ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת קורח – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

 ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי (טז, א)

כתב רש"י, "ולא הזכיר בן יעקב שבקש רחמים על עצמו שלא יזכר שמו על מחלקותם שנאמר (בראשית מט, ו) בקהלם אל תחד כבודי". וקשה, וכי יעקב דאג כל כך לכבוד עצמו שלא יזכר שמו? ועוד, שמה יועיל לו אם לא יזכר בפסוק "בן יעקב" אם נזכר עד בן לוי, וכי מי זה לא ידע אשר לוי הוא בן יעקב. אך הענין הוא כן, דהנה מפרשי התורה אומרים על הפסוק (ויקרא כו, מב) "וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור" הנכתב באמצע התוכחה וקשה, אדרבה זה לטובה גדולה יחשב להזכיר להם זכות אבות, ואם כן מה זה שייך לקללות, ותירצו, כי בשעת עונש בעת הקללה גם זה לעונש יחשב להזכיר להם האבות מקור מחצבתם כי זה גורם להעניש אותם עוד יותר כמו למשל אם אחד נתפס בגניבה, ובעת שיעמוד לפני המשפט יגיד עליו אחד שהוא בן הרב דמתא, אז ודאי יהיה גדול עונו מנשוא וכפלים יענש, כן בעת הקללה אומר הכתוב כי גם יזכור להם שהם בני אברהם יצחק ויעקב, ומצד ייחוסם אינם ראוים לאותם החטאים, ועל ידי זה יוגדל עונשם. לזה נוכל לומר גם כאן, כי יעקב מגודל אהבתו לבניו כרחם אב על בנים, התפלל על קרח להקטין עונשו, ולכן ביקש והתפלל עליו כי בשעת העונש לא יזכור לו שהוא בן יעקב. (אמרי יעקב)

 

"ויקח קורח" (טז, א)

איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים, זו מחלוקת הלל ושמאי, ושאינה לשם שמים, זו מחלוקת קרח וכל עדתו. רבינו החת"ס היה מקפיד שלא להניח זה אצל זה את ספרי הגה"ק רבי יעקב עמדין ואת ספרי הגה"ק רבי יהונתן אייבשיץ, מפאת המחלוקת שהיתה ביניהם בחייהם. אך מסופר בספר 'רשומים בשמך' כי ברבות הימים פסק מהקפדתו זו, באמרו: "עבדו רבנן שלמא בינייהו במתיבתא דרקיעא!". (ספרא דמלכא – אוצר אמרות החת"ס)

 

"ואון בן פלת" (טז, א)

להלן, כשנבלעו קרח ועדתו באדמה, שוב לא נזכר שמו של און בן פלת, ואמרו על כך חכמינו כי אשתו של און בן פלת הצילתו, שאמרה לו: מה נפקא-מינה לך אם אהרן יהיה הרב ואם קרח יהיה הרב, כי בין כה וכה אתה תישאר התלמיד? אמר לה: מה אעשה, עמם הייתי בעצה ונשבעתי לו. השקתה אתו יין והלכה וישבה על פתח האהל כששערותיה סתורות ופרועות וכל מי שבא וראה חזר מיד על עקבותיו (סנהדרין קט). למה נרתעו מפני ראשה הפרוע? ברם, הרי קדושים היו בעיני עצמם, ולדעתם היה כל אחד ראוי לשמש בכהונה גדולה, ואצל כהן גדול הלא נאמר: "וכפר בעדו ובעד ביתו – זו אשתו", ואם-כן חייבת אשתו של כהן גדול להיות אשה צנועה, שאם-לא-כן הרי זה פגם בכהן גדול עצמו וזה עשוי לערער את כהונתו. עכשיו משראו שאשתו של און פוערת את ראשה לעיני זרים, הסיקו מזה שבעלה אינו ראוי להיות כהן גדול, ועל-כן לא רצו עוד לצרפו לחבורתם. הן יכול היה און בן פלת להשיב לה לאשתו: אמנם כעת איני אלא תלמיד, אבל אם אתמוך בקרח שטוען כי אין הכהונה שייכת לאהרן, הרי יתכן שאי-פעם יהיו בני לכוהנים גדולים. לפיכך סתרה את שערותיה כדי למנוע בזה את האפשרות שיהיו בניה כהנים גדולים, כפי שסיפרו חכמינו על האישה קמחית שזכתה לבנים כהנים-גדולים, משום ש"מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערותי" (יומא מז), ואם צניעות בשיער של אשה מביאה לידי כך שיהיו בניה כהנים גדולים, הרי חוסר-צניעות בשיער מהווה ניגוד לכהונה גדולה. (ילקוט האורים)

 

"ויקח קרח" (טז, א)

שואלים חז״ל קרח שפיקח היה מה ראה לשטות זה. ושמענו מהגר״ח מישקובסקי שליט״א את תמיהתו של הגאון רבי אהרן יהודה לייב שטיינמן ז"ל על שאלה זו, מה זה שייך לפיקחותו של קרח, וכי צריך להגיע לפיקחות מיוחדת כדי לא לחטוא, והלא גם אדם מן השורה אינו חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות. וביאר הרב שטיינמן על פי מעשה שמובא במדרש (מח כב), שאדם היה הולך בדרכו לארץ ישראל, והנה רואה שתי ציפרין מתקוטטות עד שאחת הרגה את חברתה, מיד עפה הציפור והביאה עשב והניחתו על פי הציפור והחייתה אותה, ופרחו שתיהן. נדהם האיש לראות בעיניו מעשה של תחיית המתים, ומיהר ליטול את העשב שנותר והלך להחיות בו את המתים שבארץ ישראל, וכשהגיע לסולמה של צור מצא נבלת אריה מושלכת בארץ, ומשום מה רצה לנסות את העשב על האריה, והניח העשב על פיהו והחייהו, עמד האריה ואכל את האיש. הוא שאמרו ׳טב לביש לא תעביד ובישא לא מטי לך' – אל תעשה טוב לאיש רע ואז לא תגיע אליך רעה. לכשנתבונן במעשה זה, נתמה, הרי בידו של אותו שוטה היה אוצר ענק אשר לא יסולא בפז, היה בידו עשב של תחיית המתים, והיה יכול לחולל בו פלאות, להחיות את האבות הקדושים, ואת היקרים ללבו, והוא בבלי דעת החיה את הארי… לשם מה עשה זאת, לא רק שהוא לא הועיל, אלא הביא על עצמו במו ידיו את אבדנו שלו. זוהי כוונת חז״ל בשאלתם – ׳קרח שפיקח היה׳, קרח שזכה בכאלו אוצרות שלא זכה בהן אדם בעולם, והיה מטועני הארון, והיה לו עשירות מופלגת ומעמד נכבד, מה ראה לשטות זה שרק בגלל קנאתו בנשיאות אלצפן יעורר את ה׳אריה׳, את אש המחלוקת, ובמו פיו יאבד את עצמו ומשפחתו מן העולם, וכי יש לך שטות גדולה מזו. (איש לרעהו)

 

"ואון בן פלת בני ראובן" (טז, א)

ידועים דברי חז"ל במדרש תנחומא (פרק י) וכן הוא בגמ' סנהדרין, "חכמות נשים בנתה ביתה זו אשתו של און" שהיא הצילתו כשאמרה לו שבין כה וכה הוא לא יהיה הכהן הגדול והמנהיג, ומה אכפת לו אם ייקרא תלמידו של משה ואהרן או תלמידו של קורח, והשקתה אותו ביין וכו' וניצל מהמחלוקת. יש להמתיק את דברי המדרש, שהיא טענה לו, הרי המחלוקת כאן היא, שמשה טען שכל המינויים נעשו עפ"י רצון ה' וקורח טען שהיו כאן נגיעות אישיות של משה רבינו, וממילא גם הוא דורש גדולה לעצמו. באה אשתו של און ואמרה לו, ממה נפשך, באם משה צודק, הרי זה ציווי הקב"ה. ואם קורח צודק, אזי קח את אומנות רבך בידך, דהיינו שקורח הרי טוען שתמיד החשבון צריך להיות "מה יש לי מזה", ולדאוג לטובת עצמו. אז גם אתה תחשוב מה יש לך מזה והרי אתה לא תרוויח כלום, שהרי לא ישתנה מעמדך בין אם משה הוא המנהיג ובין אם קורח. ועל זה שיבחה הכתוב (משלי יד) חכמות נשים בנתה ביתה זו אשתו של און ואולת בידיה תהרסנה זו אשתו של קרח. (ציוני תורה)

 

"ודתן ואבירם" (טז, א)

מסופר על "הצדיק מפשיסחא" שפעם שאל את רבו על מאמר חז"ל: ש"המחובר לטהור טהור" וקשה: הלוא הצדיק – "הטהור" עמל, עבד על עצמו והשקיע, ואילו הרשע ברגע שבא ומתחבר לצדיק – "הטהור" כבר נהפך להיות טהור כמותו ללא כל השקעה, הכיצד? השיבו רבו: דע לך שלהתבטל לטהור, לבטל את רצונותיך– דעותיך ולהתחבר, קשה יותר. והראיה: "קורח ועדתו – 250 איש ראשי סנהדרין – לא נתבטלו לדעתו של מנהיג האלוקים "משה רבנו", ועוד אמרו חכמי המוסר: על הפסוק "ובני קורח לא מתו" (שהרהרו תשובה ונצלו) לרמז לנו שעד היום קיימים אותם אנשי מחלוקת, מחרחרי ריב ומדון, ואם לא נשכיל להבדל מהם ומדרכם, אבוי לנו ולנפשנו".

 

"ויקח קרח… ואון בן פלת" (טז, א)

בפרשת קרח אמר הרה"ק רבי מנחם מנדל מוורקא את דברי תורתו הראשונים ברבים. על דברי המדרש, "חכמות נשים בנתה ביתה" און בן פלת אשתו הצילתו, שאמרה לו מה אתה נכנס למחלוקת, מה נפקא מינה לך, אם משה רבך אתה תלמידו, ואם קרח רבך אתה תלמידו. לכאורה קשה, מה החכמה בזה, הרי זה היה כל הויכוח מי יהיה הרבי. אלא, אמר הרה"ק מוורקא שאון בן פלת טען שמשה רבינו פרוש מהציבור ואינו מעורב בין הבריות, ואילו קרח מעורב בין הבריות, ומנהיג צריך להיות ביחד עם הציבור, לכן מן הראוי, שקרח יהיה המנהיג ולא משה רבינו. וזה מה שהשיבה לו אשתו, כמו שאם משה רבך אתה תלמידו, משום שהוא מתרחק מהציבור, כך אם קרח רבך אתה תלמידו, שגם הוא אם יהפך למנהיג הוא יתרחק מהציבור כדרך שמנהיג צריך להיות. לאחר דברי תורה אלו, נכנס הרה"ק לחדר, המשיך לחדר הפנימי, ונעל את הדלת. מני אז הסתגר האדמו"ר מוורקא, היה ממעט בדיבור אפילו עם בני חבורתו הקרובים אליו ביותר. (בשם הגאון מטשעבין זיע"א)

 

"ויקהלו על משה ועל אהרן" (טז, ג)

קרח יחד עם 250 בכירים מבני ישראל קראו תיגר על מנהיגותם של משה ואהרון, ונענשו. דרכם של אנשי ריב ומדון להתקהל ולעורר מהומה רבתי, אקט שחושף את מניעיהם ואת טובתם האישית, בעוד ששוחרי שלום יפלסו את דרכם לעבר המנהיג וינהלו עימו דיאלוג בלתי אמצעי מתוך כנות כבוד והערכה. הדיפלומט הישראלי יהודה אבנר, שעבד בשירותם של ארבעה ראשי־ממשלה, היה מבקר לעיתים קרובות אצל הרבי מליובאוויטש וגם זכה לכמה פגישות אישיות בחדרו. באחת הפגישות שאל את הרבי "מה תפקידו של רבי?" השיב הרבי: "תאר לעצמך שאתה מביט בנר, הנר עשוי מחומר דליק, כמו שעווה, ויש בו גם פתילה, אך זה עדיין אינו הופך אותו לנר, כדי שזה יהיה נר צריך להדליקו, ואז יאיר וימלא את ייעודו. גם יהודי הוא בבחינת נר , תפקידו של רבי הוא להדליק את הנר". קודם צאתו שאל מר אבנר את הרבי: "האם הרבי הצליח להדליק את הנר שלי?" חייך הרבי והשיב: "אני נתתי לך את הגפרור עכשיו הכול תלוי בך". בפרשתנו מסופר על קורח ועוד קבוצה גדולה של אנשים שבאו למשה ושאלו אותו שאלה קשה "מדוע תתנשא על קהל ה' הרי כולנו קדושים וכולנו מיוחדים ולמה שאתה תהיה המנהיג?" טענתו של קורח מעוררת תמיהה, מה נפל על קורח דווקא עכשיו להתנגד למשה הרי כבר עברה שנה מאז מתן תורה, שנה בה משה מנהיג את העם ביד רמה ללא עוררין ומה קרה עכשיו? הרבי מסביר שטענתו של קורח באה בהמשך לסיפור המרגלים שקראנו בשבוע שעבר, שם שאלנו איך יכול להיות שהמרגלים יבואו ויוציאו את דיבת הארץ והסברנו שהם טענו שבהגעתם לארץ לא יהיה להם זמן להתעסק עם הרוחניות ולכן עדיף להישאר במדבר, ומשה מסביר להם שטעות בידם כי תכלית הבריאה היא המעשה, להתעסק עם הגשמיות ובכל זאת להישאר מעליו, אחרי שקורח שומע את דברי משה הוא קם ואומר עד עכשיו חשבתי שהתורה הרוחנית היא העיקר ואין ספק שבזה אתה משה גדול יותר מכל אחד אחר כאחד שזכה לשמוע את כל התורה מפי ה' אבל עכשיו שאתה אומר שהמעשה הגשמי הוא העיקר הרי כולנו קדושים, הנחת התפילין של משה רבינו היא אותו הדבר כמו של קורח ואם כן מדוע תתנשאו? על זה עונה לו משה רבינו ״בוקר ויודע ה'״ כשהכוונה הפשוטה היא שבבוקר ה׳ יתן לקורח סימן על צדקת משה, אבל על פי הפנימיות משה אומר לקורח ״נכון שבהנחה הפשוטה נראה שכולנו עושים את אותו הדבר אבל יש את ה״בוקר״ את האור שנכנס במעשה המצווה״ שבזה מתבטא ההבדל בין משה רבינו לבין כל אחד אחר, אצל משה רבינו כל פעולה פשוטה מוארת באור גדול ולכן ביכולתו להנהיג ולתת את האור לכל אחד ממונהגיו שגם המעשה שלהם יהיה מואר.

 

"וישמע משה ויפל על פניו" (טז, ג – ד)

עיין בספר נועם אלימלך טעם על נפילת פניו בדרך צחות, והנראה לדרכנו גם כן על דרך צחות, דהנה פעם אחת היה הרב הצדיק מו"ה זושא זצ"ל אצל השיעור שאמר אאמו"ר הרב המגיד זצ"ל מקאזניץ, ובאמצע השיעור נפל הרב מו"ה זושא על פניו, ובכה בכייה גדולה, ואחר כך שאלו אותו למה בכה כל כך, והשיב שראה איך הפמליא של מעלה באו לשמוע דברי קדשו של הרב המגיד ולא יכול להתאפק מלשוב בתשובה, על כן בכה בלב מר ושב בגודל התשובה. וזה גם כן יכול להיות כוונת הכתוב כששמע משה אומרם אליו רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ד', ותיכף כשמעו דבריהם שהשי"ת הוא בתוך בני ישראל, נפל על פניו ושב בתשובה. (דעת משה להרה"ק ר' משה מקוז'ניץ זי"ע)

 

"ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם" (טז, לב)

היה בית הכנסת שקראו לב' חזנים כי הגבאים רבו ואחד מהחזנים הגיע ביום הכיפורים והבין, מה שקורה ואף על פי שהיה נצרך גדול והבין שאם יצא מהבית הכנסת כולם ישאלו למה הוא לא הלך לשם ויהיה לו ביזיונות החליט היות ויש לו חבר שיש לו הר של צרות הוא מוסר לו זכות הביזיונות, ומיד אח"כ חברו נושע, ואח"כ הבית מדרש החליט לשלם לו על התפילה אבל רצו לשלם לו כאלף שקל על הביזיונות, ואכן הלך לשאול את הגאון ר' חיים וואזנר שליט"א והגאון ר' יעקב מאיר שטרן שליט"א וכולם אמרו שלא יקח הכסף. כי לביזיונות אין שייך לשלם ובפרט שרואים במציאות איך החבר נושע מיד. (באר הפרשה)

 

"וירדו הם וכל אשר להם חיים שאלה" (טז, לג)

רבינו האור החיים הקדוש, מביא את דברי הגמרא שהקדוש ברוך הוא נותן כוח לרשעים לסבול את עונשם בגיהנום, ובכל יום מחייה את גופם כדי שיקבלו את עונשם, ויזדככו. ורבינו הקדוש מבאר בדרך זה, שבני קרח נשארו לחיות גם לאחר שבלעה אותם האדמה, כדי שיסבלו את עונשם, ויתכפרו. לפי זה, מדוייק לשון הפסוק 'וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה', ולכאורה קשה שהרי היה צריך לומר 'ירדו חיים לשאול'? אלא שכוונת הפסוק להודיע שאחר שירדו לשאול נתן בהם ה' כוח, ולא מתו, ואם היה אומר 'לשאול', היה אפשר לפרש שלא היו חיים רק עד שהגיעו 'לשאול' ואחר כך מתו, ולכן כתב 'שאולה' שגם אחרי שהיו בשאול הם חיים. ומוסיף כ״ק מרן מהר״י מבעלזא זי״ע, זהו לפי חז״ל (סנהדרין ק״ח) ר' אליעזר אומר 'ותכס עליהם הארץ' עליהם הכתוב אומר (ש״א, א), 'ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל' שגם לעדת קרח יש חלק לעולם הבא, כי נשאר להם חיות לעשות תשובה.

 

"וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה" (טז, לג)

פעם התאכסן במעז'יבוז' גאון אחד שלא היה מהחסידים, ולמרות היותו מתנגד, קיבל את הזמנתו של הבעש"ט הקדוש זיע"א לשבות אצלו בשבת. בעת הסעודה שאל הגאון את הבעש"ט הקדוש זיע"א, איתא בגמרא (סנהדרין ק"ח ע"א) שעדת קרח אין להם חלק לעולם הבא, ואח"כ איתא התם שדור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, הלא גם עדת קרח היו מדור המדבר, ולמה ליה למיתנא במיוחד עבור עדת קרח. ענה הבעש"ט: על שאלה קלה כזו יכול להשיב גם נכדי אפרים ("דגל מחנה אפרים" שהיה אז כבן ח' שנים), וענה הילד, הלא העונש "במדבר הזה יתמו וגו'" (שלח יד–לה) בא על חטא המרגלים, ומשבט לוי לא היו מרגלים, וקרח היה משבט לוי ורבים מעדתו היו לויים. וזה לשון המדרש: אמר רבי יהודה בר שלום לטובתן של בני לוי לא נמנו עם ישראל… שכך אמר הקב"ה וכל פקדיכם לכל מספרכם וגו', אבל לא נמנו עמהן ונכנסו לארץ. ולמה זכר שנכנסו כולן לארץ, לפי שכשם שהיו צדיקים במצרים, כך היו צדיקים במדבר, ונתנו נפשם על הקב"ה… מיד הודה לו רבי הונא לרבי יהודה שנכנסו כל שבט לוי לארץ, לפיכך אמר לו הקב"ה למשה, הואיל שישראל אין נכנסין ושבטו של לוי נכנס, כשתבא למנותן עשה הפרש בין ישראל לביניהם, הדא הוא דכתיב אך את מטה לוי לא תפקוד וגו'…

 

"ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל" (טז, לג)

צריך ביאור, כיון שכסתה עליהם הארץ ברור שאבדו! ובאר ה"דעת סופר": היו אז, וגם יהיו תמיד, אנשים המחפשים הסברים טבעיים לכל דבר, ואותם אנשים רצו לומר שמשה רבנו עשה "מנהרות תופת" מתחת לקרח וחבורתו, ואז ברגע הנכון התפוצצה המנהרה והם נפלו פנימה, עפ"ל. לכן כתב הפסוק "ותכס עליהם הארץ", כי את החלק הראשון של הבליעה עוד אפשר היה להסביר כנ"ל, אולם איך יתכן שמיד אחר כך כסתה עליהם הארץ? בזה הכירו כלם שהיה כאן נס גדול והשגחה פרטית, וידעו כי משה אמת ותורתו אמת ונאבד קרח וזכרו לא יזכר ולא יפקד. "כן יאבדו כל אויביך ה'". (לאור הנר)

 

"וכל ישראל אשר סביבתיהם נסו לקלם כי אמרו פן תבלענו הארץ" (טז, לד)

וצריך להבין מה זה 'נסו לקלם', מהראוי היה שיכתב 'נסו מקלם'. גם הטעם שאמרו 'פן תבלענו הארץ' אינו מובן, וכי חשבו לברוח מגזרת בורא עולם, אשר מלא כל הארץ כבודו , הלא אם קרה נס כזה שנפתח פה לארץ, זה יכול להפתח גם במקום שינוסו לשם ויבלעו שם. אלא הכלל הוא כשבאה חלילה איזה צרה על ישראל, הרי ברכות אבותיהם בידיהם לצעוק אל הקב״ה כמו שנאמר "הקול קול יעקב", ואז תכף ומיד בורח מהם הצער. לכן פה כשראו בני ישראל הענש הגדול הזה שהגיע לרשעים אלה, ידעו והבינו מה עליהם לעשות, ומיד "נסו לקלם" הידוע שיש בידם מכבר לצעוק אל הקב״ה כי אמרו "פן תבלענו הארץ" על כן אין לנו עצה אחרת אלא להתפלל. (דבש השדה בשם הרה"ק רבי שלום מבעלזא)

 

"לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם" (טז, טו)

בדרשת הפרידה שנשא הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל כשעזב את לונדון לעלות לארץ ישראל, בפני אישים נכבדים מקהילת ה"יוניטד סינאגוג", ימים ספורים לפני עלייתו לארץ הבחירה, הזכיר את הפסוק מפרשת קורח "לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם". הוא שאל ריטורית כאשר מתפלא ומשתומם, משה רבינו השתבח בכך ש"לא נשא חמור". אמנם ידענו שהיה בכוחו להרים אפילו חמור, הרי חז"ל העידו במשרע"ה שהיה גיבור, אך כלום זה שבח לאיש האלוקים שלא הרים חמור. אלא הכוונה, הסביר, שמשה רבינו סיכם פה את דרכו בהנהגת הציבור. אל תקרי "נשאתי" אלא "נשאתי" (נו"ן חרוקה ושי"ן צרויה). מעולם לא חלקתי כבוד למי שאינו ראוי לו, לחמור, וממילא "לא הרעותי" (לא הקטנתי) את ה"אחד מהם", את החשוב באמת. ובכדי שיבינו את דבריו היטב, הוסיף ופירש במילים ברורות: "מאחר שמעולם לא כיניתי אדם בתואר "הרב", אם לא היה ראוי לו, ממילא לא גרמתי בכך בזיונות לאותם אנשים אשר זכאים באמת לתואר זה".

 

"וילונו" (יז, ו)

א"ר יוחנן קורח לא היה מהבלועים ולא מהשרופים (סנהדרין קי, א) והמשיך למחרת גם לחלוק כדכתיב אחרי כל העונש "וילונו" איך העיזו לחלוק שוב והא הארץ פתחה את פיה, אבל כשנושאים ונותנים במחלוקת לא מבינים ממה שמתרחש מסביבם, וכמו במרגלים שכל הטענה היו שראו ולא לקחו מוסר. ("בית ישראל" בשם ה"אמרי אמת" זי"ע)

 

"ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה" (יז, יג)

בעיר וולשצוב שררה פעם אחת מגיפה ר"ל, ונסעו כמה בעלי בתים מן העיר לרדומסק להרה"ק ה'תפארת שלמה' זי"ע לבקש ממנו, היות שעיר זו היא עיר מולדתו, ע"כ יואיל נא ליסוע עמהם ולברכם שיסיר ד' מהם כל חולי וכל מצוה, נעתר התפארת שלמה להפצרתם ונסע עמם. כאשר באו לשם יצאו לקראתו בתופים ובמחולות כל בני העיר מלובשים בבגדי שבת ולפידי אש בידיהם וכו', כשראה התפארת שלמה את כל התכונה הזאת אמר למקורביו, כמה גדול רוח קדשו של היהודי הק' מפשיסחא זי"ע, שיזכיר הוא שכאשר היהודי הק' היה פעם בוולשצובה, והוא היה אז ילד קטן, וכל בני העיר יצאו לקראתו בכבוד גדול, וגם אביו שהיה ראש הקהילה ומנכבדי העיר נסע עם היהודי הק' יחד במרכבה ולקחו על ברכיו, כאשר ראה אותו היהודי הק' צבט על לחיו ואמר לו, "נו, נו, לך יהיה כבוד גדול יותר כאן".

 

"והנה פרח מטה אהרן ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים ויצא משה את כל המטות מלפני ה׳ אל כל בני ישראל ויראו ויקחו איש מטהו" (יז, כג-כד)

לכאורה המילים "ויוצא פרח" מיותר הוא, כי כתוב כבר "והנה פרח מטה אהרן", פירושו שגדל פרח על מטה אהרן ומהו א"כ התוספת ב"ויוצא פרח". ונראה לפרש כי האנשים שחלקו על משה ועל אהרן אמרו אולי משה הכין מקל אחר שכבר גדל עליו פרח, ואת זה הוציא להראות להם, ובפנים נשאר מטה אהרן יבש ללא שום פרחים. והקב״ה הרי ידע מה שיש להם בלב, ולכן עשה נס בתוך נס והוציא המטה בפניהם עוד פרחים אחרים שלא היו בתחילה, ולכן כתוב "ויראו" שהם ראו איך שיוצא פרחים לעיניהם, וזהו פעם נוספת שכתוב "ויוצא פרח" ואז אחר שראו דבר זה "ויקחו איש מטהו". (רבנו אפרים)

 

"וכל ישראל אשר סביבותיהם נסו לקולם כי אמרו פן תבלענו הארץ" (יז, לד)

קרח לקח עצמו לצד אחד כתרגומו ואתפליג, ידוע שכל בן אדם "פקח" מבין שיש בכל דבר שתי צדדים, ואדם שמבין זאת הוא פקח, כי צד זה 94 ועוד צד זה עוד פעם 94 וא"כ ביחד זה 188 זה פקח, ואם חברו גם מבין שיש שתי צדדים וא"כ יש לנו ארבע צדדים זה ביחד 376 זהו בגימטריא "שלום", וא"כ לפי זה יש לבאר "קרח שפקח היה" והוא כן הבין שבכל דבר יש שתי צדדים, א"כ מה ראה לחלוק, אבל הוא לקח לצד אחד וא"כ בגלל זה גרם למחלוקת.