לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שלישי כ"א אדר א' תשע"ט

מסכת חולין דף צ"א

דף צ"א ע"א 

העצמות והגידים של קרבן פסח והנותר, ישרפו בששה עשר, ולא בט"ו שאין שורפין קדשים ביום טוב. ונחלקו אמוראים באיזה גידין מדובר: לרב חסדא – מדובר בגיד הנשה לרבי יהודה שאינו נוהג אלא בימין, וכשהוכרו ולבסוף נתערבו, שאינו יכול לזרוק את האסור ולאכול את המותר. אבל גידי בשר נאכלין, וגידי צוואר שהן קשין זורקן כעצמות. לרב אשי – מדובר בשומן הגיד, שהוא מותר מעיקר הדין וישראל קדושים נהגו בו איסור, וחייב בשריפה לפי שמעיקר הדין בר אכילה הוא. לרבינא – מדובר בגיד חיצון הסמוך לבשר, שאינו אסור אלא מדרבנן, וצריך שריפה הואיל ומן התורה בר אכילה הוא.

שני גידין הן – פנימי סמוך לעצם, אסור וחייבין עליו, שהוא האסור מן התורה. חיצון סמוך לבשר אסור מדרבנן, ואין חייבין עליו.

אכל כזית מגיד הנשה בירך ימין, וכזית משל ירך שמאל – לת"ק סופג שמונים, ולרבי יהודה לוקה ארבעים, ואין כאן התראת ספק (לפי המסקנא) שלוקה על ירך ימין.

מי שנולד בתוך שלשה חדשים שלאחר גירושי אמו, ויש ספק אם הוא בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון, והכה את שניהם או קיללן בבת אחת – חייב. הכה את זה וחזר והכה את זה, או קילל זה וחזר וקילל זה, לת"ק חייב שהתראת ספק שמה התראה, ולרבי יהודה י"א שהוא פטור, שסובר בדעת רבי יהודה שהתראה ספק לא שמה התראה. וי"א בדעת רבי יהודה שהתראת ספק שמה התראה.

אין לוקין על לאו של נותר – לרבי יהודה שנאמר 'לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו', בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה לומר שאין לוקין עליו. ולרבי יעקב משום שהוא לאו שאין בו מעשה.

אכל שני גידין משתי ירכות של שתי בהמות – לת"ק סופג שמונים, אע"פ שאין בכל אחד מהם כזית, ולרבי יהודה אם אין בכל אחד מהם כזית לוקה ארבעים אע"פ ששניהם של ימין. וכן אם אכל גיד שלם ואין בו כזית, לת"ק לוקה ולרבי יהודה עד שיהא בו כזית.

למסקנת הגמרא רבי יהודה אוסר רק בגיד הנשה של ירך ימין. וטעמו: לרבא שנאמר 'הירך' המיומנת שבירך. וחכמים דורשים 'הירך' שהוא הגיד הנפשט בכך הירך שהוא גיד הפנימי ולא החיצון. לריב"ל – שנאמר 'בהאבקו עמו', כאדם שחובק חבירו וידו מגעת לכף ימינו של חבירו. לרבי שמואל בר נחמני – כעובד כוכבים נדמה לו, וישראל שנטפל לו גוי טופלו לימינו, ונגע בירך הסמוכה לו. וי"א שנדמה לו כת"ח והלך משמאלו, שהמהלך לימין רבו הרי זה בור. ולחכמים בא לו מאחוריו ופגע בשניהם.

יעקב והמלאך העלו אבק מרגלותם עד כסא הכבוד – שנאמר 'בהאבקו עמו', ונאמר 'וענן אבק רגליו'.

למה נקרא שמו גיד הנשה? שנשה ממקומו ועלה. וכן הוא אומר 'נשתה גבורתם היו לנשים'.

'דבר שלח ביעקב ונפל בישראל' – דבר שלח ביעקב זה גיד הנשה, ונפל בישראל שפשט איסורו בכל ישראל.

'וטבוח טבח והכן' – פרע להן בית השחיטה, והכן, טול גיד הנשה בפניהם, כדברי האומר גיד הנשה נאסר לבני נח.

'ויותר יעקב לבדו' – שנשתייר על פכין קטנים. מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם, לפי שאין פושטין ידיהן בגזל.

דף צ"א ע"ב 

תלמיד חכם לא יצא יחידי בלילה – שנאמר: א. 'ויאבק איש עמו עד עלות השחר' ב. 'הנה הוא זורה את גורן השעורים', ג. 'וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו' ולא קודם לכן. ד. 'לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום' וגו' בעת שאדם יכול לראות. ה. 'ויזרח לו השמש'.

'ויזרח לו השמש' וכי שמש לו לבד זרחה, והלא לכל העולם זרחה? אלא שמש שבאה בעבורו זרחה בעבורו, שכשיצא מבאר שבע והגיע לחרן, אמר אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי, נתן דעתו לחזור וקפצה לו הארץ, מיד ויפגע במקום, גמר להתפלל ונתן דעתו לחזור, אמר הקב"ה צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא לינה, מיד בא השמש.

נאמר 'ויקח מאבני המקום', ונאמר 'ויקח את האבן' – מלמד שנתקבצו כל אותן אבנים למקום אחד, וכל אחת אומרת עלי יניח צדיק זה ראשו, ונעשו כולן אבן אחת.

'והנה סולם מוצב ארצה' רחבו של סולם שמונת אלפים פרסאות – שנאמר 'והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו', עולים שנים ויורדים שנים, וכשנפגשו זה בזה הרי הן ארבעה, ונאמר במלאך 'וגויתו כתרשיש', וקבלה היא שתרשיש הוא אלפיים פרסה. עולין ומסתכלין בדיוקנו של מעלה, והוא פרצוף אדם שבארבע חיות בדמות יעקב, ויורדין ומסתכלין בדיוקנו של מטה, ורצו לסכנו מחמת קנאה, מיד 'והנה ה' נצב עליו'. ואלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאמרו, כאדם שמניף על בנו.

'הארץ אשר אתה שוכב עליה' – מלמד שקפלה הקב"ה לכל ארץ ישראל והניחה תחת יעקב אבינו שתהא נוחה ליכבש לבניו. 'ויאמר שלחני כי עלה השחר', אמר לו גנב אתה או קוביוסטוס אתה שמתיירא מן השחר, אמר לו מלאך אני, ומיום שנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה עד עכשיו.

שלש כתות של מלאכי השרת אומרות שירה בכל יום: אחת אומרת קדוש, ואחת קדוש קדוש, ואחת קדוש קדוש קדוש ה' צבאות.

חביבין ישראל לפני הקב"ה יותר ממלאכי השרת, שישראל אומרים שירה בכל שעה, ומלאכי השרת אין אומרים אלא פעם אחת ביום, וי"א פעם אחת בשבת, וי"א פעם אחת בחודש, וי"א פעם בשנה, וי"א פעם בשבוע, וי"א פעם ביובל, וי"א פעם אחת בעולם. וישראל מזכירין את השם אחר שתי תיבות, שנאמר 'שמע ישראל ה" וגו', ומלאכי השרת אין מזכירין את השם אלא לאחר ג' תיבות, שנאמר 'קדוש קדוש קדוש ה' צבאות'. ומה שאומרים ב'ברוך כבוד ה" לאחר שתי תיבות, י"א אופנים אומרים אותו, וי"א שמאחר שכבר ניתן רשות אומרים גם לאחר שתי תיבות. ואין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה, שנאמר 'ברן יחד כוכבי בקר', ולאחר מכן 'ויריעו כל בני אלקים'.

*************