לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום רביעי י"א אלול תשע"ט

מסכת כריתות דף כ"א

דף כ"א ע"א

פרק חמישי – דם שחיטה

חיוב כרת על אכילת דם – בדם שחיטה של בהמה בחיה ועוף בין טמאין בין טהורין, דם נחירה שלהם, דם עיקור, דם הקזה שהנשמה יוצאת בו.

דם הטחול דם הלב דם ביצים דם חגבים – אין חייבים עליהם כרת. דם התמצית – לת"ק פטור, לר' יהודה חייב.

'כל דם לא תאכלו' כלל, 'לעוף ולבהמה' פרט, 'נפש אשר תאכל כל דם' חזר וכלל – כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט, כל הדומה לעוף ובהמה שיש בהן טומאה קלה וטומאה חמורה ויש בהן איסור והיתר והן מין בשר, אוציא דם מהלכי שתים – שיש בהן טומאה חמורה ואין בהם טומאה קלה, אוציא דם שרצים – שאין בהם טומאה חמורה, אוציא דם ביצים – שאין מין בשר, אוציא דם דגים דם חגבים – שכולו היתר.

הוצרך לכתוב גם עוף וגם לבהמה – שאילו נכתב רק עוף היינו מרבים רק כל שאין בה כלאים. ואילו נכתב רק בהמה היינו מרבים רק מי שאינו באם על הבנים.

ברייתא זו תנא דבי ר' ישמעאל – שדורשים כלל ופרט וכלל אף שאין דומה כלל ראשון לכלל אחרון, שכלל ראשון לאו ואחרון כרת.

אף כל דבר שיש בו טומאה קלה וטומאה חמורה וכו' – להביא דמו של כוי, שסבר בריה בפני עצמו הוא. ואיסור חלבו נלמד – 'כל חלב'. איסור נבלתו – 'כל נבלה'. איסור גיד הנשה – תלה הכתוב בכף הירך והרי יש לו כף הירך. טומאתו ושחיטה – סברא, כיון שלכל דבר דינו כבהמה.

החותך מן האדם צריך מחשבה והכשר – ואין החתיכה עצמה כמחשבה, שמדובר בחותכו לכלב ומחשבה לכלב אינה מחשבה, ואף שאמרו כלל בטומאה כל המיוחד לאכול אדם טמא עד שיפסל מאכילת כלב – כיון שהיה ראוי לאדם אין טומאה עולה ממנו עד שיפסל מאכילת כלב, אבל להוריד לו טומאה צריך דוקא שיהא ראוי לאדם.

נבלת בהמה טמאה בכל מקום ונבלת עוף הטהור בכפרים – צריכים מחשבה ולא הכשר. נבלת בהמה טהורה בכל מקום ונבלת עוף טהור וחלב בשווקים – אין צריכים לא מחשבה ולא הכשר. והיינו כדי לטמא טומאת אוכלין באופנים דלהלן.

מה ששנינו שבהמה יש בה גם טומאה קלה, אבל אדם אין בו – היינו לאחר מיתה, שהרי מחיים יש בו (במחשבה והכשר). משא"כ בבהמה יש גם אחר מיתה, והיינו: א. בפחות מכזית נבילה שצרפה לפחות מכביצה אוכלין ויחד הם כביצה. ואין צריכים הכשר כיון שאילו משלים כזית נבילה מטמא טומאה חמורה. משא"כ במת אף שמשלים הכזית לכביצה ע"י אוכלין אחרים אין מטמא משום שבטלה דעתו אצל כל אדם. ב. כזית נבילה שחיפהו בבצק שאינו מטמא במגע, אך אין צריך הכשר כיון שמטמא טומאה חמורה במשא. משא"כ מת שאף שחיפהו בבצק מטמא טומאה חמורה שטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת.

דף כ"א ע"ב

מה ששנינו 'יצאו שרצים שאין בהן טומאה' – היינו טומאת משא.

מה ששנינו 'יצא דם דגים ודם חגבים שכולן היתר' – שאין צריכים שחיטה.

מה ששנינו שעוף אין בו כלאים – היינו שאין חייבין על צימרו משום כלאים, אבל יש בו כלאים דהרבעה ודחרישה.

אכל דם שרצים – התרו בו משום שרץ לוקה, התרו בו משום דם אינו לוקה, שהרי נתמעט דמו אף מלאו.

דם דגים שכינסו – יש בו קשקשים מותר, אין בו אסור.

דם מהלכי שתים שפירש – אסור מדרבנן. לא פירש – אפילו מצות פרוש אין בו (ויש שאמרו שרב ששת אמרו על חלב אדם כדלהלן כב.).

*************

יום חמישי י"ב אלול תשע"ט

מסכת כריתות דף כ"ב

דף כ"ב ע"א

יכול יהא חלב מהלכי שתים אסור בלאו מקל וחומר – מה בהמה טמאה שהקלתה במגעה החמרתה בחלבה, כל שכן לחלב מהלכי שתים שהחמרתה במגען, תלמוד לומר 'וזה לכם הטמא' – זה טמא ואין חלב מהלכי שתים טמא. אוציא את החלב שאין שוה בכל ולא אוציא הדם ששוה בכל – תלמוד לומר 'וזה לכם הטמא' זה טמא ואין דם מהלכי שתים טמא אלא טהור. אמר רב ששת אפילו מצות פרוש אין בחלב אדם.

שנינו: הלב קורעו ומוציא את דמו, לא קרעו אינו עובר עליו – ואמר רב דהיינו בלב עוף שאין בו כזית, אבל לב בהמה דיש בו כזית אסור וחייבין עליו כרת, והיינו בדם שבא אל חלל הלב ממקום אחר בשעה שהנשמה יוצאה, ומה ששנינו שדם הלב בלאו ולא בכרת היינו בדם הלב עצמו.

דם הקזה שהנשמה תלויה בו – לר' אלעזר: כל זמן שמקלח, וכן סבר ר' יוחנן. לר' שמעון: מטיפה המשחרת ואילך, וכן סבר ריש לקיש.

'ודם חללים ישתה' – פרט לדם קילוח שאינו מכשיר את הזרעים.

הקיז דם לבהמה וקיבל דמה בשני כוסות – השותה כוס ראשון לכו"ע חייב. השותה כוס אחרון – לריש לקיש חייב, ולר' יוחנן פטור.

אף ר' יהודה המחייב כרת בדם התמצית – מודה שאינו כשר לכפרה, שנאמר 'כי הדם הוא בנפש יכפר דם' – דווקא דם שהנפש יוצאה בו מכפר. ולענין כרת נתרבה מ'כל דם'.

ספק מעילה – לחכמים: פטור מאשם תלוי. לר' עקיבא: חייב, אבל אינו מביא את מעילתו עד שיתודע לו שיביא עמו אשם ודאי. לר' טרפון: מביא מעילה וחומשה ויביא אשם בשני סלעים ויאמר אם ודאי מעלתי זו מעילתי וזו אשמי ואם ספק מעלתי – דהיינו אם בספיקו יעמוד לעולם – המעות נדבה ואשם תלוי. אמר ר' עקיבא: נראין דברי ר' טרפון במעילה מועטת, אך בספק מעילה במאה מנה עדיף לו שיביא אשם בשתי סלעים ולא יביא ספק מעילה במאה מנה.

דף כ"ב ע"ב

טעמו של ר' עקיבא: שנאמר 'ואם נפש' וי"ו מוסיף על ענין ראשון ולמדין עליון מתחתון. וגם חכמים סוברים שלמדים (שאם לא כן – מנין לצפון בבן בקר), אלא שתחתון הוא הנלמד מעליון לאשם בכסף שקלים, ואף שאין היקש למחצה – כאן דרשו גזירה שוה 'מצות' מחטאת, מה להלן דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, אף כל שחייבין על זדונו כרת ועל ספקו חטאת חייבים על שגגתו אשם תלוי, יצאה מעילה שאין חייבין על זדונו כרת (אלא לרבי במיתה ולחכמים באזהרה). ור' עקיבא דרש הגזירה שוה מה להלן בקבועה אף כאן בקבועה להוציא עבירה שמביאים עליה קרבן עולה ויורד.

מקורו של ר' עקיבא שאשם בכסף שקלים – 'זאת תורת האשם', תורה אחת לכל האשמות לאשם דבכסף שקלים. וחכמים סברו שלולי וי"ו מוסיף על ענין ראשון היינו מפרשים תורה אחת לכל אשמות ודאין, אבל אשם תלוי הבא על ספק חלב לא יהא ספיקו חמור מודאו.

לדעת החולקים שאין למדים מ'זאת תורת' המקור הוא: למדים 'בערכך' מ'בערכך' האמור באשם מעילה. ואשם שפחה חרופה שלא נאמר בו 'בערכך' נלמד מגזירה שוה 'איל' 'איל'.