהו אשמו וזה לוגו, ואם לאו האשם יהא שלמי נדבה (וכן השמן לנדבה), ומספק טעון האשם שחיטה בצפון ומתן בהונות וסמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק, ונאכל לזכרי כהונה ליום ולילה. [אך לחכמים לא יעשה כן, מפני שמביא קדשים לבית הפסול, שממעט בזמן אכילת שלמים].

רב פפא הקשה על ישובו של אביי לדברי ר' שמעון: הרי בהכרח מביא עשרון ולוג לחלות בכלי אחד, ועשרון ולוג לרקיקין בכלי אחר, ואילו נדר מחצה חלות ומחצה רקיקין נמצא שמביא מנחתו ממה שנתקדש בשני כלים נפרדים. והשיבו: ר' שמעון עצמו סובר שאפשר להביא ב' עשרונות וב' לוגין בכלי אחד, ולהתנות שחציו לנדרו וחציו לנדבה.

סדר הקמיצה לר' שמעון כשמביא ומתנה: קומץ מהחלות לחוד ומהרקיקין לחוד, ומתנה: אם נדרתי חלות לבד או רקיקים לבד – קומץ החלות יהא על החלות שהן חובה או נדבה, וקומץ הרקיקין יהא על הרקיקין שהן חובה או נדבה. ואם נדרתי מחצה חלות ומחצה רקיקין – קומץ החלות יהא על חובתי שהיא מחצה חלות ומחצה רקיקין, וקומץ הרקיקין יהא על מנחת הנדבה שגם היא מחצה רקיקין ומחצה חלות. ואף שהמביא מחצה חלות ומחצה רקיקין צריך לכתחילה לקמוץ משניהם יחדיו, הרי אמר ר' שמעון שבדיעבד אם קמץ ועלה בידו מאחד על שניהם יצא.

מה שיכול להתנות לר' שמעון – היינו כר' שמעון בן יהודה משום ר' שמעון שאף המביא מנחה מחצה חלות ומחצה רקיקין, חוצה לוג השמן מחצה לחלות ובוללן בו, ומחצה לרקיקין ומושחן כמין כי והמותר נאכל לכהנים. שאילו לחכמים אינו יכול להתנות – שלדעתם דין מותר השמן משתנה לפי נדרו: מנחה הבאה כולה רקיקין – מושחן כמין כי והשאר לכהנים, מנחה הבאה מחצה חלות ומחצה רקיקין – חוצה לוג השמן מחצה לחלות ובוללן בו, ומחצה לרקיקין ומושחן כולן והשאר מחזיר לחלות.

*************

שבת קודש ט"ז כסלו תשע"ט

מסכת מנחות דף ק"ו

דף ק"ו ע"א 

מה ששנינו שהמפרש מין המנחה שנדר ושכח יביא מה' המינים, ואין צריך להביא גם מנחת נסכים שבאה בנדבה – שאינו מסתפק אלא על זו הבאה רק יחיד ולא על זו הבאה גם בציבור, על באה בגלל עצמה ולא על באה בגלל זבח, על הטעונה לבונה ולא על שאינה טעונה לבונה, על באה בלוג ולא על באה ג' לוגין, על הטעונה קמיצה ולא על שאינה טעונה קמיצה.

אמר 'פירשתי מנחה וקבעתי בכלי אחד של עשרונים ואיני יודע מה פירשתי' – לחכמים: יביא מנחה של ששים עשרונים. לרבי: יביא שישים מנחות מעשרון אחד ועד שישים, שהן 1830 עשרונות. פירש הכמות וגם את מין המנחה, ושכח – לחכמים: יביא מכל מין מחמשת המינים ששים עשרונים, שהן שלש מאות עשרונים. לרבי: יביא מכל מין ששים מנחות מעשרון אחד ועד ששים, שהן 9150 עשרונות.

טעמם של רבי ושל חכמים:

לרב חסדא: לכו"ע אין מערבים חובה בנדבה, ולרבי אסור להכניס חולין לעזרה, אך לחכמים מותר, ולכן יכול להביא הכל בכלי אחד והמותר על חובתו חולין.

לרבא: לכו"ע אסור להכניס חולין לעזרה, ולחכמים מותר לערב חובה בנדבה, ומביא הכל בכלי אחד ומתנה שהמותר על חובתו יהא לנדבה, לרבי אסור לערב חובה בנדבה.

לרבא בדעת חכמים צריך לקמוץ ב' קמצים אחד לחובה והשני לנדבה – ואין חשש שקומץ מזה על זה, שתולה בדעת כהן שמה שיעלה בידו בקומץ הראשון הוא מחלק החובה והשני מחלק הנדבה. ואין יכול להקטיר קומץ הנדבה ראשון – שמא הכל חובה וחסרו השירים בין קמיצה להקטרה, שאין מקטיר קומץ עליהן. אלא מקטיר קומץ החובה ואח"כ קומץ הנדבה, וכדי שלא יעבור על 'כל שהוא ממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו' מתנה שאם הכל היה חובה הרי הוא מעלה קומץ זה לשם עצים, וכדעת ר' אליעזר שאמר לריח ניחוח אי אתה מעלה אבל אתה מעלה לשום עצים.

דף ק"ו ע"ב 

אין לפרש שלכו"ע מותר לערב חובה בנדבה, אלא שרבי חולק על ר' אליעזר ולדעתו א"א להתנות שיקרב לשם עצים, ולכן לא יוכל להקטיר קומץ הנדבה – שהרי יכול להביא ששים בכלי אחד, ועוד עשרון בכלי נוסף, ולקמוץ מהשישים לחובה, ועוד קומץ מהיחיד על הנדבה שבשני הכלים.

טעם התנאים לרבא: לכו"ע מותר לערב חובה בנדבה, ולכו"ע יכול להתנות כר' אליעזר, ונחלקו כמה שמן מביאים למנחה של יותר מעשרון – לחכמים מביא לכל עשרון לוג שמן, ולכן יכול להתנות שהיתר על חובתו יהא לנדבה, אך רבי סובר כר' אליעזר בן יעקב שלעולם מביא לוג אחד של שמן, וכיון שאינו יודע אם מנחה אחת היא ששמנה לוג או שתי מנחות שצריכה שתי לוג, וכן הלאה, צריך להביא שישים מנחות.

טעם התנאים לרב אשי: כפי שנחלקו בנדר שור קטן לקרבן אם יכול לצאת בשור גדול – לחכמים יצא, ולכן גם במנחה יכול להביא מנחה גדולה יותר מנדרו, ולרבי לא יצא, ולכן אינו יכול להביא מנחה גדולה יותר. והוצרכו לחלוק גם במנחה וגם בבהמה – שאילו נחלקו רק במנחה היינו אומרים שדווקא בזה שהקומץ שוה לגדולה וקטנה סוברים חכמים שיצא, אבל בבהמה שאימוריו של גדול מרובים מאימוריו של קטן מודים שלא יצא, ואילו נחלקו רק בבהמה היינו אומרים שבמנחה שהקומץ שוה מודה רבי שיצא.

האומר 'הרי עלי עצים' – לא יפחות משני גזירין.

'הרי עלי לבונה' – לא יפחות מקומץ. שנאמר 'והרים ממנו בקומצו מסולת המנחה ומשמנה, ואת כל הלבונה' – מקיש לבונה להרמת מנחה שהיא קומץ.

'הרי עלי זהב' – לא יפחות מדינר זהב. 'הרי עלי כסף' – לא יפחות מדינר כסף. 'הרי עלי נחשת' – לא יפחות ממעה כסף.

האומר לאחר שנדר שפירש בשעת נדרו כמה יביא ואינו זכור כמה פירש – יביא עד שיאמר לא לכך נתכוונתי.

חמשה קמצים הם: האומר עלי לבונה לא יפחות מקומץ, המנדב מנחה יביא עמה קומץ לבונה, המעלה את הקומץ בחוץ חייב, שני בזיכין של לחם הפנים טעונין שני קמצים.

'קרבן' – מלמד שמתנדבין עצים, וכמה – שני גזירין. וכן נאמר 'והגורלות הפלנו על קרבן העצים'.

לדעת רבי עצים נחשבים כ'קרבן' – וטעונין מלח, וטעונין הגשה. ורבא הוסיף שטעונין קמיצה. ורב פפא הוסיף שצריכין עצים.

האומר 'הרי עלי למזבח' – יביא לבונה, שרק היא קרבה כולה למזבח. שעולה – עורה לכהנים. עולת העוף – מוראתה ונוצתה אינה קרבה. נסכים – לשיתין ולא על המזבח עצמו. ואמנם יש מנחת נסכים שקרבה כולה, אך כיון שיש מנחה שהכהנים אוכלים שייריה אין זה דבר פסוק.

פירש בשעת נדרו מה יביא למזבח ושכח – יביא מכל דבר שקרב למזבח.

*************