ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת וארא – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"ויאמר אליו אני ה׳" (ו, ב)

מבאר רש״י: ״אני ה׳, ״נאמן לשלם שכר טוב למתהלכים לפני״. אמר ״החפץ חיים״ בעולם הזה אין די שכר לשלם תמורת המצוות, כפי שאומרים חז"ל (משנה באבות ד, יז): ״יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, מכל חיי העולם הזה״. ונשאלת השאלה, מפני מה מקבלים הרשעים שכר מצוותיהם בעולם הזה? הסביר ״החפץ חיים״ לפי דרכו בפשטות: חז״ל אומרים (מדרש רבה רות) יהודי, בשעה שהוא מקיים מצוה, מקבל שטר חוב כתוב בכתב ידו של אליהו הנביא וחתום בחותמו של הקב״ה. משום כך פעמים רבות נכתב בתורה לאחר מצוות מסויימות: ״אני ה׳ – ״נאמן לשלם שכר״, שמשמש כחתימתו כביכול, שמבטיח שכר בשביל מעשים טובים. וכמו הנוהג שבעולם שכדי לפרוע המחאה על סכום גדול, שנושאת חתימה וחותם מלכותי, נזקקים לפנות אל הבנק הממלכתי בעיר הבירה, שהרי בנק של עיירה קטנה אין די בידו לפרוע המחאה בעלת ערך רב, כך גם מצוותו של הרשע אינה חשובה די כשל הצדיק, ומשום כך אינה נושאת את חתימתו של הקב״ה, לפיכך ניתן שכרו להשתלם גם בעולמנו הקטן, ואלו המצוה שהצדיק מקיים, שהיא בשלמות, כדי לקבל את שכרה העצום יש להמתין לתשלומו ב"בנק הממלכתי" ־בעולם הבא. (חפץ חיים על התרה)

 

"וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב" (ו, ג)

רש"י מבאר: וארא אל האבות. כך אנו אומרים גם בתפילת שמונה עשרה: אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב – להגיד שלכל אחד הייתה השגחה מיוחדת בפני עצמו. ישנם אנשים שכששואלים אותם אם הם שומרי תורה ומצוות, הם משיבים: אתה יודע מי היה סבא שלי?!… הוא היה רב גדול… האנשים הללו חושבים שיש להם זכות אבות, אבל האמת הפוכה, הבן מזכה את האבא, ולא האבא מזכה הבן… משל למה הדבר דומה: קמצן רצה להגיע למקום חפצו עם מזוודות אך החליט ללכת ברגל ולא לשלם עבור הסעה. אך כובד המזוודות עצר בעדו… עצר נהג מונית ושאל כמה יעלה לו להגיע לביתו. הנהג ענה באדיבות: שלושים שקלים. "והמזוודות"? השיב לו הנהג: "המזוודות בחינם". קפץ מיודענו על המציאה ואמר לנהג: "מעולה, אז תיקח רק את המזוודות". השיב לו נהג המונית בקור רוח: "אני מוכן לקחת אותן בחינם, בתנאי שתשלם על הנסיעה"… כן הוא הנמשל: כשאדם שומר תורה ומצוות ויש לו גם זכות אבות, זו מעלה גדולה שזכות אבות היא תוספת על העיקר. דוגמה טובה לזה היא בפזמון "אחד מי יודע" בהגדה של פסח: כשם שבפסח אומרים שלשה אני יודע! – שלשה אבות. מתי השלושה אבות הם דווקא שלי הרי הם גם של ישמעאל ועשיו? כשאני מאמין באחד אלוקינו, ומקיים שני לוחות הברית, אזי שלושה אבות הם הזכות שלי דווקא…

 

"נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם" (ו, ד)

לעולם יש לעבוד את ה' מתוך רצון טוב ומתוך שמחה, ולא רק בעת צרה וצער, ואולם במצרים היה פרעה הגורם העיקרי שהניעם לעבודת ה', ועל זה הצטערו ביותר: "נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם" נאקתם הייתה על אשר המצרים הם המעבידים אותם, והם אלו המניעים אותם לעבודת ה'. (ר' משה מקוברין)

 

"וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם" (ו, ה)

מסופר שפעם אחת נכנס לחדרו של החתם סופר זי"ע, אחד מגדולי הסוחרים בעיר ובקש את עזרת הרב: "כפי הידוע לרב סוחר גדול אני, אולם כעת נקלעו עסקי לצרות, ומבקש אני ממעלת כבוד הרב שיברך אותי ובחכמתו הרבה שיתן לי עצה איך לצאת מן המצר". "אכן, ידוע לי מצבך הקשה" – אמר הרב – "אולם עוד יודע אני, שאחיך עני ואביון וצריך הוא עזרה בפרנסתו, ואילו אתה מתעלם מלהושיט לו עזרה". "יסלח לי כבוד הרב" – מלמל העשיר במבוכה – "אבל כרגע עסקי אינם מרשים לי לעזור, אולם אם אצא מן המצר, בוודאי שאעזור לו". אמר לו החת"ס – "בפרשת השבוע – אומר הקב"ה: "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל", מה הפירוש המלה "וגם" וכי מי עוד שמע את נאקתם? אלא, בשעה שבני ישראל נאנקו ונאנחו תחת עול מצרים, שמע כל אחד מהם גם את אנחת אחיו, למרות השעבוד, השתדל כל אחד להקל מעל סבלו של רעהו בכל יכולתו, ובשכר שמיעה זו שמע גם הקב"ה את אנחתם והושיעם. א"כ, עזור גם אתה לאחרים למרות מצבך הלא טוב – ובוודאי יושיעך ה' מכל צרותיך!

 

"והוצאתי אתכם והצלתי אתכם וגאלתי אתכם ולקחתי אתכם" (ו, ו)

כנגד ד' זכויות שבידם, שלא שנו את לשונם, ולא החליפו את שמלותם, ולא גלו את סודם, ולא בטלו ברית מילה (פסיקתא זוטרתא שמות ו, ו) אחד מהדברים שבזכותם גאל הקב״ה את ישראל ממצרים הוא, שלא שינו את מלבושם. בהגדה של פסח "שרפי קדש" מסופר: יהודי 'מודרני', שהחליף את לבושו היהודי בלבוש גויי מובהק, בא לפני רבי שמחה בונים מפשיסחא זצ״ל, ושאלו בדרך קנטור: איזה בגדים לבש אברהם אבינו?… כוונתו היתה לומר: גם אתה, הרבי, אינך לובש בגדים בדיוק כמו אברהם אבינו, ואם אתה שינית גם לי מותר לשנות. אמר לו הרבי : אינני יודע איזה בגד בדיוק לבש אברהם אבינו, אבל זאת יודע אני בברור, שהוא ראה אלו בגדים לובשים הגויים – ולבש הפוך מהם.

 

"ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים" (ו, ז)

מעשה בהרה״ק רבי משולם זושא מהאניפולי זיע״א שיצא פעם בראש השנה קודם התקיעות מבית המדרש, וראה תינוק מישראל מבני עניים, לבוש קרעים ופניו רעים, שאל אותו רבי זושא, בני! האם אינך מתקנא בבני הערלים האוכלים משמנים ושותים ממתקים ולובשים מלבושי כבוד? השיב התינוק, לא, אין אני מתקנא בהם כלל, שלי גדול משלהם, ישראל אני ומאמין באלוקי ישראל. חזר רבי זושא לבית המדרש ואמר: ריבון העולמים, הבט משמים וראה מי כעמך ישראל עם סגולה, תינוק מישראל אפילו כשהוא רעב וצמא ולבוש קרעים ובלואים, מקבל הכל באהבה ובלבד שישראל הוא.

 

"הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים״ (ו, יב)

לכאורה קשה, הרי זה שלא שמעו לו בני ישראל, היה מקוצר רוח ומעבודה קשה, ומה ראיה היא שלא ישמע פרעה. ונראה כי כוונת משה היתה לטובת ישראל, כאשר קרה ליונה בנינווה שברח וסירב ללכת להוכיח את נינווה, שידע שיעשו תשובה ובכך יתעורר חס ושלום קטרוג על עם ישראל ויהיה רוגזו של הקב״ה על ישראל שפעמים שמקשים עורפם ולא שבים בתשובה. זהו שאמר משה רבינו ע״ה: ״הן בני ישראל לא שמעו אלי״, אם בני ישראל לא שומעים אלי יכולני ללמד עליהם זכות, אולם ״ואיך ישמעני פרעה״ כלומר איך יהיה כאשר ישמעני פרעה, אזי יתעורר קטרוג על ישראל חס ושלום, ״ואני ערל שפתים״, שלא יהיה לי פתחון פה ללמד זכות עליהם, מאחר שפרעה יטה אוזן לשמוע והם לא היטו אוזנם, ועל כן היה משה מבקש להימנע ולא ללכת אל פרעה כלל כדי שלא יתעורר חס ושלום קטרוג על ישראל. (תפארת יונתן)

 

"ואני אכביד את ליבו" (ז, ג)

לכאורה אם ה' הכביד את ליבו של פרעה מדוע הוא בעצם אשם? אלא, ה' רצה שפרעה יחזור בתשובה, לא בגלל המכות אלא מתוך הכרה שה' הוא האלוקים. לצורך זה הקב"ה יצר איזון כדי ששיקול הדעת של פרעה יהיה אמיתי וכנה, ולאחר כל מכה הרי יוכל פרעה לחזור בו מהפחד של מכה נוספת… וכדי שהמכה לא תשפיע – הכביד ה’ את ליבו. משל למה הדבר דומה: יהודי שהיה לו דין ודברים עם גוי, גילה שהשופט הוא חברו הטוב של יריבו ואף הוא גוי. מה עשה? לילה קודם המשפט הוא התדפק על דלתו של השופט ומסר לו מעטפה מלאה במזומנים… למחרת כששני הניצים עומדים במקומותיהם שואל השופט את היהודי: "האם הנך מבקש משפט צדק"? "בוודאי!" ענה היהודי בביטחון. ואז הגיע שאלה שהוא כלל לא ציפה לה… המשיך השופט להקשות: "אם כן מדוע הגעת אמש לביתי ונתת לי שוחד?!" ותוך כדי דיבור השופט מוציא מכיסו את המעטפה… התעשת מיד היהודי וענה לשאלת השופט: "כבוד השופט, הלא זה ברור! ידעתי שאתה חברו הטוב של התובע ומשראיתי שאינך פוסל את עצמך לשפוט בינינו, רציתי שיהיה איזון… על מנת שתשפוט בצורה הוגנת נתתי לך שוחד… כעת אני והשוחד שלי עומדים בקו אחד אל מול החברות שלך עם יריבי"… כן הוא הנמשל: ה' הכביד את לב פרעה על מנת ליצור איזון בשיקול הדעת של פרעה… ואם זה עדיין לא מספיק עבורו להבין מי מנהיג את העולם, מסרב להכיר בה' ולשלח את בני ישראל בדין הוא שייענש…

 

"קח את מטך והשלך לפני פרעה יהי לתנין" (ז, ט)

בידוע שהסביבה משפיעה הרבה על האדם, אם לטוב ואם לרע. אפילו אדם נעלה ונאצל עשוי להתקלקל בסביבה של אנשי־ שחת. וכן להיפך: אדם רשע משתפר וחוזר למוטב בסביבת אנשים כשרים ובני־עליה. זהו הרמז במטה שנהפך לנחש, אפילו מטה האלוקים אשר שם־ המפורש חקוק קליו, אם תשליך אותו לפני פרעה, בסביבה פושעת ומזוהמת – יהיה לתנין, לחיה טורפת. אולם אותו נחש ארסי יתהפך שוב למטה האלוקים, אם ידיו של משה מחזיקות בו…. (רבי מאיר שפירא מלובלין זצ״ל)

 

"שלח את עמי" (ז, טז)

כאשר מלך אוסטריה העניק שוויון זכויות ליהודים תושבי מדינתו, היו כל ישראל שרויים בשמחה גדולה, מגדולם ועד קטנם חגגו, ריננו וזימרו לכבוד המאורע הגדול, לו זכו. אותה שעה הבחינו תלמידיו של החתם סופר זצ"ל, כי דמעות זולגות מעיני רבם הגדול, וישאלוהו משתוממים, מדוע זה יהא רבינו שרוי בצער בשעה גדולה זו, כאשר העם כולו כה שמח, השיבם החתם סופר ואמר, אמשול לכם משל, ושוב לא תתמהו. לאחד ממלכי העמים, מלך אדיר וחזק, אשר שלט בכיפה, היה שר חשוב ונכבד, שהמלך חיבבו והוקירו עד מאד. לימים חטא אותו שר ונתחייב ראשו למלכות, אלא מכיון שהיה המלך רחום וחנון, וביותר כלפי שרו, אשר היה מקורב אליו ביותר, החליט המלך להקל בעונשו ולהמירו במאסר לזמן בלתי מוגבל, ויחד עם זאת הבטיח, כי בסופו של דבר יוציאנו לחופשי. והמלך עשה כאשר אמר, השר נשלח אל בור הכלא, שם היה נתון למרותו של מפקד בית הסוהר, אשר התאכזר אליו עד מאד, הוא הכניסו לתא אפל וחשוך, מלא טחב וצינה, אולם עם כל זה נחמה פורתא היתה לו, לאותו אסיר אומלל, והוא התחזק בתקוה, כי בוא יבוא היום, והמלך ישחררנו ממצב מעיק זה וישלחנו לחופשי. והנה באחד הימים הגיע לאוזניו של השר הכלוא קול שאון ותכונה רבה, המתרחשת סביב חדר כלאו, ושמחה רבה מילאה את לבו הרצוץ. הנה סוף סוף באים לשחררני, סבר לתומו, אולם מה גדלה אכזבתו, כאשר נוכח, שכדי לסדר ולנקות את תאו הגיעו שלוחי המלך, ואף לקבוע בו חלון, שישמש לאוורור החדר הטחוב ולתאורתו. לשמע בכיו הנורא, אשר התפרץ מפיו, נדהמו השליחים ושאלוהו, מה מקומה של בכייה זו דווקא עתה, בעת בשורה, כאשר כה מיטיבים אנו את תנאיך במקום אפל זה? בקול חנוק מדמע התאמץ האסיר להסביר לשואליו, אכן ביקשתם לשפר את מצבי, אך הקלה זו, שאכן הקלה היא ביחס למצבי הנוכחי, הכבדה היא ביחס למצבי הכללי, כל עוד ישבתי נמק בכלאי המעופש והחשוך, תקוה איתנה מילאה את ליבי, כי יבוא יום, והמלך יזכור את מצוקתי ויצווה לשלחני לחופשי, אולם עתה, משברור לי, כי יהא עלי לשבת בבור צר זה עוד ימים רבים, ומי יודע עד מתי, כיצד אוכל לחדול מבכיי. עתה שוב לא תתפלאו ודאי על בכיי לעת זו, סיים החתם סופר את דבריו, מה גם שאמרו לנו חז"ל (סנהדרין צח). אם ראית דור, שצרות רבות באות עליו כנהר, חכה לו. אם העניקו לנו זכויות אזרח בגלות מרה זו, מי יודע, כמה זמן עוד נגזר עלינו לשרת בגלות קשה זו. (אור אהרן)

 

"ויט אהרן את ידו על מימי מצרים ותעל הצפררע" (ח, ב)

וברש״י צפרדע אחת היתה, והיו מכין אותה והיא מתזת נחילים נחילים. לכאורה, מדוע אם כן המשיכו המצרים להכות את הצפרדע? אומר הסטייפלר זצ״ל: מכאן כשמידת הכעס והנקמה בוערת באדם, כשרוצה להינקם מאויביו, אינו יכול לשלוט על זעמו, ואף כשרואה כשהוא מחזיר לחבירו הוא רק מפסיד מכך, אין הוא יכול להפסיק, מגודל הנקמה שבוערת בו.

 

"העתירו בעדי" (ח, ד)

זהו דמות של אותו מלך רשע וכן כל מלכי אומות העולם, שרק טובתם עמד לפניהם, וע"ז ביקש העתירו "בעדי". פרעה ביקש שיבקשו רק בעדו, אבל לא היה איכפת לו כלל מה יהיה עם עמו, משא"כ מלכי ישראל וגדולי ישראל תמיד נכנסין ויוצאין בעם ודאגתם לטובת העם קודם טובתם שלהם. (טעם ודעת)

 

"ויאמר למחר ויאמר כדברך למען תדע כי אין כה׳ אלקינו" (ח, ו)

מקשין העולם, למה לא שאל פרעה שהצפרדעים המצערים אותו כל כך יעזבוהו תיכף ומיד אלא הרחיב הזמן עד למחר? עוד יש לדקדק במה שאמר משה רבינו ״למען תדע כי אין כה׳״, היאך יראה ע״י הסרת הצפרדעים כי אין כה׳? ונראה שדבר זה עצמו שפרעה יאמר שיסורו הצפרדעים למחר ולא היום, זה גופא היה מן השמים, ודיבור של פרעה היה מסור ביד הקב״ה ולא היה ברשות עצמו. וזהו שאמר לו משה: ״כדברך״, היינו שתקח לך ראיה מדבריך, שהרי באמת אתה רוצה שהיום כבר ילכו הצפרדעים, ומ״מ אף שאתה הוגה כך בלבך לא תוכל להוציא דבר זה מפיך, רק אמרת למחר, וא״כ מזה תקח מוסר ״למען תדע כי אין כה׳ אלקינו״, כי הוא מנהיג את העולם, וממנו מענה לשון… (בארת המים)

 

"ויצא משה ואהרן מעם פרעה ויצעק משה אל ה׳ על דבר הצפרדעים" (ח, ח)

יש להבין מאי טעמא במכת צפרדע נאמר ׳ויצעק׳ מה שלא נמצא בשאר מכות שנאמר בהן ׳ויעתר׳? וי״ל עפ״י שפירש בישמח משה דבר נחמד, כי פרעה רצה מאד שלא יצא קידוש השם בעיני העולם כשיראו שסר המכה ע״י תפלת משה, ולכן בקש שמשה יתפלל שיסורו למחר, כי באופן זה יהיו סבורים העולם שפרעה ודאי רצה להכריתם מיד שלא ישהה המכה אצלו כלל, אלא שלא עלה בידי משה לעשות כרצונו ומה שהוסרו למחר זה מאליו. לפי זה אם היה רוצה משה לעשות קידוש השם בעיני העולם היה יכול להתפלל שיכרתו מיד נגד רצון פרעה, אבל אז לא היה קידוש השם בעיני פרעה והוא רצה בעיקר שיהיה קידוש השם בעיניו, על כן ״ויאמר כדבריך״, פי׳ שאתפלל על למחר כדברך, ״למען תדע כי אין כה' אלקינו״ שהעיקר אצלי שאתה תדע שה׳ הוא האלקים, עכדפח״ח. ועפ״י דבריו יש להוסיף כי עכ״ז רצה משה רבינו ע״ה שיהיה קידוש השם גם בעיני העולם, ולכן כשיצא מאת פרעה ״ויצעק״ בקול גדול כדי שישמעו כולם שמתפלל שימותו למחר, ועי״ז יהיה קידוש השם בעיני כולם… (בית פנחס)

 

"ושמתי פדות בין עמי ובין עמך" (ח, יט)

מסופר שבאותן השנים בהם הלכו יחדיו האחים הקדושים הרה"ק הרבי רבי אלימלך זי׳׳ע והרה"ק הרבי רבי זושא זי׳׳ע לגו גלותא, תפסו אותם פעם כמה רשעים וכלאו אותם בתוככי חדר קטן בו היה מונח עביט של שופכין. הרבי רבי אלימלך הצטער מאד על כך שאינם יכולים לומר שם שום דבר שבקדושה. פנה אליו הרבי רבי זושא ואמר לו, אחי היקר מה לך עצב, הלא הקב׳׳ה הוא הכניסנו למקום זה, והוא הזמין עתה בפנינו מצווה נדירה – מצווה שלא לעסוק בתורה, מצווה שלא להתפלל, מה טוב ומה נעים שנצא בריקוד ומחול לכבודה של מצווה נדירה… ויצאו במחול סביבות העביט ש״הלא מאת ה' הייתה זאת היא נפלאת בעינינו". שומר הפתח שהקשיב לקול רינתם נכנס מיהר לשאלם לשמחה מה זו עושה, אך הם לא ענוהו אלא המשיכו בריקודם, בראות השומר שהם מרקדים סביבות העביט, אמר להם וכי דבר זה הוא הגורם לכם שמחה, אקחנו וארחיקנו ממכם, לקחו השומר לעביט וזרקו אל מחוץ לחדרם, ושוב יכלו האחים הקדושים להתפלל ולעסוק בדברים שבקדושה… (באר הפרשה)

 

״ושמתי פדות בין עמי ובין עמך״ (ח, יט)

אני אפדה את עמי ישראל, ״בין עמי״ בין אם מתנהגים כישראל, ״ובין עמך״ בין אם מתנהגים כמצריים ח״ו, בכל אופן אגאל אותם… (אוהב שלום)

 

"וממקנה בני ישראל לא מת אחד" (ט, ו)

אפילו אלו שהיו חלשות וחולות ועומדות למות לא מתו, כדי שלא יאמרו המצריים שגם לישראל היה דבר. (שפתי כהן)

 

"וימותו הצפרדעים מן הבתים מן החצרות ומן השדות" (ט, ח)

כתוב בדעת זקנים עה״ת שהצפרדעים שנכנסו לתנורים לא מתו, והטעם כי מסרו נפשם לעשות רצון ה' ונכנסו לתנורים למרות שיכלו לעשות רצון ה' באופן אחר, ולהיכנס לבתיהם ולאוכל וכדו', ובכל זאת נכנסו על מנת להישרף, נתן להם ה' שכרם, שלא מתו כשאר הצפרדעים. ומקשים העולם מדוע אצל הכלבים שסתמו את פיהם ולא נבחו כשבני ישראל יצאו ממצרים, קיבלו שכרם שכל נבלה וטריפה לכלב תשליכון אותו, וזהו שכר עד סוף כל הדורות, שייוולדו מן הכלבים האלו, וכאן בצפרדעים קיבלו רק הם שכרם ולא זרעם, אלא מכאן חזינן שלסגור את הפה זה עבודה קשה יותר מאשר להיכנס לתנור בוער, ולכן הכלבים שסתמו פיהם קיבלו גם דורותיהם שכר זה, משא"כ הצפרדעים. קל וחומר אנו שנתאמץ לשמור על פינו ונסגור אותו בשעת הצורך. (חכמי המוסר)

 

"ויהי ברד ואש מתלקחת בתוך הברד" (ט, כד)

במכת ברד התרחש נס בתוך נס! – הברד לא כיבה את האש והאש לא המיסה את הברד, אלא, היו הולכים שניהם יחד ומכים את המצרים. המשיל ר' אחא משל: מלך אחד היו לו שני גדודי חיילים אמיצים מאד, כל אחד מהגדודים השתדל יותר במלחמה, כדי למצוא חן בעיני המלך. התחרות הזו הביאה לכך שרבו ביניהם ונעשו שונאים זה את זה. לימים עמדה לפרוץ מלחמה חזקה מאד באותה ארץ. כינס המלך את שני מפקדי הגדודים ואמר להם: אני רואה ששניכם אמיצים, גיבורים ונאמנים למלך. בכל פעם הייתי שולח רק גדוד אחד למלחמה, אולם הפעם, מלחמה גדולה עומדת לפרוץ, וצריך אני לעזרת שני הגדודים, אולם מה אעשה ששונאים אתם זה את זה? עשו שלום ביניכם וצאו יחדיו למלחמה, וכך ננצח. כך גם הוא הנמשל: במכת הברד, אש וברד אינם יכולים לחיות בשלום ביניהם, כי טבע האש להמיס את הברד, וטבע הברד לכבות את האש. אולם כאן עשה הקב"ה שלום ביניהם והיכו יחד במצרים…

 

"את אשר יאהב ה' יוכיח" הכאבים, הטרדות והמניעות מגיעות כי הקב"ה רוצה לדבר איתנו ואוהב אותנו, מדוע אם כך כביכול הקב"ה מכאיב לנו, הרי יכול הוא לדבר איתנו גם ללא כאבים!? תשובה: צריכים אנו לזכור שהכאב הוא רק כמו מעבר מחדר חשוך לחדר מואר, העיניים כואבות אבל אתה יודע שהגעת לאור! (נקודות של אור – ספינקא)

 

בשוק היהלומים יהלום נקי שווה יותר מיהלום מלוכלך, אבל המלטש בעצמו מרוויח הרבה יותר כאשר מצליח ללטש ולנקות יהלום מלוכלך מאשר ליטוש יהלום נקי… אלו שזיכה אותם הקב"ה ברוב רחמיו, נתן להם הזדמנויות רבות להתחברות לקשר עם בורא העולם, העניק להם מאוצרו הטוב תקופות ומעברים קשים ומרים, מנסים ונופלים, קמים ונכשלים, בבחינת "שבע יפול צדיק וקם…" אל לנו לשכוח, "מאיתו לא תצא הרעות והטוב", הקב"ה נתן ונותן לנו יהלומים! נעבוד איתם ונעבד אותם!!! (נקודות של אור – ספינקא)