לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון ד' תמוז תשע"ט

מסכת ערכין דף כ"א

דף כ"א ע"א 

המשכיר בית לחברו ונתנגע – אע"פ שחלטו כהן ועומד לינתץ, אומר לו משכיר לשוכר הרי שלך לפניך. נתצו כהן, חייב המשכיר להעמיד לשוכר בית.

הקדישו המשכיר – אסור לשוכר לדור בו משום מעילה, ואם דר בו מעל ויצא שכר לחולין. ואם אמר המשכיר 'לכשיבא שכרו יקדש' – לרבי מאיר שאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, ידור בו השוכר ומעלה שכר להקדש.

חייבי ערכין – ממשכנין אותן. חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן, חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן.

אף על פי שאין מתכפר לו עד שיתרצה, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני – שנאמר 'יקריב אותו' מלמד שכופין אותו, אבל לא בעל כרחו שנאמר 'לרצונו', הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. וכן בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני.

פעמים שחייבי חטאות ממשכנין אותן – בחטאת נזיר, שמכיון שאם גילח הנזיר על אחד משלשה קרבנותיו יצא, ואם נזרק עליו אחד מן הדמים הותר הנזיר לשתות יין וליטמא למתים, חוששין שיפשע בה ולא יביאה. ופעמים שחייבי עולות אין ממשכנין אותן – בעולת מצורע, שכשם שחטאתו ואשמו מעכבתו מלאכול קדשים וליכנס למקדש, כך עולתו מעכבתו.

דף כ"א ע"ב 

האומר חטאתו ואשמו של פלוני עלי – לדעת המתכפר יצא, שלא לדעת לא יצא. אמר עולתו ושלמיו של פלוני עלי – בין לדעת בין שלא לדעת יצא.

לדברי שמואל דין זה הוא כשלא הודיעו בשעת הקרבה, וכשכבר הודיעו בשעת הפרשה ונתרצה – אבל אם בשעת הפרשה לא נתרצה, אפילו בעולה ושלמים לא יצא החייב ידי חובתו. ולדברי עולא להיפך, שלא חילקו בין חטאת לעולה אלא בשעת הפרשה, שעולה אין צריכה דעת בשעת הפרשה, אבל בשעת כפרה והיינו בשעת הקרבה גם עולה צריכה דעת, ושלא לדעת לא יצא.

המוסר מודעה על הגט – הגט בטל. וגם אם כפו אותו ונתן גט, אם לא ביטל המודעא אינו גט, אלא כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ויבטל מודעא שלו בפיו.

הדרן עלך האומר משקלי

פרק שישי – שום היתומים

בית דין היורדים לנכסי יתומים למוכרן להגבות לבעל חוב – שמין את הקרקע ומכריזין שלשים יום כל הרוצה ליקח יבא ויקח. וגזבר המוכר קרקע של הקדש, מכריז ששים יום. ומכריזין בבוקר בשעת הוצאת פועלים, שמי שירצה לקנות ישלח את פועליו לסייר את הקרקע, ובערב בשעת הכנסת פועלים, כדי שיזכר וישאל אותם אם יפה היא.

ומה הוא מכריז? שדה פלוני בסימניה ובמצריה כך היא עושה תבואה, ובכך וכך שמאוה בית דין, כל הרוצה ליקח יבא ויקח, על מנת ליתן לאשה בכתובתה ולבעל חוב בחובו. שיש מי שרוצה בבעל חוב שנוטל זוזים שבורים וחסרים שאין דרך סוחרים מקפידין בכך, ויש מי שרוצה באשה שנוטלת מעט מעט.

*************

יום שני ה' תמוז תשע"ט

מסכת ערכין דף כ"ב

דף כ"ב 

לרבי מאיר שום היתומים שלשים יום ושום ההקדש ששים יום, לרבי יהודה שום היתומים ששים יום ושום ההקדש תשעים, ולחכמים אחד זה ואחד זה ששים יום. אבימי פסק שאם בא להכריז רצופים, מכריז שלשים יום. ואם מכריז רק בשני וחמישי שהם ימי הדין, מכריז ששים יום, ואע"פ שלא יהיו אלא י"ח ימי הכרזה, מאחר שהדבר נמשך ישמעו בני אדם.

אין נזקקין לנכסי יתומים עד שיגדלו. (הטעם יבואר בסמוך). אם היתה רבית אוכלת בהן, נזקקין. לכתובת אשה, לרב אסי אין נזקקין אפילו לאלמנה, ואע"פ שיש לה מזונות, הרי מעשי ידיה ליורשים. ולרבי יוחנן נזקקין לכתובת אלמנה משום מזונות, ומעשי ידיה אפשר שלא יספיקו, ולגרושה שאין לה מזונות אין נזקקין. למרימר נזקקין בכתובת אשה אפילו לגרושה משום חינא. לרב הונא נזקקין בכל אופן לנכסי יתומים. רב נחמן היה סובר שאין נזקקין, וחזר בו.

הטעם שאין נזקקין לנכסי יתומים (לסוברים שאין נזקקין): א. לרב פפא כי פריעת בעל חוב מצוה, ויתמי לא בני מיעבד מצוה. ב. לרב הונא בריה דרב יהושע שמא התפיס אביהם לבעל חוב 'צררי'. ג. לרבא שמא שובר היה לאביהם על השטר הזה שפרעו, ויתומים אין יודעין היכן הוא.

הודה אביהם בשעת מיתה שהוא חייב, או שהטילו עליו נידוי על שאינו משלם ומת בנידויו – לרב פפא עדיין אין נזקקין, ולרב הונא בריה דרב יהושע נזקקין שאין כאן חשש צררי. והלכה כרב הונא בריה דרב יהושע.

שום היתומים שלשים יום – ומשמע שנזקקין לנכסיהם. ונתבאר בגמרא כמה דרכים ליישב באיזה אופן מדובר (לסוברים שאין נזקקין): א. בכתובת אשה, וכשתובעת כתובתה בבית דין ששוב אין לה מזונות (כי אם יש לה עדיין מזונות, אין ריווח בהמתנה של ימי הכרזה), ומכיון שמתחילה נזקקין לפי שהיה לה מזונות, נזקקין לה גם אחר שתבעה אע"פ שאין כבר הפסד ליתומים. ב. י"א בכתובה, ונזקקין לה בכל אופן משום חינא. ג. בבעל חוב גוי שקיבל עליו לדון בדיני ישראל ולהמתין ימי הכרזתינו, ולא קיבל עליו שלא לקבל רבית עד שיגדלו. ד. בבעל חוב ישראל, וכשהודה אביהם בשעת מיתה שהוא חייב. ה. כשנידו את אביהם ומת בנידויו (לרב הונא בריה דרב יהושע שבאופנים אלו נזקקין לפי שאין חשש 'צררי').

אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית – רבי יוחנן מעמידה בכתובת אשה, ולרבי מאיר שמבעל עצמו גובה מבינונית, ומיתומים בזיבורית. ורב אסי מעמידה גוי שקיבל עליו לדון בדיני ישראל ולגבות מזיבורית, ולא קיבל עליו שלא לקבל רבית.

הנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה. לר' יצחק נפחא לא אמרו שבית דין יורדין לנכסי אדם שלא בפניו אלא כתובת אשה משום חינא, אבל בעל חוב ימתין עד שיחזור. ולרב נחמן אפילו בבעל חוב אמרו כן, שלא יהא כל אחד נוטל מעותיו של חבירו והולך ויושב לו במדינת הים.

להלכה אין נזקקין לנכסי יתומין, ואם אמר אביהם תנו, נזקקין. אמר תנו שדה זו לפלוני בחובו או מנה זו, נזקקין ליתן לו ואין צריך להעמיד אפוטרופוס ליתומים על כך. אמר שדה סתם ומנה סתם, נזקקין ומעמידין אפוטרופוס. ולנהרדעי בכל אופן נזקקין ומעמידין אפוטרופוס, חוץ מבאופן שנמצאת ביד היתומים שדה אחת שלא היתה של אביהן אלא גזולה, שאז נזקקין להוציא גזילה מידם ואין צריך אפוטרופוס, שאין להחזיק את העדים המעידים על הגזילה שמשקרים. והלכה כנהרדעי.

*************