לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי ט' מרחשון תש"פ

מסכת נדה דף ט"ז

דף ט"ז ע"א

שאלו את רב נחמן האם וסתות דאורייתא ואם לא בדקה טמאה, או דרבנן ואם לא בדקה טהורה – והשיבם לגירסא א': מכך שאמר הונא חברנו בשם רב – אשה שיש לה וסת והגיע שעת וסתה ולא בדקה, ולבסוף ראתה חוששת שמא כבר ראתה בשעת וסתה וחוששת גם למעת לעת אחרון, הרי שוסתות דאורייתא. לגירסא ב': דייק להיפך שווסתות דרבנן, שמשמע שדווקא כיון שלבסוף ראתה, אך בלא ראיה אין חוששין.

אשה שיש לה וסת והגיע שעת וסתה ולא בדקה ולבסוף בדקה – לרב: מצאת טמאה טמאה, טהורה טהורה. לשמואל: אפילו מצאת טהורה טמאה, מפני שאורח בזמנו בא. וטעמם – לר' זירא: לכ"ע וסתות דאורייתא, ואם לא בדקה כשיעור וסת טמאה, והמחלוקת היא בבדקה כשיעור וסת. לרב נחמן בר יצחק: בכל אופן נחלקו, שלרב וסתות דאורייתא, ולשמואל וסתות דרבנן.

כבר נחלקו תנאים בוסתות – לר' אליעזר ור' מאיר אף אם בדקה לאחר זמן ונמצאת טהורה טמאה נדה, ולר' יהושע וחכמים תבדק.

היתה במחבא והגיע שעת וסתה ולא בדקה – אף לר' מאיר טהורה, שחרדה מסלקת את הדמים.

הרואה דם מחמת מכה – לרשב"ג: אפילו ראתה בתוך ימי נדתה (בשעת וסתה, או בעונה בינונית) טהורה. לרבי: אם יש לה וסת וראתה אז חוששת לוסתה. וטעמם – בתחילה אמרו שנחלקו אם וסתות דאורייתא או דרבנן. ודחה רבינא: לכ"ע וסתות דרבנן והאשה טהורה מטומאת נדה, אלא שרשב"ג סבר שמקור מקומו טמא, ולכן נטמאת האשה טומאת מגע, ורבי סבר שמקור מקומו טהור, וטהורה האשה לגמרי.

דף ט"ז ע"ב

אשה המשמשת כמה פעמים בלילה – לבית שמאי: צריכה ב' עדים על כל תשמיש, או תשמש לאור הנר, ואף שאמרו המשמש מטתו לאור הנר הרי זה מגונה. לבית הלל: דיה בשני עדים כל הלילה (לפני הראשון ואחר האחרון).

אמרו בית שמאי לבית הלל: לדבריכם ליחוש שמא תראה טיפת דם כחרדל בביאה ראשונה ותחפנה שכבת זרע בביאה שניה. השיבום: אף לדבריכם ליחוש עד שהרוק בתוך הפה שמא נימוק והולך לו. אמרו להם בית שמאי: אינו דומה נימוק פעם אחת לנימוק שתי פעמים.

אמר ר' יהושע רואה אני את דברי בית שמאי, אמרו לו תלמידיו: רבי כמה הארכת עלינו. אמר להם: מוטב שאאריך עליכם בעולם הזה כדי שיאריכו ימיכם לעולם הבא.

אמר ר' זירא: מדברי כולם נלמד בעל נפש לא יבעול וישנה (בלא בדיקה ביניהם). לרבא: בועל ושונה, שרק לאשה העסוקה בטהרות נאמר ולא לבעלה, וכן שנינו בברייתא.

במה דברים אמורים שהבא מן הדרך אשתו בחזקת טהרה – שהניחה בחזקת טהרה, אבל הניחה בחזקת טמאה לעולם היא בחזקתה עד שתאמר לו טהורה אני.

בדקה בעד ואבד אסורה לשמש עד שתבדוק – ואף שמותרת לשמש כשהעד קיים אף שיתכן שיש עליו דם, זו מוכיחה קיים וזו אין מוכיחה קיים.

אסור לאדם שישמש מטתו ביום – לר' יוחנן: שנאמר 'יאבד יום אולד בו והלילה אמר הורה גבר', רק הלילה ניתן להריון. לריש לקיש: שנאמר 'בוזה דרכיו ימות'.

ריש לקיש דורש פסוקו של ר' יוחנן: אותו מלאך הממונה על ההריון לילה שמו, ונוטל טיפה ומעמידה לפני הקדוש ברוך הוא ואומר לפניו רבש"ע טפה זו מה תהא עליה, גבור או חלש חכם או טיפש עשיר או עני. אך אינו אומר 'רשע או צדיק' – שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, כאמור 'ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה'. ולר' יוחנן – א"כ יכתוב 'גבר הורה', וכיון שכתב 'הורה גבר' יש לדרוש כנ"ל.

ר' יוחנן דרש פסוקו של ריש לקיש: כאמור בספר בן סירא – שלשה שנאתי וארבעה לא אהבתי, שר (-תלמיד חכם) הנרגל בבית המשתאות, וי"א שר הנרגן (-מרבה בדברים), וי"א שר הנרגז, והמושיב שבת במרומי קרת (המושיב ישיבתו במרומי קריה), והאוחז באמה ומשתין מים, והנכנס לבית חבירו פתאום, והוסיף ר' יוחנן ואפילו לביתו.

אמר רבי שמעון בן יוחאי: ארבעה דברים הקדוש ברוך הוא שונאן ואני איני אוהבן – הנכנס לביתו פתאום ואצ"ל לבית חבירו, והאוחז באמה ומשתין, והמשתין ערום לפני מטתו, והמשמש מטתו בפני כל חי. ופירש שמואל שאין הכוונה לפני עכברים וכדו' אלא לפני אנשים, ולהוציא מאותם המשמשים בפני עבדיהם ושפחותיהם שדרשו 'שבו לכם פה עם החמור' – עם הדומה לחמור.

רבה בר רב הונא – היה מקשקש בפעמוני כילתו קודם תשמיש כדי שיסורו משם בני ביתו. אביי – היה מגרש הזבובים. רבא – היה מגרש היתושים.

**************

שבת קודש י"א מרחשון תש"פ

מסכת נדה דף י"ז

דף י"ז ע"א

אמר רבי שמעון בן יוחאי – ארבעה דברים הקב"ה שונאן ואני איני אוהבן: הנכנס לביתו פתאום, וא"צ לומר לבית חבירו, והאוחז באמה ומשתין מים, ומשתין מים ערום לפני מטתו, והמשמש מטתו בפני כל חי. ולא לפני עכברים, אלא כגון אלו שמשמשין מטותיהן בפני עבדיהם ושפחותיהם, שדורשים 'שבו לכם פה עם החמור' עם הדומה לחמור.

חמשה דברים הן שהעושה אותן מתחייב בנפשו ודמו בראשו:

א) האוכל שום קלוף, בצל קלוף, ביצה קלופה, שעבר עליהן הלילה. ואפילו אם היו מונחים בסל וצרורין וחתומין, שרוח רעה שורה עליהן. ודווקא כשלא שייר בהן עיקרן או קליפתן, אבל אם שייר בהן עיקרן או קליפתן מותרים.

ב) השותה משקין מזוגין שעבר עליהן הלילה. והוא שלנו בכלי מתכות או בכלי נתר.

ג) הלן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה, שלפעמים מסכנות אותו.

ד) הנוטל צפרניו וזורקן לרשות הרבים, מפני שאשה מעוברת עוברת עליהן ומפלת. י"א שאינו מזיק אלא אם נטלן במספרים, ונטל של ידיו ורגליו, ולא חתך כלום אחריהם, ואין דבריהם נכונים אלא בכל אופן הוא מזיק. ושלש דברים נאמרו בצפרנים: שורפן – חסיד, קוברן – צדיק, זורקן – רשע.

ה. המקיז דם ומשמש מטתו. ואם עושה כן יהיו לו בנים חלשים. ואם הקיזו שניהם ושמשו, יהיו להם בנים בעלי ראתן (חלשים יותר מדאי שיש להם שרץ במוחן). ודווקא כשלא טעם כלום, אבל אם טעם מותר.

אסור לו לאדם שישמש מטתו ביום – שנאמר 'ואהבת לרעך כמוך', ואפשר שיראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו. ישראל קדושים הם ואין משמשין מטותיהן ביום. ואם היה בית אפל מותר, ותלמיד חכם מאפיל בכסותו ומשמש.

של בית מונבז המלך היו עושין שלש דברים ומזכירין אותן לשבח: היו בודקין מטותיהם (עדי הבדיקה) ביום, ובודקין מטותיהם במילא פרהבא (קוטו"ן שהוא לבן ונראית בו טיפת דם כחרדל, וי"מ צמר נקי ורך), ונוהגין טומאה וטהרה בשלגים.

אין בודקין את המטה לא בעד אדום, ולא בעד שחור, ולא בפשתן, אלא בפקולין או בצמר נקי ורך. ודווקא בפשתן עצמו אבל בודקין בבגד של פשתן, וי"א שדווקא בבגדים בלויין של פשתן, ולא בבגדים חדשים של פשתן.

שלג אינו לא אוכל ולא משקה. חישב עליו לאכילה אינו מטמא טומאת אוכלין, למשקה מטמא טומאת משקין. נטמא מקצתו לא נטמא כולו, ואם העבירו על אויר תנור נטמא כולו, שהתורה העידה על כלי חרס אפילו מלא חרדל. ואם נטהר מקצתו נטהר כולו.

דף י"ז ע"ב

משל משלו חכמים באשה: החדר והפרוזדור והעלייה. החדר בפנים, והפרוזדור מבחוץ, ועלייה בנויה על שתיהן, ולול פתוח בין עלייה לפרוזדור, ודמי עליה באין לפרוזדור דרך הלול.

דם החדר – טמא, דם העלייה – טהור.

נמצא דם בפרוזדור – נחלקו אמוראים בדבר (ע"פ מסקנת הסוגיא עד יח.):

לרמי בר שמואל ורב יצחק בריה דרב יהודה (תלמידי רב הונא) – אם נמצא בפרוזדור מן הלול ולחוץ, ספקו טהור. נמצא מן הלול ולפנים, אם נמצא בקרקע הפרוזדור, וודאי טמא, שהוא כדרך יציאתו מן החדר וחזקתו שבא מן המקור. ואם נמצא בגגו של פרוזדור, הוא ספק טמא, לפי שיצא ממנהג הילוכו, שהבא מן החדר היה לו לימצא בקרקע פרוזדור, שהחדר נמוך ושוה לפרוזדור, ואם מן העלייה בא היה לו לימצא מן הלול ולחוץ, לפיכך יש לתלות שמא מהעלייה בא לפרוזדור ונזדקרה, או מחדר בא לפרוזדור וע"י שנזדקרה עלה הדם מלמטה למעלה.

לדעת רב הונא – נמצא מן הלול ולפנים וודאי טמא. מן הלול ולחוץ טמא מספק, ששני דמים יוצאין דרך שם, דמי החדר ודמי העלייה, ואין יודעים מאין דם זה בא. ואע"פ שיש להחזיקו בדם עלייה, שאם הגיע מן החדר לא היה הולך בפרוזדור עד מן הלול ולחוץ, אלא היה יוצא ויורד דרך יציאת פתח פרוזדור, אע"פ כן טמא מספק, שמא נכפפה ונפלה על פניה, ונשתרבב הדם בכל הפרוזדור, ובא מצד אחוריה לצד פניה כשיצא מן החדר.

לאביי ללשון ראשון – כשם שמן הלול ולחוץ טמא מספק שמא נכפפה, כך מן הלול ולפנים טמא רק מספק ולא בוודאי, שמא נזקפה לצד אחוריה כמו פרקדנית, והדם בא מהעלייה וירד לפרודור, ולא יצא דרך פתח בית הרחם אלא חזר לצד החדר.

לאביי ללשון שני – הולכים אחר חזקה ואין חוששין לכפיפה, ולפיכך מן הלול ולפנים ודאי טמא, ומן הלול ולחוץ ודאי טהור.

עוד מצאנו מחלוקת בדבר:

רבי חייא שנה: דם הנמצא בפרוזדור – טמא בתורת וודאי, וחייבין עליו על ביאת מקדש, ושורפין עליו את התרומה. ולרב קטינא טמא מספק, ואין חייבין עליו על ביאת מקדש, ואין שורפין עליו את התרומה. לשון ראשון של אביי הוא כרב קטינא, לשון שני של אביי הוא כרבי חייא. לרב הונא אין מחלוקת ביניהם, שרבי חייא מדבר לענין דם שנמצא מן הלול ולפנים, ורב קטינא לענין אם נמצא מן הלול ולחוץ. לרמי בר שמואל ורב יצחק בריה דרב יהודה דברי שניהם בנמצא מן הלול ולפנים, אלא שדברי רבי חייא כשנמצא בקרקע פרוזדור, ודברי רב קטינא כשנמצא בגג הפרוזדור.