לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי כ"ט אב תשע"ט

מסכת כריתות דף ט'

דף ט' ע"א

גר מעוכב לאכול בקדשים עד שיביא קינו – והן שתי עופות לעולה.

הביא פרידה אחת שחרית – אוכל בקדשים לערב, ובלבד שיביא השניה, ואינו יוצא בפרידה אחת – שלא מצאנו בכל התורה פרידה אחת לחובה, וביולדת שמביאה בן יונה או תור לחטאת לפי שמביאה עמו כבש.

כל הקינין שבתורה אחד חטאת ואחד עולה – כאן שתיהן עולות.

הביא חובתו עולה אחת מן הבהמה – יצא, שלא אמרו שצריך להביא קן של שתי עופות אלא להקל עליו. הביא עולה ושלמים – יצא. הביא מנחה ושלמים – לא יצא. שנאמר 'כאשר תעשו כן יעשה' – מה אתם עולה ושלמים, שנאמר 'וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו זבחים שלמים', אף גר עולה ושלמים. אמנם די לו בבהמה אחת לעולה – ק"ו מעוף, שנאמר 'אשה ריח ניחוח לה", איזה דבר שכולו לה' זה עולת העוף. אבל מנחה לא, לפי שנאמר 'כן'. וי"א שנאמר 'כאשר תעשו כן יעשה', מה אתם מיני דמים, אף הם מיני דמים. וא"צ עולה ושלמים, שנאמר 'ככם כגר יהיה', לכם הקשתיו, ולא לקרבנותיכם.

רבי דורש 'ככם' כאבותיכם, מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דם, מילה שנאמר 'כי מולים היו כל העם היוצאים' וכן 'ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי', הרצאת דמים, שנאמר 'וישלח את נערי בני ישראל', טבילה שנאמר 'ויקח משה חצי הדם ויזרק על העם', ואין הזאה בלא טבילה, כך הגרים לא יכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים.

האומר הרי עלי עולת העוף – מביא אפילו פרידה אחת, שנאמר 'והקריבו'.

בזמנינו מקבלים גרים אע"פ שאין קרבן – שנאמר 'וכי יגור אתכם גר אשר בתוככם'. וצריך הגר להפריש רובע לקינו. ולר' שמעון כבר נמנה עליו רבן יוחנן בן זכאי ובטלה מפני התקלה.

גר תושב מותר לעשות מלאכה בשבת לעצמו – לת"ק כישראל בחולו של מועד, לרבי עקיבא כישראל ביום טוב, ולר' יוסי כישראל בחול. לר' שמעון אחד גר תושב ואחד עובד כוכבים, עבד ואמה התושבים, עושין מלאכה בשבת לעצמן כישראל בחול.

אמר רב אידי בר גרשום אמר רב אדא בר אהבה: הלכה כר' שמעון – וב' לשונות אם אמר זאת על דבריו לענין גר בזמן הזה, או על שיטתו לענין גר תושב.

אלו מביאין קרבן על הזדון כשוגג: הבא על שפחה חרופה, ונזיר שנטמא, ושבועת העדות, ושבועת הפקדון.

חמשה מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה, וחמשה מביאין קרבן עולה ויורד.

אלו מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה: הבא על שפחה חרופה ביאות הרבה, ונזיר שנטמא טומאות הרבה.

נאמר בשפחה חרופה: 'וכפר… על חטאתו אשר חטא' – מלמד שמביא קרבן אחד על עבירות הרבה. 'ונסלח לו מחטאתו אשר חטא' – לעשות מזיד כשוגג, ויש לתקן הברייתא 'לעשות שוגג כמזיד' שהרי הפרשה עוסקת במזיד (שחייבה את האשה מלקות).

נאמר בנזיר 'וכי ימות מת עליו בפתע פתאום': 'פתע' – זה שוגג, כאמור 'אם בפתע בלא איבה הדפו'. 'פתאום' – זה אונס, כאמור 'ויאמר ה' פתאום אל משה'. וי"א זה מזיד, כאמור 'ערום ראה רעה ונסתר ופתאים עברו ונענשו'.

'פתאום' – משמע מזיד (כנ"ל) ומשמע אונס (כנ"ל), ומשמע שוגג – כאמור 'פתי יאמין לכל דבר', אך אילו לא נאמר 'פתע' היינו מפרשים 'פתאום' בשוגג כמו כל התורה כולה שחייב קרבן רק בשוגג.

בכל העבירות האמורות בקרבן עולה ויורד נאמר 'ונעלם' מלבד בשבועת העדות –  לחייב על המזיד כשוגג. ולמדים גזירה שוה 'תחטא' לשבועת הפקדון.

הבא על חמש שפחות חרופות בהעלם אחת – חייב על כל אחת, שגופין מוחלקין, שכשם שדרשו בשאר עריות 'ואשה' – לחלק על כל אשה ואשה, כך יש לדרוש בשפחה האמור 'והיא שפחה' – לחלק על כל שפחה ושפחה.

דף ט' ע"ב

נאמר בנזיר טמא 'וקדש את ראשו ביום ההוא' – לרבי: ביום הבאת קרבנותיו. לר' יוסי ב"ר יהודה: ביום תגלחתו.

מה ששנינו שנזיר שנטמא טומאות הרבה מביא קרבן אחד – היינו כר' יוסי ב"ר יהודה, ובנטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי, וכיון שלא יצא לשעה הראויה להקריב קרבן אינו חייב אלא קרבן אחד. אבל לרבי לא שייך זאת, שאם נטמא בשביעי – כולה טומאה אחת היא (שנזירות טהרה חלה עליו רק למחרת), ואם נטמא בשמיני – כיון שיצא לשעה שראוייה להקריב קרבן חייב על כל אחת.

המקנא לאשתו ע"י אנשים הרבה – מביא מנחה אחת, שנאמר 'זאת תורת הקנאות' – תורה אחת לקנויין הרבה.

מצורע שנתנגע נגעים הרבה – מביא סדר קרבנות אחד, שנאמר 'זאת תורת המצורע' – תורה אחת למצורעים הרבה.

מצורע עשיר והעני או עני והעשיר: לר' שמעון – הכל הולך אחר חטאת, שאם הביא חטאת בהמה בעשירות מביא גם עולת בהמה, ואם הביא חטאת העוף בעניות אף שהעשיר מביא גם עולה בעניות. לר' יהודה – הכל הולך אחר אשם, ולר' אליעזר בן יעקב – הכל הולך אחר צפרים. ושלשתן מקרא אחד דרשו: 'אשר לא תשיג ידו בטהרתו' – לר' שמעון: דבר המכפר, לר' יהודה: דבר המכשיר, לר' אליעזר בן יעקב: הגורם לו טהרה.

שנינו במשנה הביא ציפרין ונתנגע לא עלו לו עד שיביא חטאתו, רבי יהודה אומר עד שיביא אשמו – והמשנה חסירה וכוונתה: הביא ציפרין ונתנגע – אין מביא אלא קרבן אחד, אך קביעות עניות ועשירות היא בהבאת החטאת (כר' שמעון), ולר' יהודה בהבאת האשם.

האשה שילדה ולדות הרבה בתוך מלאת מביאה קרבן אחד – כגון שילדה נקיבה, והפילה בתוך שמונים נקבה אחרת, חזרה והפילה בתוך שמונים נקבה שלישית. וכן במעוברת תאומים שהפילה בזה אחר זה בתוך מלאת הקודם. שנאמר 'זאת תורת היולדת לזכר ולנקבה' – מלמד שמביאה קרבן אחד על ולדות הרבה. יכול תביא קרבן אחד על לידה שלפני מלאת ועל לידה שלאחר מלאת – תלמוד לומר 'זאת'.

לר' יהודה מביאה על הראשון ואינה מביאה על השניה, מביאה על השלישי ואינה מביאה על הרביעי – שסובר ולד ראשון גורם חיוב הקרבן ולא ולד שני שנולד תוך מלאת ראשון, ולכן מונה ימי מלאת מראשון ונמצא שלישי נולד לאחר מלאת, משא"כ לדברי חכמים ולד שני גורם. ודקדקו לפרש שזה טעמו של ר' יהודה – שלא נטעה שמודה לחכמים במפלת תאומים כיון שעיבורם כאחד.

 

*************

שבת קודש ל' אב תשע"ט

מסכת כריתות דף י'

דף י' ע"א

איבעיא בדעת ר' יהודה – האם רק לענין קרבן לא התחשב בולד שני כיון שלא יצאה לשעה שראויה להקריב קרבן, אבל לענין ימי טוהר יש להשלים ימי טוהר של לידה שניה לאחר מלאת ימי הטוהר של לידה ראשונה, או שמא רק החמיר ולא היקל לענין ימי טוהר.

שנינו בברייתא: יולדת, שוחטין וזורקין עליה ביום ארבעים לזכר וביום שמונים לנקבה. ופירוש הברייתא: לרב חסדא – בילדה תאומים יום אחר יום, וכר' יהודה שולד שני כמי שאינו, ולכן ביום מ' ללידה שניה כבר יכולה להביא הקרבן שהרי הוא יום מ"א לולד ראשון. ויש לפשוט האיבעיא שגם לענין טומאה סובר שולד שני כמי שאינו. לדחיית הגמרא: בפסח הבא בטומאה. ואף שאינו נאכל לזבים וזבות נדות ויולדות, אך זו שטבלה ואינה אלא מחוסרת כיפורים אינה כזב ואוכלת. אך עד יום מ' לא ישחטו עליה אף שטבלה – שטבול יום דזב כזב. פירוש רב אשי לשיטת רבא שמחוסר כפורים דזב כזב: הכוונה לזו שהפילה ביום ארבעים ליצירת זכר וביום שמונים ליצירת נקבה, ור' ישמעאל היא הסובר שיצירת זכר נגמרת ביום מ"א ונקבה ביום פ"א. והחידוש הוא שאם היתה לידה יבשה הרי היא טהורה שאפשר לפתיחת הקבר בלא דם.

שנינו בברייתא: נאמר ביולדת נקיבה 'ששים יום' – מה יום רצוף, אף ששים כולן רצופין – ואין הכרח להעמיד כר' יהודה ולפשוט האיבעיא שר' יהודה לא אמר דבריו רק לחומרא. שאפשר להעמידה כחכמים, וביולדת תאומים, והראשונה נקבה, והשני נולד זכר ביום עשרים לימי טוהר, וצריכה למנות ז' ימי טומאה, והשמיענו הפסוק שאין משלימים לה שבעת ימים לאחר מלאת ימי טוהר.

שנינו בברייתא: נאמר ביולדת זכר 'שלשים יום' – מה יום כולו רצוף, אף שלשים רצופין – ואי אפשר להעמיד כחכמים, שהרי לדעתם מונים לולד שני (ובזכר לא שייך שימי מלאת של ראשון ימשכו לאחר מלאת של שני), ובהכרח כר' יהודה, ויש לפשוט האיבעיא שלא בא אלא להחמיר.

שנינו בברייתא: נאמר ביולדת נקיבה 'וששת ימים' יכול בין רצופין ובין מפוזרין (שהרי נאמר 'ימים' ולא 'יום') – תלמוד לומר 'ששים', מה ששים כולן רצופין, אף ששה כולן רצופין – וגם ברייתא זו בהכרח כר' יהודה, ויש לפשוט כנ"ל.

דף י' ע"ב

אלו מביאין קרבן עולה ויורד: על שמיעת קול, ועל בטוי שפתים, ועל טומאת מקדש וקדשיו, והיולדת, והמצורע.

שנינו בברייתא: יש מביא בדלות ועשירות – יולדת ומצורע. ויש מביא גם בדלי דלות – שמיעת הקול ובטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו. יש מביא אחד תחת אחד – יולדת שמביאה עוף אחד תחת כבש. יש מביא שנים תחת שנים – מצורע שמביא ב' עופות תחת ב' כבשים. יש מביא שנים תחת אחד – שמיעת הקול ובטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו שמביאים ב' עופות תחת כבשה אחת. יש מביא אחד תחת שנים – ג' הנ"ל שמביאים בדלי דלות עשירית האיפה תחת ב' עופות.

הברייתא מסיימת: מכאן אתה למד לעשירית האיפה בפרוטה – שהאומר 'הרי עלי בסלע למזבח' – מביא כבש, שנאמר 'איל אשם בכסף שקלים' – ויש ללמוד לכבש שהוא בן שנה (כאמור 'כבש בן שנתו') שהוא בסלע. ושנינו לעיל שעמד מחיר זוג עופות ברבע דינר, ואם חסה התורה על יולדת בדלות שתביא עוף השוה שמינית דינר (כ"ד פרוטות) שהוא אחד מל"ב בכבש הבא בעשירות, כך גם חסה על דלי דלות שתהא עשירית האיפה בפרוטה, ואמנם אחד מל"ב מקרבן דלות הוא שלשת רבעי פרוטה – אך אין ראוי להביא פחות מפרוטה למקום.

 

*************