ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת ויקהל תשע"ט – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשותם אותם" (לה, א)

ידוע גודל מעלת האסיפה וההתקהלות בצוותא חדא. ידועים גם הפירושים על הכתוב (בראשית מט, א) האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים, שבזמנים קשים של עיקבתא דמשיחא באחרית הימים, על ידי שיתאספו ישראל באגודה אחת יוכלו להתגבר על הכל, וזהו האספו ואגידה מלשון אסיפה ואגודה, שעל ידי שיתאספו ויתאגדו בצוותא ינצלו מאת אשר יקרא אתכם באחרית הימים. ואפשר לומר דזהו גופא אמר להם משה לישראל את גודל מעלת האסיפה ואפשר וההתקהלות יחדיו, וביאור הכתובים כך הוא, ויקהל משה את כל עדת בני ישראל משה הקהיל ואסף את כל ישראל באגודה אחת, ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם קאי ארישא דקרא, שהקהילה והאסיפה המה הדברים אשר ציוה ה' לעשות אותם, להקהל ולהתאסף בצוותא חדא באהבה אחוה ורעות. וידוע בשם הרה"ק הבית אהרן זיע"א מה שמרגלא בפומיה לשבח את מעלת אסיפת מרעים בלילי שבתות, עד כי אמר כי בליל שב"ק עדיף לדבר אפילו עם מי שאינו יהודי מאשר להקדים לעלות על ערש יצועו.

 

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" (לה, א)

פירש״י למחרת יוה״כ, ובפר' יתרו כתיב (יח, יג) ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם ופירש״י שם כי זה הי' למחרת יום הכיפורים. ונ״ל שידוע שהקהל זה היה להודיע להם מצות המשכן והנדבה כמו שיתבאר בסמוך, והיה משה חושש פן יתנדב אחד מהם למשכן דבר שאינו שלו והוא חושב כי הוא תופסו בדין, וזה לא יתכן לבנות הבית הגדול והקדוש הזה מן הגזל, ומקום המשפט שמה הרשע, ע״כ הכריז משה תחילה מי בעל דברים יגש אלי למשפט, באופן שכל העם על מקומו יבא בשלום ונודע לכל אחד מה שהוא שלו או אינו שלו, ע״י שהיה דן ביניהם ואז היה מודיעם ענין הנדבה לאמר קחו מאתכם תרומה לד', ומאתכם היינו משלכם ולא משל חברכם דאל״כ מאתכם מיותר. (כלי יקר)

 

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" (לה, א)

בסוף חודש אייר תש"ו נסע הגה"צ רבי מרדכי אריה הורביץ זצ"ל, אב"ד באנילא לגרוסוורדיין ליומא דהילולא של הרה"ק בעל "אהבת ישראל" מויזניץ זי"ע ביום ב' סיון, שחל אותה שנה ביום שבת קודש. גם הרה"ק רבי ברוך מסערט זי"ע שהיה דר באותו זמן בבראשוב הגיע ביום רביעי לפני ההילולא, ויחד עם הרה"ק בעל "אמרי חיים" מויזניץ זי"ע (שגר בגרוסוורדיין באותה שנה) יצאו ביום חמישי להתפלל על ציונו הקדוש. בשבת אחר הצהרים נתכבד הרב (אב"ד באנילא) לדרוש בבית המדרש על פרקי אבות, בתוך דרשתו הזכיר את הקושיה הידועה איך יכול כל אדם לקיים תרי"ג מצוות, הלא יש מצוות שנוהגות רק בכהנים ולויים, ומצוות התלויות בארץ. ותירצו בספרים שאם עם ישראל כולם כגוף אחד כי נשמתם אחת, והם באחדות, אזי כל מי שמקיים מצוה עושה אותה בשם כל ישראל, נמצא שכלל ישראל מקיימים כל המצוות. ועל פי זה פירש ה"אהבת ישראל" את הפסוק "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל", ואחרי שהקהיל אותם, "ויאמר אליהם זה הדבר אשר צוה ה'", אז היה יכול לצוותם את כל התורה והמצוות, כי יוכלו לקיימם כולם על ידי שהם באחדות. (נפשות חסידיו)

 

"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" (לה, א)

יש לרמז, שהקהל זה הי' כדי לתווך השלום ביניהם, כי אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת, ואחר שרצה להודיעם מעשה המשכן שיהיו כולם שותפים בו, דומה הוא כאילו הושיב את כולם במדור אחד, וע"כ הוצרך להקהילם תחלה שיהי' באגודה אחת, וע"כ פרש"י שהיו ממחרת יוה"כ, לפי שכל חנייתם היו במחלוקת ובפירוד, וא"כ איך אפשר להקהילם, לזה מצא משה להקהילם כרצונו ממחרת יוה"כ, כי ביום כיפור השלום מתווך ביניהם, והם באגודה אחת, ע"כ הי' בניקל להקהילם. (כלי יקר )

 

"אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם" (לה, א)

מצות שבת היא בשב ואל תעשה, שביתה, ואיך כתוב בפרשת שבת 'אלה הדברים אשר ציווה ד' לעשות אותם'. אלא הכוונה הוא לעשות את הדברים שמקשרים אותך לשבת, להיות יהודי, שכל מה שאתה יותר יהודי יש לך שייכות חזקה יותר עם השבת אחרת הרי 'גוי ששבת חייב מיתה'. (הרה"ק רבי שמואל מסלונים זצוק"ל)

 

"ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה’ כל העושה בו מלאכה יומת" (לה, ב)

אל חדרו של הרב הקדוש רבי שלום מבעלזא זצ"ל נכנס כפרי אחד ושטח לפניו תחינתו שיתפלל למענו. "מה מעשיך?" שאל אותו הרבי. "עובד אדמה הנני" השיב הכפרי. "האם שובת הנך מכל מלאכה ביום השבת?" המשיך הרבי לשאול. התחיל הכפרי לגמגם: "יסלח לי הרבי כי בשדה אי אפשר לשבות לגמרי מכל העבודה במשך יום שלם. "כששמע הצדיק כי מודה הינו שעושה הוא את שבתו חול התחיל להוכיח אותו ולדבר על לבו דברי מוסר שישפר את דרכיו וינוח ביום השבת, גם נתן לו עצות כיצד יבצע זאת הלכה למעשה שלא יינזקו יבוליו בשדה. סוף סוף לאחר שעה ארוכה של דברי שכנוע נאות הכפרי להבטיח כי ישמע בקול הרבי אך בקשה אחת לו, שיואיל הצדיק לחכות עד אחרי עונת הקציר והאיסוף שהם ימי העבודה ה"בוערת" בשדה ואחר כך יתחיל לשמור את השבת כהלכתה. חיוך עלה על שפתיו של הרבי והוא אמר לכפרי: "שמע נא את הסיפור אשר אספר לך": בימי קדם נהוג היה כי לכל פריץ מאדוני הכפרים היה יהודי שניהל את בית המזיגה והוא היה תלוי בחסדי אדוניו הפריץ כעבד נרצע. פעם אחת עשה אחד הפריצים משתה גדול לכל חבריו ובו נטלו חלק כל בעלי האחוזות הגדולים מאותו הגליל. כטוב לב הפריצים ביין החלו להתפאר איש איש ביהודי "שלו" וכל אחד מנה את מעלותיו של המוזג אשר בכפרו. כששמע הפריץ בעל המשתה את דבריהם התנצח עמם והתפאר כי היהודי אשר בכפרו עולה על כל האחרים אשר בכפרי חבריו כי עבד נאמן כמוהו לא נמצא בכל הארץ ומסור הוא בכל לבו ונפשו לאדוניו הפריץ. "אם אמנם כדברך כן הוא" נענו הפריצים האחרים ואמרו הבה נעמיד אותו בניסיון וניווכח אם צדקת או לא". "ומהו הניסיון אשר נטיל עליו?" שאל הפריץ. "אתה תצווה עליו להמיר את דתו ואם ישמע בקולך אז נדע כי באמת לא נמצא עבד נאמן כמוהו". מיד צווה הפריץ לקרוא אליו את המוזג היהודי. כששמע הלה כי הפריץ מזמינו אליו לבש את בגדי השבת שלו ובפיק ברכיים התייצב לפני אדוניו המוקף בחבר מרעיו. "מושקה" פנה אליו הפריץ בחביבות יתרה שלא כהרגלו "דורש אני ממך שתמיר את דתך". "מה זאת תבקש ממני אדוני הפריץ?" גמגם היהודי בפחד. "אחת גזרתי ולא אשנה" הרעים עליו הפריץ בקולו "ואם לא תשמע לדברי דע לך כי מרה תהיה אחריתך". הכפרי המסכן הרהר רגע ולבסוף אמר: "תן נא לי אדוני רשות ללכת ולהימלך באשתי". נאות הפריץ לבקשתו והיהודי מיהר לביתו לספר לאשתו על הפקודה שקיבל. האישה שהייתה קלת דעת נבהלה לשמע איומי הפריץ ואמרה לו: "אל תמרה את פי אדונך אלא לך ועשה כדבריו". שב האיש ומסר לפריץ את תשובת אשתו והלה שמח מאוד על שהוכיח את נצחונו לידידו ובשביעות רצון אמר: "טוב איפוא מהיום והלאה יהיה שמך איוון ואף את שם אשתך תחליף ועתה לך לשלום". עברו חדשים אחדים ושוב הופיע שליח מאת האדון לקרוא אליו את "איון". כשהלה בא אל הארמון אמר לו הפריץ: "מעתה תוכל לשוב לאמונתך הראשונה ושמך יהיה מושקה כמקודם". "גם הפעם לא אעשה מאומה ללא עצת אשתי" ענה הכפרי. הוא שב לביתו לשאול את פי אשתו לדעתה אך האישה החמיצה פניה ואמרה: "אמנם טוב ונעים יהיה לחזור לאמונתנו הישנה אך עתה הולכים וקרבים ימי הפסח והעבודה בביעור חמץ תהיה רבה מאוד. גם נותרה לנו עדין כמות גדולה של בשר חזיר וחבל מאוד יהיה לזרקו לכן שוב לאדונך ובקש ממנו שיואיל להמתין עד אחרי הפסח ואז נעשה כרצונו ונהיה יהודים כמקודם… " כשסיים הצדיק מבעלזא את סיפורו נשא עיניו אל הכפרי העומד מולו וראה כי הלה הבין היטב את הרמז ואת הנמשל. "רבי" אמר "שוב לא אוסיף לדבר דברי הבל כאלו והנני מקבל עלי להתחיל מיד בשמירת השבת כהלכתה".

 

"ששת ימים תעשה מלאכה" (לה, ב)

וברש״י – הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן, לומר שאינו דוחה את השבת. יש לדייק, דאמאי כאן, כאשר ציווה משה רבינו את דברי השי״ת לבני ישראל, הקדים את איסורי שבת קודם לעניני מלאכת המשכן, ואילו לעיל כשציווה השי"ת אל משה, הקדים לו בפרשיות תרומה ותצוה, את מלאכת המשכן, ורק אח״כ בפר' כי תשא נאמר הציווי על שמירת שבת, וגם שם (שמות ל״א, ג) כתב רש״י – "אף על פי שהפקדתיך לצוותם על מלאכת המשכן, אל יקל בעיניך לדחות את השבת מפני אותה מלאכה". ואפשר, דמשה רבינו ע"ה חשש, שאם יזהיר את בני ישראל קודם על עשיית המשכן, אזי תיכף יתלהבו בני ישראל כל כך לגמור את מלאכת המשכן, ויהיו טורדים בה בכל ליבם עד אשר לא ישימו לב לאזהרה שבא אח"כ שאינו דוחה את השבת. לכך הקדים להם אזהרת השבת, ורמז להם בזה תיכף, שהציווי אחר כך, על המשכן, אינו דוחה את השבת, ונמצא שאפילו אם יתלהבו אח"כ לעבודת המשכן, מ"מ ידעו כבר שאינו דוחה את השבת. (לחם עני עמ' ע״ד)

 

"וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה'" (לה, ב)

הם נהגו לבלות בתאטראות מן הטובים בעולם, הם גדלו על ברכיה של התרבות הנאורה בעולם, הם תרמו אדירה לעולם הרפואה והמוסיקה, הם ידעו היטב התעללות מהי. הם היו גרמנים! הם גילו בין כליה של עובדת כפיה תפוח אדמה שניסתה להגניב אל בנה הרעב, הם ביימו מחזה כמיטב המסורת הגרמנית והעמידוה ל"משפט" פומבי. הם הושיבו שלושה "שופטים" – יהודים. מינו לנאשמת "קטגור" ו"סניגור" – יהודים. ומכיון שמסודרים מאוד הם הגרמנים הם אף דאגו ל"קצרן" – יהודי – שישב ויכתוב את פרוטוקול המשפט. לשופטים נאמר כי לפי כללי המחזה שהמוח גרמני יכול להמציא, רצוי מאוד כי העונש שיושת על הנאשמת לא יפחות מ- 50 מלקות. השופטים היהודים שנאלצו לשחק לפי הכללים "הסבירו" לנאשמת כי למרות עונש המוות שיוטל עליה, אם תשתטח אפיים ארצה, תתייפח ותתחנן על נפשה, יופחת עונשה ל- 25 מלקות ואולי יתמזל מזלה ותיוותר בחיים. המשפט נפתח, הקטגור היהודי היפך בחובתה של אחותו היהודייה וטען כי יש להעניש את הנאשמת במלא חומרת הדין וזאת למען יראו וייראו ולא יזידון עוד. הסניגור לעומתו בקש רחמים על בת עמו ודיבר על ליבם של אחיו הדיינים למען יתחשבו בעובדה כי לנאשמת ילד רך בשנים הזקוק לה. השופטים גזרו על הנאשמת כמתוכנן עונש של – 50 מלקות. הכל פעל לפי ה"תסריט" הנאצי. עכשיו ימתינו השופטים למשחקה של הנאשמת שתכרע על ברכיה ותמלא את חלקה בהצגת העוועים. כאן קלקלה הנאשמת את "ההצגה" ושינתה מן התסריט. במקום להתחנן על נפשה ולקנות את חייה סכרה את פיה ו…שתקה. דממת מות השתררה בכיכר המחנה. את מוכרחה לבכות, לחש לעברה בתחינה אחד ה"שופטים", הגרמנים לא מרשים לשנות מן הנוהל, הם לא אוהבים קלקולים, תבכי מהר! אך היא כאילו להכעיס מנענעת בראשה כאומרת יודעת אני וממשיכה בשלה… ושותקת. היא הוכתה 50 מלקות. לפני שעלתה אל אביה בשמים פנתה אל בנה הקטון לאמר: בני, בטח אינך מבין מדוע שתקתי ולמה לא התחננתי על נפשי. לא בני, אל תדונני לכף חובה, לא גאוותי גרמה לשתיקתי, גם לא הפחד. האם הבחנת בעובדה כי הושיבו הצוררים "קצרן" יהודי שירשום את מילותי במהלך המשפט? האם יודע אתה בני כי שבת היום? האם מודע אתה לכך כי אסור לכתוב בשבת? אני אגרום ליהודי לחלל שבת? ועוד ברגעי האחרונים? שלום לך בני. השבת תשמור עליך!

 

"ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש" (לה, ב)

שואל רבינו האור החיים הקדוש: מספר שאלות. 1 . מדוע נאמר 'תיעשה' בניקוד צירי, ולא 'תעשה' בניקוד פת"ח? 2 . מדוע צריך בכלל את ההקדמה של 'ששת ימים תעשה מלאכה'? ומתרץ רבינו הקדוש, שיש כאן רמז לאיסור 'אמירה לנכרי' שהשבת לא תתחלל גם באמצעות אמירתו לגוי לעשות עבורו את המלאכה. ומכיוון שהמילה 'תעשה' בניקוד צירי, משמעותה שהיא תיעשה על ידי אחרים, מוסיפה התורה 'וביום השביעי יהיה לכם קודש' שזה לא יעשה גם על ידי אחרים. ובפרשת כי תשא מוסיף רבינו הקדוש חידוש גדול, שחלק ממצוות שמירת שבת המוטלת על האדם היא, לדאוג ולשמור שגם אחרים לא יחללו את השבת, כי על האדם לשמור על השבת כמו שהוא שומר על ה'גנות ופרדסים' שלו ועל הרכוש שלו שלא ייפגע וינזק על ידי אחרים, ולא מספיק שהוא לא עושה מלאכה, כי עדיין אינו בגדר 'שומר', כי לא צריך לשמור 'על עצמו' שלא יחלל, אלא צריך לשמור 'על השבת' שלא תתחלל. וזה הפירוש 'ושמרו בני ישראל את השבת' שישמרו עליה שלא תתחלל באמצעות יהודים אחרים, או על ידי אמירתו לגוי שיעשה עבורו.

 

"וביום השביעי יהיה לכם קודש" (לה, ב)

פעם שהה ה'חפץ חיים' בפטרבורג וכדרכו השתדל להשפיע על בעלי העסקים היהודיים שינעלו את עסקיהם בימי השבת. אחד מעשירי המקום הושפע ביותר מדבריו של ה'חפץ חיים' והסכים לקבל עליו לשמור את השבת להבא, אלא הבטיח להתחיל בזאת רק כעבור שבועות אחדים, שכן קודם עליו להסדיר את כל העניינים שהיה רגיל עד עתה לסדרם בשבתות, ולשם כך ביקש 'ארכה' מאת ה'חפץ חיים'. נאנח ה'חפץ חיים' ואמר, אחי יקירי, כתוב בתורה 'ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וביום השביעי שבת לד' אלוקיך' כוונת הדברים, שהשי"ת מסר לנו את ששת ימי המעשה לעבודתנו, למלאכתנו ולהפקת כל חפצינו. ואילו את יום השבת לא מסר לנו לשם כך, אלא את היום הזה שמר לעצמו, ולכן עלינו להקדישו כולו קודש לה', לו הייתה השבת שלי יתכן והייתי מוותר לך וממלא את מבוקשך, אולם השבת של הקדוש ברוך הוא, והוא אינו מוותר, בידי לא נמסרה הסמכות לוותר לך אפילו על רגע אחד משל השבת, משל איזו שבת שהיא.

 

"וביום השביעי יהיה לכם קודש" (לה, ב)

מעשה באישה שסיפרה לחברתה כי יש בידה מרשם לאפיית עוגה נפלאה ומיוחדת ביותר אשר תוכננה ונאפתה על ידי גדול האופים והשפים בעולם. התלהבה החברה מאד וביקשה את המרשם בדחיפות כדי שתספיק לאפות את העוגה הנפלאה לפני שיגיעו האורחים החשובים האמורים לבקר היום בביתה. היא קיבלה את המרשם ומיד ניגשה למלאכה במרץ רב. אך למרבה הצער התברר כי חלק מהמצרכים חסרים בבית והזמן דוחק. לאחר הרהורים אחדים התעודדה ואמרה "יש לי פתרון פשוט! וכי מי אמר שכל הרכיבים הכרחיים, העיקר שיש לי את הקמח ואת שאר החומרים המרכזים של העוגה. ולגבי השאר במקום כוס סוכר וכוס דבש אערבב שלש כוסות סוכר, במקום חלב – מים, במקום שמרים – אבקת אפיה, ועל האגוזים והחמאה אפשר בעצם לוותר"… אמרה ועשתה. מובן שהעוגה נדחתה בנימוס על ידי כל טועם, והיא טלפנה במהירות לחברתה כשהיא תמהה, מתלוננת ואפילו זועמת… "עוגה כזו את מהללת? וכי זוהי עוגה מיוחדת? ואם היא אישה "חכמה" במיוחד היא גם תוסיף ותאמר "למזלי הרב שיניתי וחיסרתי מהכתוב במרשם שמסרת לי! שהרי אם חלק מן המרשם יצר עוגה כה גרועה מה היה אילו הייתי מצייתת לכל הפרטים בשלמות?" הנמשל מובן. השבת כבדה על השומר רק חלק ממנה דווקא, משום שאינו שומר בשלמות! השמירה החלקית אפילו כשהיא מתמקדת במה שחשוב ביותר, אך טעמו של המרשם בשלמותו הוא המעניק את ההנאה היוקרתית, אווירת הרוממות והעונג העוטפים את שומר השבת נובעים דווקא מהצירוף של הזהירות המושלמת בכל הלכות השבת.

 

"קחו מאתכם תרומה לה'… והמלאכה היתה דים לכל המלאכה" (לה, ה-ז)

פירש רש"י ו'המלאכה' מלאכת הבאה. ולכאורה מה מלאכה שייך בהבאה, אלא יש לפרש דהנה במסכת ברכות (כח.) דרבן גמליאל היה מכריז ואומר כל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש ואיתא שם שהעמידו על זה שומר הפתח, ובשם החידושי הרי"ם זצוק"ל שהקשה דמנין היה שומר הפתח יודע מי הוא אשר תוכו כברו, ואמר שבאמת השומר לא היה מניח לאף אחד להכנס, אלא שמי שהיה תוכו כברו כבר מצא עצה לעצמו האיך לדחוק ולהכנס. והנה כאן כתיב קחו מאתכם תרומה לה', ואם כן היו הגזברים יכולים ליקח לתרומת המשכן רק ממי שנותן לשם שמים, וקשיא נמי דמהיכן ידעו הגזברים מי הוא הנותן לשם שמים, ולכן יש לומר דבאמת עשו כמו שעשה שומר הפתח של רבן גמליאל ולא קבלו נדבה רק מהיחידים המוחזקים בכשרות, אולם אלו שרצו בלב שלם להביא נדבתם למשכן כבר ידעו האיך לדחוק ולהביא. ובזה יש לפרש בדרך צחות 'איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש', היינו שהיתה מלאכה רבה וגדולה לדחוק ולהביא התרומה. וזה פירש רש"י 'מלאכת הבאה'. (טעם הצבי עמוד קכו)

 

"כל נדיב ליבו יביאה את תרומת ה'" (לה, ה)

להורות שנדיבות הלב היא אבן הבוחן בקיום מצווה ולא לשם הכבוד שיוצא ממנה לאחר מכן. מסופר שכשבנה רבי מאיר שפירא מלובלין את ישיבתו המפורסמת "חכמי-לובלין", נערכה ברוב והדר טקס הנחת אבן הפינה. בראש רשימת המכובדים, הגיע נדבן אחד שתרם את רוב הסכום להקמת הישיבה. על בימת הכבוד לצידו של הנדבן הושיבו את רבי ישראל מצ'ורטקוב זצ"ל. לפתע פנה הרבי לנדבן ואמר לו: "אתה יודע… אני בכלל לא מקנא בך במצווה הזו שקיימת (לבנות את הישיבה), משום שמצווה זו גוררת אחריה כבוד רב ומאבדת מערכה בעקבות זאת. אני כן מקנא בך על המצווה אשר עשית לפני כן, בצנעה ובסתר, שכנראה נעשתה בשלמות כזו עד שגררה אחריה מצווה כה גדולה של בניין ישיבה ללומדי תורה.

 

"ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה" (לה, כ)

מבאר רבינו האור החיים הקדוש את ההדגשה 'מלפני משה', שבני ישראל חששו שמשה ילך ויביא מעצמו את כל מה שצריך למשכן, כי הוא 'חשקן גדול' במצוות ה', וגם היה בעל אמצעים כי עשיר גדול היה, ולכן רצו מהר להביא את תרומתם, כדי שיספיקו להביא 'מלפני משה', פירוש, לפני שמשה יקדים אותם ויתן את כל מה שצריך לבניית המשכן.

 

"ויבואו האנשים על הנשים… חח ונזם וטבעת… וכל איש אשר הניף תנופת זהב…" (לה, כב)

מדוע באו הנשים תחילה? אלא שאמרו חז"ל (קידושין לא:) "גדול המצווה ועושה" משום שהמצווה ועושה, יצרו תוקפו דווקא כשמצווה, ועל עשיית המשכן נצטוו רק בני ישראל ולא הנשים ככתוב "דבר אל בני ישראל" ודורשים בזה בכל מקום "ולא בנות ישראל", וכיון שלא היה הנשים מצווים לא היה יצרם תוקפם כל כך. ולכן באו הנשים תחילה. אבל האנשים שהיו מצווים על כך, היה יצרים תוקפם, לכן נתאחרו מלבוא ובאו אחרי הנשים. (אמרי שפר – מהרש"ק)

 

"וימלא אותו רוח אלוקים בחכמה בתבונה ובדעת" (לה, לא)

שמעתי מזקיני (הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זי"ע) בהקדם דברי ה"חתם סופר" דעל בצלאל נאמר "וימלא אותו רוח אלוקים בחכמה בתבונה ובדעת", ואח"כ כתיב "ולהורות נתן בלבו", ולכאורה כפל דברים הוא, דאם מלאתיו חכמה ותבונה בודאי שגם יכול להורות הלכה, אלא מכאן ראיה דאדם יכול להיות מלא בחכמה ותבונה, אבל לא ידע להכריע בהלכה, דלפסוק הלכה ולקחת בחשבון את כל הדברים צריך ברכה מיוחדת. והוסיף זקיני ש"העולם" אומר שבכדי לפסוק הלכה צריך לדעת גם את החלק החמישי בשו"ע, והוא איך להתנהג עם אנשים, אבל במשך השנים למד גם את החלק השישי שבשו"ע והוא איך להתנהג עם כאלו שאינם אנשים… (הגאון ר' יוסף בנימין וואזנר שליט"א)

 

"והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר" (לו, ז)

בספר הק' דברי ישראל מובא בשם הרה"ק מוהרצ"ה מזידיטשוב זי"ע ששאל להרה"ק בעל אורח לחיים מזלאטשוב זי"ע למה נוהג ליתן סגולות לבאים להיוושע אצלו, והשיב לו דהרי תפילה עושה מחצה, לכן נותן סגולה עבור החצי השני, אמר לו הרה"ק מזידיטשוב, אנו מתפללים יותר מהמתבקש עד שאנו נענים על הכל ואין אנו צריכים לסגולות, וזהו "והמלאכה" הרומז לתפילה כאמרם ז"ל "עבודה שבלב זו תפילה". "היתה דים" פעלה את פעולתה משום שהתפללו "והותר" יותר מהמתבקש.