לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שלישי ג' סיון תש"פ

מסכת שבת דף פ"א

דף פ"א ע"א

משנה. שיעורי הוצאה: עצם – לת"ק לעשות כף, לרבי יהודה לעשות שן של פותחת, והוא קטן משיעורו של ת"ק.

זכוכית – לגרור בו ראש העץ של האורגין, ובברייתא תנא שיפצע בה שתי נימין כאחת.

צרור או אבן – לת"ק כדי לזרוק בעוף, לר"א בן יעקב לזרוק בבהמה ותרגיש בהכאתו, ושיעורו משקל עשרה זוז (ולא כדי לזרוק לעוף, שאין אדם טורח ליטול צרור לעוף שאפשר להבריחו בקול).

שיני פותחת הנעשין מעצם – אם עדיין לא חיברן טהורים, שאינם ראויים לכלום. קבעם בפותחת של כלים טמאים. (שפשוטי כלי עצם מקבלים טומאה, ואע"פ שמחוברת לפותחת של עץ, הרי יש לה בית קיבול למפתח). קבעם בפותחת של דלת שער החצר, אע"פ שחיברן בדלת וקבען במסמרים טהורין, שמחובר לקרקע כקרקע.

שיעור אבנים של בית הכסא (לחייב על הוצאתם, ולהתיר טלטולם בחצר): א. לרבי יוסי – שלש אבנים חדודות (שראויות לקינוח), אחד כזית ואחד כאגוז ואחד כביצה. ב. לר"י ב"ר יוסי בשם אביו – מלא היד של אבנים. ג. לר"מ – שלש אבנים שכל אחד כאגוז. ד. לרבי יהודה שלש וכל אחד כביצה. ה. לרבי ינאי – כשיש מקום קבוע לבית הכסא מלא יד, ואם לאו כאגוז.

פיסת רגב שנפרכת ואינה ראויה לקינוח, אסורה בטלטול.

הנצרך לפנות ואינו יכול, בחול ממשמש בצרור בנקב ונפתח. בשבת מותר כלאחר יד (כגון שיאחז הצרור בשתי אצבעות), אבל בלא שינוי אסור משום השרת נימין.

מדוכה קטנה של בשמים – מלאכתה לאיסור ואסור לטלטלה, ואם יש עליה עד המעיד שעשויה לקינוח מותר, ואפילו נשטשטשו ע"י גשמים כל זמן שרישומן ניכר מותר.

עשרה דברים מביאין את האדם לתחתוניות – האוכל עלי קנים, עלי גפנים, לולבי גפנים, בשר שיש בו פגימות בלא מלח, שדרו של דג, דג מליח שלא בישל כל צרכו, שמרי יין, המקנח בסיד בחרסית ובצרור שקינח בו חבירו כשהקינוח לח ובאותו צד שקינח חבירו, אבל יבש או בצד שני או כשיש עליה קינוח שלו, לא. וי"א שגם התולה עצמו בבית הכסא (שאינו יושב).

דף פ"א ע"ב

מותר להעלות אבני קינוח על הגג, ואין חוששין לטירחא יתירתא שכבוד הבריות דוחה אפילו לאו שבתורה (וכך גם טלטול דרבנן שהסמיכוה על לא תסור). ואין אומרים שהיה לו להכין מאתמול שאין אדם קובע מקום לבית הכסא, שלפעמים מוצא שם אדם והולך למקום אחר.

קיסם לחצות שיניו – לר"א נוטל מהמוטל על הקרקע ואין אומרים מוקצה הוא, לחכמים לא יטול רק מן המוכן. ואע"פ שהוא כבוד הבריות לא התירו מן המוקצה, שאדם קובע מקום לסעודה והיה לו להכין מאתמול.

אסור לפנות בשדה ניר בשבת, שמא יקח ממקום גבשושית למקום גומא ומשוה החרישה והוא תולדה דחורש. אם היה שדה חבירו אסור גם בחול משום שדש את נירו.

צרור שעלו בו עשבים – התולש ממנו העשבים במתכוין, חייב, שהוא מקום גידולו. אבל מותר לקנח בה שאינו מתכוין לתלוש העשבים והלכה כר"ש, ובהגבהת הצרור מן הקרקע אין איסור תולש מן התורה (שאין אומרים שהעשבים גדלים על הצרור מכח לחלוחית הקרקע). ואע"פ שאסור מדרבנן, לצורך קינוח התירו משום כבוד הבריות.

'פרפיסא' (עציץ נקוב. וי"מ פול או קיטנית שזורעים לכל בני הבית, ובערב ר"ה מחזיר כ"א את שלו סביב ראשו ז' פעמים ואומר זה תחת זה, וזה חליפתי וזה תמורתי, ומשליכו לנהר) – אסור מדרבנן להגביהה מן הקרקע בשבת משום שדומה לתולש (ורק במקום כבוד הבריות התירו כנ"ל), וכן אסור מדרבנן להניחו מיתידות ע"ג קרקע שדומה לנוטע.

אסור לקנח בחרס גם בחול משום סכנה לשיני הכרכשתא ומשום כשפים, ואפילו בשבת שיש שם כלי עליה.

נכרית לא יכלה לעשות כשפים לרב חסדא ורבה בר ר"ה משום שלא קינחו בחרס, ולא הרגו כינה בבגדיהם, ולא הוציאו ירק מאגודה שאוגדין הגננים אלא התירו את האגודה תחלה.

***************

יום רביעי ד' סיון תש"פ

מסכת שבת דף פ"ב

דף פ"ב ע"א

הנכנס לבית הכסא, לא ישב במהרה ובחוזק, ולא יעצים עצמו מאוד, שמא ינתקו שיני הכרכשתא ויבוא לידי סכנה.

היו לפניו צרור וחרס לקנח בשבת – לרב הונא מקנח בצרור אע"פ שהוא מוקצה, ולא בחרס משום סכנה, לרב חסדא מקנח בחרס שיש תורת כלי עליו ולא בצרור. ובחרס של אוגני כלים שחלקים ואין מקרעין הבשר, גם לרב הונא מקנח בו ולא בצרור.

היו לפניו צרור ועשבים – חד אמר מקנח בצרור ולא בעשבים (שהם לחים וחותכין הבשר. וי"מ כשמקנח בעשבים בעודן מחוברים ומשום חשש תלישה). וחד אמר מקנח בעשבים (המחוברים ולא יזיזם), ולא בצרור שהוא מוקצה.

וכל זה בעשבים לחין שאין האור שולטת בהם, אבל לא בעשבים יבשים, שהמקנח בדבר שהאור שולטת בו – שיניו התחתונות נושרות.

הנצרך לפנות ואינו נפנה – חד אמר רוח רעה שולטת בו (ריח הפה) וחד אמר רוח זוהמא (כל גופו מסריח בזיעה).

הוצרך ליפנות ואינו יכול – א. לרב חסדא יעמוד וישב יעמוד וישב. ב. לרב חנן יבדוק עצמו בזוית אחרת. ג. לרב המנונא ימשמש בצרור באותו מקום. ד. לרבנן יסיח דעתו מדברים אחרים.

הנכנס לסעודה קבע (וגנאי לו לעמוד באמצע וליפנות) יהלך עשר פעמים ד' אמות, וי"א ארבע פעמים י' אמות ונפנה ונכנס.

משנה. שיעור הוצאת חרס – א. לרבי יהודה ליתן בין הקורות המונחות על הארץ כדי שלא יתעקמו, ב. לר"מ לחתות אש מיקידה גדולה, ג. לרבי יוסי לקבל בו רביעית, והוא קטן משיעורו של רבי מאיר.

פרק א"ר עקיבא

משנה. לרבי עקיבא – ע"ז מטמאה במשא (שאדם הנושאה טמא) כנדה.

דף פ"ב ע"ב

היה כותלו סמוך לע"ז ונפל, אסור לבנותו שמהנה לע"ז, אלא כונס ארבע אמות בשלו ובונה. אם חצי ממקום כותל היה שלו וחציה של ע"ז, מחצה שלו נחשב בארבע אמות של כניסה.

לת"ק אבניו ועציו של ע"ז מטמאין כשרץ, שנאמר שקץ תשקצנו. לר"ע כנדה, שנאמר תזרם כמו דוה. ונחלקו אמוראים במחלקותם:

לרבה במשא לדברי הכל מטמאה, כנדה. ונחלקו באבן מסמא (ששמוה ע"ג יתידות וכלים תחתיה, שאם נדה ישבה עליה הכלים טמאים אע"פ שלא הכבידה עליהם שנאמר כל אשר יהיה תחתיו), לר"ע מטמאה, כנדה, ולחכמים אינו מטמאה, כשרץ. ולר"ע ההיקש לשרץ בא לענין משמשיה, שאינם מטמאים אלא במגע כשרץ, ולא במשא ולא באבן מסמא. ולחכמים ההיקש לנדה בא לטמא במשא, ומה שלא הוקשה לנבילה שמטמאה במשא ולא באבן מסמא, כדי ללמוד מנדה שאינה מטמאה לאברים, שגם חוליא של ע"ז אינו מטמאה. ולשיטת ר"ע נסתפק ר"ח בר גוריא אם ע"ז מטמאה לאברים או לא.

לר"א באבן מסמא לדברי הכל אינה מטמאה. ונחלקובטומאת משא, לר"ע מטמאה, כנדה, ולחכמים אינה מטמאה, כשרץ. ולר"ע ההיקש לשרץ בא לענין משמשיה, שמטמאים רק במגע. ובין לחכמים ובין לר"ע לכך הוקשה לנדה (ולא לשרץ לחכמים, ולר"ע לנבילה), ללמד שאינה מטמאה לאברים.

***************