לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון כ"ד אב תשע"ט

מסכת כריתות דף ד'

דף ד' ע"א

האוכל חלב של שור, ושל כשב, ושל עז – לרבי ישמעאל חייב מלקות על כל אחת ואחת, ולחכמים אינו חייב אלא אחת. ולמסקנא לדברי הכל אין לוקין על לאו שבכללות, אלא שרבי ישמעאל דורש ממה שנאמר 'כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו', שהיה די לומר 'כל חלב לא תאכלו', אלא לחלק ולחייב מלקות על כל אחד מהן. ומודה רבי ישמעאל לענין קרבן שאין מביא אלא חטאת אחת – שאין דומה ללאו של עריות (שחייב קרבן על כל אחת) לפי שיש שם לאו בכל אחת מהן.

חלב חיה מותר – לרבי ישמעאל הוא 'דבר הלמד מענינו', שאיסור חלב  נאמר בענין קדשים, מה קדשים לא שייך בחיה, אף איסור חלב. ואע"פ שאיסור חלב נאמר בו לאו, וענין קדשים נזכר לענין כרת, למדין לאו מלאו ולאו מכרת בדבר הלמד מענינו. ולחכמים לתירוץ ראשון ממעטים חיה ממה שנאמר 'שור כשב ועז', אבל דבר הלמד מענינו אין דורשין לפי שהוא לאו מכרת. ולתירוץ שני דורשים מדבר הלמד בענינו כרבי ישמעאל.

מנה הכתוב דין הקטרת אימורין בשור, בכשב, ובעז. שלא היו למדים זה מזה, כי מה לשור שנתרבה בנסכים, מה לכשב שנתרבה באליה, מה לעז שנתרבה אצל ע"ז. וגם אחד משנים לא ידענו, כי מה לכשב ועז שנתרבו אצל הפסח, מה לשור ועז שנתרבה אצל עבודת כוכבים, מה לשור וכשב שכן יש בו צד ריבוי אצל מזבח.

אליה של חולין מותרת אע"פ שנקראת חלב – שנאמר 'כל חלב שור וכשב ועז', דבר השוה בשלשתן, ואין האליה נקראת חלב אלא בכבש.

אכל חלב וחלב משם אחד (ששתיהן מחלב הכליות) בשני העלמות – חייב שתי חטאות, לפי שהעלמות מחלקין. אכל חלב וחלב משתי שמות בהעלם אחת – חייב שתים. והיינו כגון שאכלן בשני תמחויין, וכשיטת רבי יהושע שתמחויין מחלקים לחטאות.

אכל חלב שהוא נותר – חייב שלשה, חטאת משום נותר, וחטאת משום חלב, ואשם מעילות משום קודש.

דף ד' ע"ב

אכל חלב נבלה – חייב שתים, משום נבילה ומשום חלב.

אכל חלב מוקדשין – לת"ק חייב שתים, משום חלב ומשום מוקדשין, ולרבי יהודה לוקה שלש, שנים משום חלב, ואחת משום מוקדשין. שמשתי מקראות למדנו איסור על חלב מוקדשין, א' 'חוקת עולם' המדבר בחלב קדשים, ב' 'כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו' שמדבר בין בחולין בין בקדשים, שהרי נאמר בענין של קדשים ודבר הלמד מענינו הוא, ואע"פ שזה בלאו וזה בכרת נקרא דבר הלמד מענינו, ואחת חייב משום מוקדשין שנאמר 'וכל זר לא יאכל קדש'. ולחכמים 'חוקת עולם' מדבר בקדשים, ו'כל חלב שור' מדבר רק בחולין, ואין זה דבר הלמד מענינו לומר שעוסק בקדשים, שזה בלאו וזה בכרת.

מודה רבי יהודה לענין קרבן – שאינו מביא בחלב מוקדשין אלא חטאת אחת.

דם קדשים – לרבי יהודה לוקה שלש פעמים על אכילתו, ששני מקראות נאמר, 'כל חלב וכל דם לא תאכלו' 'וכל דם לא תאכלו בכל מושבותיכם לעוף ולבהמה'. ואחת משום זרות, שנאמר 'כל חלב וכל דם לא תאכלו' מה חלב לוקה שלש כלומר גם משום זרות, אף דם לוקה שלש. אבל לולא ההיקש לא היה לוקה משום זרות, הואיל ונתמעט דם ממעילה, הייתי ממעטו גם מאיסור זרות. ולחכמים אין לוקה על אכילתו אלא אחת, שדורשין היקש זה לענין אחר, וממילא אין לוקה עליו משום זרות כמו שנתמעט ממעילה.

אע"פ שאיסור דם נוהג בטמאים, אין הדם מצטרף עם הבשר להתחייב בכזית משניהן משום טמא – שהוקש דם לחלב, מה חלב חלוק מבשרו ואין מצטרף עם הבשר לכזית, שהרי איסור חלב אינו אלא בטהורים, ואין איסור והיתר מצטרפין, אף דם הטמאים הואיל ודמן חלוק מבשרן, שיש על הדם איסור כרת משום דם מה שאין כן בבשר, אינו מצטרף אפילו לענין איסור טמא.

אבל דם שרצים מצטרף עם בשרן להתחייב באיסור שרצים – הואיל ואין דמן חלוק מבשרן שאינו מוזהר על דמן משום דם אלא משום שרץ. בין לענין אכילה, ובין לענין טומאת שרצים, שנאמר 'וזה לכם הטמא' לימד על דם השרץ והשרץ שמצטרפין זה עם זה.

לפיכך דם נחש ובשרו מצטרפין לאיסור אכילה – לפי שאין מוזהר על דמו משום דם, ואע"פ שלא הוקש לענין טומאה, נתרבה בהיקש לענין אכילה.

דם התמצית – לחכמים הוא באזהרה ולא בכרת, ולרבי יהודה בכרת, שנאמר 'כל' דם, לרבות דם חולין ודם התמצית שאינן מכפרין כדם קדשים שיש בהן כרת.

שלש כריתות האמורות בדם למה? אחד לדם חולין, ואחד לדם קדשים, ואחד לדם כיסוי. חמשה לאוין האמורין בדם למה? אחת לדם חולין, ואחת לדם קדשים, ואחת לדם כיסוי, ואחת לדם איברין, ואחת לדם התמצית.

אכל מעשר שני של דגן ותירוש ויצהר חוץ לירושלים – לוקה שלש, ואע"פ שאין לוקין על לאו שבכללות, לפי שיש כאן מקרא מיותר, שכבר נאמר 'ואכלת לפני ה' אלקיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך', שיאכלנו בפנים ולא בחוץ, למה נאמר 'לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך', ואם לאסור בלאו, היה צ"ל 'לא תוכל לאכלם בשעריך', למה נאמר 'מעשר דגנך תירושך ויצהרך', לחלק ולחייב מלקות על אכילה של כל מין בפני עצמו.

*************

יום שני כ"ה אב תשע"ט

מסכת כריתות דף ה'

דף ה' ע"א

האוכל לחם קלי וכרמל קודם העומר – לוקה שלש. ואע"פ שאין לוקין על לאו שבכללות, משום שלא היה צריך לכתוב קלי, שאפשר לרבותו בצד השוה מלחם וכרמל, אלא לכך נכתב לרבות שלוקה עליו בפני עצמו, וכיון שנכתב באמצע למדים שגם על לחם לבד וגם על כרמל לבד לוקה.

לעולם אל תהי גזירה שוה קלה בעיניך – א) שהרי פיגול אחד מגופי תורה, ולא לימדו הכתוב אלא מגזירה שוה, שנאמר בנותר 'ואוכליו עונו ישא', ונאמר בפיגול 'והנפש האוכלת ממנו עונה תשא', מה להלן כרת, אף כאן. ב) שהרי נותר אחד מגופי תורה, ולא לימדו הכתוב אלא מג"ש, שנאמר 'ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל', ונאמר בנותר 'ושרפת את הנותר באש כי קדש'. ג) שהרי בתו מאנוסתו הן הן גופי תורה, ולא לימדה הכתוב אלא מגזירה שוה, 'הנה הנה' לאיסור, ו'זמה זמה' לשרפה. ד) שהרי נסקלים הן הן גופי תורה, ולא לימדה הכתוב אלא מגזירה שוה, שנאמר כאן 'דמיהם בם', ונאמר באוב וידעוני 'דמיהם בם', מה להלן בסקילה, אף כאן.

המפטם את השמן ללמוד בו או למוסרו לציבור – פטור, שנאמר בשמן 'מתכונתו', ונאמר בקטורת 'במתכונתה', ושם נאמר 'לא תעשו לכם', לכם אסור, אבל למוסרו לציבור – פטור. המפטם את השמן לסוך – חייב, והסך ממנו – פטור, שאין חייבין אלא על סיכת שמן המשחה שעשה משה בלבד.

קטורת שפטמה לחצאין – חייב, שנאמר 'והקטרת אשר תעשה', ובכל עשייה של קטורת יכול להקטיר פרס שחרית ופרס בין הערבים. שמן שפטמו לחצאין – פטור, שנאמר 'ובמתכונתו לא תעשו כמוהו', כמוהו אסור, אבל חציו מותר.

שמן המשחה עושים אותו ממר דרור חמש מאות, קידה חמש מאות, קנמן בשם חמש מאות, וקנה בשם חמשים ומאתים, נמצאו כולם אלף ושבעה מאות וחמשים. ואין אומרים שקנה בשם כקנמן בשם שמחציתו ר"נ וביחד יהיו ב' אלפים, לפי שלא נאמר 'קנמן בשם וקנה בשם מחצה ומחצה חמשים ומאתים'.

לאביי שוקלין בשמים לשמן המשחה עין בעין ולא בהכרע – שנאמר 'בד בבד'. לרב יהודה למדים ממה שמביא קנמן בשם ב' פעמים ר"נ ולא חמש מאות בבת אחת, כדי שיהיה ב' הכרעות, הרי ששוקל בהכרע, והקב"ה יודע בהכרעות, שלא היה שוקל ההכרעות לבד, אלא מניחן כמות שהן והמקום יודע מה משקלו. ו'בד בבד' מלמד שישקול כל בשם ובשם כנגד הברזל, ולא ישקול במניין מר דרור, ויחזור וישקול קדה כנגד מר דרור.

דף ה' ע"ב

שמן המשחה שעשה משה במדבר – לרבי יהודה היה משלקו עם העיקרין, ואע"פ שלא היה בו די אפילו לסוך את העיקרין, זה אחד מנסים הרבה שהיו בו. ולרבי יוסי שלקו את העיקרין במים, והציף עליהן שמן המשחה וקלט את הריח, וקנחו.

נסים הרבה נעשו בשמן המשחה – שתחלתו לא היה אלא י"ב לוג (כמה יורה בולעת, כמה עיקרין בולעין, כמה האור שורף – לרבי יהודה), ובו נמשח המשכן וכליו ואהרן ובניו כל שבעת ימי המלואים, ובו נמשחו כהנים גדולים ומלכים, וכולו קיים לעתיד לבא, שנאמר 'שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם', זה בגימטריא י"ב לוגין.

כהן גדול בן כהן גדול טעון משיחה – שנאמר 'והכהן המשיח תחתיו מבניו', אפילו מבניו, אם נמשח הרי הוא כהן גדול, ואם לאו אינו כהן גדול.

אין מושחין מלך בן מלך – שנאמר 'למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו'. ואם יש מחלוקת מושחין אותו, שנאמר 'בקרב ישראל', בזמן ששלום בישראל. ולפיכך משחו את שלמה, מפני מחלוקת אדוניה, ואת יהואש מפני עתליה, ואת יהואחז מפני יהויקים אחיו, שהיה גדול ממנו שתי שנים. ואע"פ שבימי יהואחז כבר נגנז שמן המשחה, משחוהו ב'אפרסמא דכיא'.

מלכי בית דוד מושחין, מלכי ישראל אין מושחין – שנאמר 'קום משחהו כי זה הוא', זה טעון משיחה ולא אחר. ויהוא בן נמשי נמשח ב'אפרסמא דכיא' מפני מחלוקת יורם בן אחאב.

'ובני יאשיה, הבכור יוחנן, והשני יהויקים, והשלישי צדקיהו, והרביעי שלום' – יוחנן הוא יהואחז, והוא צדקיה, והוא שלום. ולא היה הבכור, שיהויקים גדול ממנו בשתי שנים, ונקרא בכור לפי שהוא בכור במלכות, ואע"פ שיהויקים גדול ממנו, העמידו אותו לפי שהוא ממלא מקום אבותיו. ונקרא שלישי לפי שהוא שלישי לבנים, ורביעי לפי שהוא רביעי במלכות, שבתחלה מלך יהואחז וסוף מלך יהויקים, וסוף מלך יכניה, וסוף מלך צדקיה. ולמה נקרא שמו שלום? שהיה שלם במעשיו. דבר אחר ששלם מלכות בית דוד בימיו. ושמו מתניה, שנאמר 'וימלך את מתניה דודו תחתיו ויסב שמו צדקיה', שאמר לו נבוכדנצר י'ה יצדיק עליך את הדין אם תמרוד בי.

משנגנז הארון – נגנז צנצנת המן וצלוחית שמן המשחה, ומקלו של אהרן שקדים ופרחים, וארגז ששגרו פלשתים דורון לאלהי ישראל, ויאשיה מלך יהודה גנזו.

מושחין את המלכים כמין נזר, ואת הכהנים כמין כי יוני (להגירסא ברש"י שלפנינו הוא כזה X). י"א בתחלה מציק שמן על ראשו ואחר כך נותן לו שמן בין ריסי עיניו, שיציקה עדיפא, שנאמר 'ויצק משמן המשחה על ראש אהרן'. וי"א שמתחלה נותן לו שמן בין ריסי עיניו ואחר כך מציק לו שמן על ראשו, שמשיחה עדיפא, שכן נתרבה אצל כלי שרת, והכתוב שהתחיל  לומר 'ויצק' כוונתו מה טעם ויצק, משום וימשח אותו לקדשו.

כמין שתי טיפין מרגליות היו תלויות לאהרן בזקנו – שנאמר 'כשמן הטוב היורד על הראש ירד על הזקן זקן אהרן'. וכשהוא מספר עולות ויושבות בעיקרי זקנו, ועל דבר זה היה משה רבינו דואג, שמא חס ושלום מעלתי בשמן המשחה, יצתה בת קול ואמרה 'כטל חרמון שיורד על הררי ציון', מה טל אין בו מעילה, אף שמן שיורד על זקן אהרן אין בו מעילה. ועדיין אהרן היה דואג, שמא משה לא מעל ואני מעלתי, יצתה בת קול ואמרה לו 'הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד', מה משה לא מעל, אף אתה לא מעלת.

אין מושחין את המלכים אלא על המעיין – כדי שתימשך מלכותן, שנאמר 'ויאמר המלך וגו' והורדתם אותו על גיחון ומשח אותו שם'.

הרוצה לידע אם תימשך שנתו – יביא נר בעשרה ימים שבין ר"ה ליום הכיפורים, וידליקנו בבית שאין הרוח נושבת בו, ואם הנר דולק ואינו כבה מעצמו, ידע שתעלה לו שנתו.

הבא לעשות עסק ורוצה לידע אם יצליח עסק זה – יגדל תרנגולת לשם כך, ואם ישמין וישביח ידע שעסקו יצליח.

היוצא לדרך, ורוצה לידע אם יחזור לביתו בשלום – יכנס לבית אפל במקצת, ואם יראה צל לצלו ידע שיחזור לביתו. ואין לעשות כן, שמא חלשה דעתו ומחמת כן יורע מזלו.

 

*************