
לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום ראשון י"ב אדר תש"פ
מסכת שבת דף ב'
דף ב' ע"א
משנה יציאות השבת שניים מדאורייתא לעומד בפנים עקירה והנחה דרך הוצאה או דרך הכנסה, ועוד שניים מדרבנן – עקירה לבד – שפשט העני ידו לפנים ונתן בעל הבית לתוכה. או הנחה לבד – שפשט בעל הבית ידו לחוץ ונתן בתוך ידו של העני. וכיוצא בו לעומד בחוץ שניים מדאורייתא – עקירה והנחה, ושניים מדרבנן – עקירה לבד או הנחה לבד.
שניים שעשו מלאכה בשבת כגון שזה עוקר וזה מניח, פטורים מחטאת, אבל אסורים לעשות כן שמא יבוא כל אחד לעשות מלאכה שלימה. אך אם עשה אחד מהם את העקירה וההנחה אלא שמניח בתוך ידו של אחר, מותר לאחר לקבל, דלאו מידי עביד (רש"י מהגמרא להלן ג' ע"א).
איסור הוצאה בשבת מהר"י לרה"ר ילפינן מקרא ד'ויצו משה ויעבירו קול במחנה' וגו' – לא תפיקו מרה"י לרה"ר להביא נדבה למחנה לויה (רש"י מהגמרא להלן צ"ו ע"ב).
שבועת ביטוי דכתיב 'להרע או להיטיב' היינו שנשבע להבא, כגון 'אוכל' ו'לא אוכל' ושבועה לשעבר ('אכלתי' ו'לא אכלתי') ילפינן מדרשה ד'לכל אשר יבטא האדם' (רש"י).
דף ב' ע"ב
ידיעות הטומאה להתחייב קרבן עולה ויורד בעינן שתי ידיעות – תחילה וסוף – והעלמת טומאה באמצע (שנודע שנטמא, העלם הטומאה, ומתוך העלם אכל קודש או נכנס למקדש, וידיעה שאכל או נכנס בטומאה).
שתיים שהן ארבע לענין ידיעות הטומאה שתיים המפורשים בפסוק 'ונעלם ממנו והוא טמא' – והם העלם שהוא טמא א'. כשאכל קודש ב. כשנכנס למקדש. שהן ארבע – שיודע שהוא טמא, אלא – א. העלם קודש (שסבר שחולין הם) ב. העלם מקדש. ונלמד מכפל 'ונעלם ונעלם'.
שתיים שהן ארבע לענין נגעים שתי אבות – שאת (כצמר לבן), ובהרת (עזה כשלג), ועוד שתי תולדות תולדת שאת כקרום ביצה, תולדת בהרת כסיד ההיכל.
מתניתין דשבועות דקתני רק 'יציאות השבת שתיים שהן ארבע' (ולא מפרש בפנים ובחוץ כבמשנתינו) קא חשיב רק חיובים, והיינו שתיים של עני (הכנסה והוצאה), ושתיים של בעל הבית (הכנסה והוצאה), והכנסה נמי הוצאה קרי ליה, אבל משנתינו כיון שכאן הוא עיקר שבת תני חיובי ופטורי. ולרבא 'שתיים' היינו שתי רשויות (רשות היחיד ורשות הרבים) 'שהן ארבע' היינו שיש בהן ארבע חיובים (ומשנתינו מנתה גם ארבע חיובים וגם ארבע איסורים).
***************
יום שני י"ג אדר תש"פ
מסכת שבת דף ג'
דף ג' ע"א
מתניתין קתני רק שמנה ולא ששה עשר, דלא קתני הנך דפטור ומותר, כגון שהעני או בעל הבית עשה עקירה והנחה בתוך ידו של השני, שהשני לא עביד לא עקירה ולא הנחה. ולא קתני שנים עשר, דלא קתני אלא איסורים שהם תחילת המעשה והיינו עקירות (ולרבותינו בתוס' היינו מי שפושט ידו ריקנית או מלאה), ועלולים להביא לידי חיוב בהנחה.
כל פטורי דשבת פטור אבל אסור בר מתלתא צידת צבי, נחש, ומפיס מורסא. ודווקא דעביד מעשה, אבל דלא קעביד מעשה איכא טובא דמותר.
שניים שעשו מלאכה בשבת פטורים, דכתיב ' בעשותה' – העושה את כולה ולא העושה מקצתה.
הטעין חבירו על גופו אוכלין ומשקין ויצא לרשות אחרת בעודם עליו – חייב, ואינו דומה להניח חבירו על ידו הפשוטה לרשות אחרת, שאם הוציא ידו פטור, דגופו נייח ועקירת גופו הוי עקירה, ידו לא נייח ולא הויא עקירה.
דף ג' ע"ב
כי קאי רבי בהא מסכתא לא תשייליה במסכתא אחריתי, דלמא לאו אדעתיה ויתבייש.
היה טעון אוכלין ומשקין מבעוד יום, ומשחשיכה יצא לרשות אחרת בעודם עליו, חייב, לפי שאינו דומה לידו, דגופו נייח.
ידו של אדם הפשוטה לרשות אחרת מדאורייתא אין דינה לגמרי כרשות שהוא עומד בה, בין כשעומד ברשות הרבים ובין שעומד ברשות היחיד, ומספקא לן אם דינה ככרמלית, ולא יחזירנה מדרבנן.
הייתה ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ תני חדא אסור להחזירה, ותני אידך מותר להחזירה, לס"ד דש"ס פליגי אם ידו הפשוטה ככרמלית דמי או לא, ודחי הש"ס או לכו"ע ככרמלית ולמטה מעשרה אסור למעלה מעשרה מותר, או לכו"ע לאו ככרמלית ומשחשיכה קנסו או במזיד גזרו, או דפליגי אם גזרו שוגג אטו מזיד, או דלאותו חצר מותר להחזיר ולחצר אחרת אסור.
הדביק פת בתנור בשוגג לרב ביבי בר אביי מספקא לן אם מותר לעבור על איסור שבות דרדיית הפת קודם שתאפה ויבוא לידי חיוב חטאת (ויתבאר עוד להלן דף ד' ע"א).
***************