לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון ט"ו אלול תשע"ט

מסכת כריתות דף כ"ה

דף כ"ד ע"א

המפריש שני אשמות לאחריות ונתכפר באחת מהן – לדברי הכל השני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה, שלא היה לו להפריש אלא אחד, והפריש שתים שמא יאבד האחד ויתכפר בחבירו, וכיון שגילה דעתו שהיה לבו נוקפו, גמר והקדישו.

שור הנסקל ששנים מעידים שהרג ושנים מעידים שלא הרג – חוששים לאלו שאמרו שהרג (ומספק אסור בהנאה). העידו שנים שהרג, וקודם שנסקל באו שנים אחרים והזימום, או שבא הרוג ברגליו, יצא וירעה בעדר.

אשם תלוי שהוזמו עדיו – שאמרו לו שנים אכלת ספק חלב בשוגג, והפריש אשם תלוי על פיהם, ובאו עדים אחרים והזימום – לרבי אלעזר גם לחכמים יצא וירעה בעדר, שלא אמרו שלבו נוקפו אלא כשהפרישו ע"פ עצמו, אבל כשהפרישו ע"פ העדים לא סמך עליהם, וסבר שמא יבואו אחרים ויזימו אותם. (וכדין מנחת קנאות שנמצאו עדיה זוממין שיוצאת לחולין). ולרבי יוחנן ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה (לחכמים), שמאחר שבא לכפרה, לבו נוקפו וגמר ומקדישו.

מנחת קנאות שנמצאו עדיה זוממין – תצא לחולין. ואין אומרים שלבו נוקפו וגמר והקדישו, לפי שלא בא לכפרה אלא לברר עון.

שור הנסקל שהוזמו עדיו לאחר שנגמר דינו ליסקל – כל המחזיק בו זכה בו, שהפקר הוא משנגמר דינו. ודווקא כשהעידו העדים שנרבע שורו, שסבר עדי אמת הן והפקירו, אבל אם העידו שרבע שורו, הוא בעצמו יודע שלא רבע ואינו מפקירו, וטרח ומביא עדים שיזימו אותם.

עיר הנדחת שהוזמו עדיה, כל המחזיק בה זכה בה – ואע"פ שכל אחד יודע בעצמו שלא חטא, סבר שאחרים חטאו, ומפקיר ממונו.

הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה – לריש לקיש כל המחזיק בה זכה בה, שהיא הפקר.

מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת מתנה לידו: מתנה זו תיבטל, מבוטלת, אי אפשי בה – לא אמר כלום (ע"פ גירסת רש"י), לפי שהוא לשון להבא, והוא כבר קיבלה. אמר: בטילה היא, אינה מתנה – דבריו קיימין, לפי שלשון עבר הוא, והוא מודה שלא קיבלה לשם מתנה. ולריש לקיש דבריו קיימין היינו שהיא הפקר, וכל המחזיק בה זכה בה, ולא שהיא חוזרת לנותן.

דף כ"ד ע"ב

האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו, אין לי עסק בה, וידי מסולקת הימנה (שאמר כל הלשונות יחד. רש"י) – לא אמר כלום, שלא סילק עצמו אלא מדין ודברים ולא מגופה של שדה.

שכיב מרע שכתב נכסיו לאחרים והיו בהן עבדים, והלה שתק מתחילה, ולאחר מכן צווח ואמר אי אפשי בהן, והיה רבו שני כהן – לרשב"ג אין אוכלין בתרומה, שהוכיח סופו על תחילתו שמתחילה לא רצה בהן, ואין דעתו של אדם ליתן אם אין דעתו של מקבל לקבל, וחזרו לנותן והרי הן של יורשיו. ולתנא קמא אוכלין בתרומה, שאין אומרים הוכיח סופו על תחילתו, והרי זה כאילו הפקירן השני, וסובר  המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו, וסובר שמעוכב גט שחרור אוכל בתרומה.

המביא אשם תלוי, ומשנשחט נודע לו שלא חטא – יצא לבית השריפה אפילו למאן דאמר חולין שנשחטו בעזרה דינם בקבורה, שמתוך שלבו נוקפו גמר ומקדישו וה"ז כזבח פסול שדינו בשריפה.

המביא אשם ודאי ונודע לו שלא חטא – י"א שאין חילוק אם נודע לו משנשחט אם נודע לו משנזרק הדם, שלסובר שחולין שנשחטו בעזרה דינם בקבורה יקבר, ולסובר שדינם בשריפה יצא לבית השריפה. ולרב אשי כשנודע לו לאחר זריקה ישרף אע"פ שחולין שנשחטו בעזרה דינן בקבורה, לפי שנראה שאירע בו פסול לאחר זריקה, ויאמרו שקדשים שנפסלו דינן בקבורה.

המביא אשם תלוי, ונודע לו שלא חטא לאחר שנזרק הדם – הבשר יאכל, שנאמר 'והוא לא ידע ונסלח לו', והרי לא היתה לו ידיעה בשעת סליחה, והיינו בשעת זריקה שהוא עיקר הכפרה.

לרבי יוסי אפילו אם נודע לו כשהדם עדיין בכוס – יזרק והבשר יאכל, שסובר כרבי שמעון שכל העומד ליזרק כזרוק דמי, ואע"פ שנתגלה למפרע שלא היה עומד ליזרק, סובר רבי יוסי שכלי שרת מקדשין את הפסול בתחלה ליקרב.

 

*************

יום שני ט"ז אלול תשע"ט

מסכת כריתות דף כ"ו

דף כ"ו ע"א

חייבי מלקיות שעבר עליהן יום הכיפורים – חייבין. ולא אמרו שיום הכיפורים מכפר על לא תעשה אלא כשלא התרו בו, אבל כשהתרו בו ונתחייב במלקות אינו פוטר מן המלקות.

ספק יולדת, ספק מצורע, וספק נזיר, שעבר עליהן יוה"כ צריכה להביא קרבן – י"א שנאמר 'לכל חטאתם' ולא לכל טומאתם. וי"א שאע"פ שקרויים חוטאים (יולדת לרבי שמעון שחוטאת היא, מצורע לפי שנגעים באים על שבעה דברים, ונזיר לר"א בן הקפר שנקרא חוטא), מ"מ קרבנם לא בא לכפרה אלא יולדת ומצורע להתירן בקדשים, ונזיר להחיל עליו נזירות של טהרה.

ספק סוטה שעבר עליה יוה"כ צריכה להביא קרבן – י"א שנאמר 'לכל חטאתם' ולא לכל טומאתם. וי"א שאין זה חטא שאין מכיר בו אלא המקום, שהרי בועל מכיר בו. וי"א לפי שאין קרבנה בא אלא לברר עון.

עגלה ערופה שעבר עליה יוה"כ – צריך להביאה. י"א לפי שההורג מכיר בחטאו. וי"א שנאמר 'ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שופכו'. וי"א שנאמר 'כפר לעמך ישראל אשר פדית ה", ראויה כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים אע"פ שעברו עליהם כמה ימי כיפורים.

חטא בשוגג קודם יום הכיפורים, ונודע לו שחטא לאחר יום הכיפורים – חייב להביא חטאת. ואע"פ שחטא זה אין מכיר בו ביום הכיפורים אלא המקום, אין יום הכיפורים מכפר. למסקנא למדים זאת מ'ידיעה' האמורה לגבי חטאת ולגבי נשיא ולגבי צבור, שהן מיותרים שיש ללמוד אחד מחבירו בגזירה שוה 'מצות מצות', ואם אינו ענין לגופיהן, תנהו ענין להיכן שנודע לו לאחר יום הכיפורים.

דף כ"ו ע"ב

הביא אשם תלוי, ולאחר מכן נודע לו שחטא, צריך להביא חטאת – שנאמר 'או הודע אליו, מכל מקום. ואשם תלוי לא בא אלא להגן עליו מן הייסורים.

האשה שהביאה חטאת העוף על הספק, ולאחר שנמלקה נודע לאשה שלא ילדה – מעיקר הדין היה מותר בהנאה כחולין גמורים (ומשום חולין בעזרה אין איסור אלא בשחיטה ולא במליקה), וחכמים אמרו שתיקבר, שמא יאמרו נהנין מחטאת העוך הבא על הספק. ואם עד שלא נמלקה נודע לה שלא ילדה – תצא לחולין או תמכר לחברתה.

ואם נודע לה שילדה וודאי: אם נודע לה עד שלא נמלקה – תעשה החטאת ודאי, שממין שהביאה על לא הודע מביאה על הודע. ואם משנמלקה נודע שילדה – לרב מזה דמה ומוצה דמה וכפרה, ומותרת באכילה. ולר' יוחנן אסורה באכילה, גזירה שמא יאמרו חטאת העוף הבאה על הספק נאכלת. ואם מיצה את דמה ואח"כ נודע לה שילדה (ע"פ הגהת שיט"מ) – אסורה אפילו בהנאה, שעל הספק באה מתחלתה, כפרה ספיקה והלכה לה, ודינה ככל חטאת הבא על הספק שאסור בהנאה.

המפריש שתי סלעים לאשם, ולקח בהן שני אילים לאשם – אם היה אחד מהן יפה שתי סלעים יקרב לאשמו, והשני ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה.

לקח בהן שני אילים לחולין – אחד יפה ב' סלעים, ואחד יפה עשרה זוז שהן שתי סלעים וחומש, היפה שתי סלעים יקרב לאשמו, והשני למעילתו, כלומר שמקריבו לאשם לתשלום דמי גזילתו שהוא שתי סלעים וחומש.

לקח אחד לאשם ואחד לחולין – אם היה של אשם יפה שתי סלעים יקרב לאשמו, והשני למעילתו, כלומר שיקרב לאשם מעילה שלו, ויביא עמה סלע וחומשה לתשלום גזילתו. [אבל אינו מביא את האיל השני לתשלום גזילתו וחומשו, שהרי לא מעל אלא בסלע, והאיל שוה שתי סלעים].

המועל בהקדש מוסיף את החומש על גזילתו ולא על איל אשם שלו – שנאמר 'ואת אשר חטא מן הקדש ישלם ואת חמישיתו יוסף עליו'.

 

 

*************