ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת שלח – מאת ר' ברוך רובין הי"ו 

 

"שלח לך אנשים"  (יג, ב )

למה נסמכה פרשת המרגלים לפרשת מרים לפי שלקתה על עסקי דיבה שדברה באחיה ורשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר  (רש"י ) צריך להבין, למה אמרו חז"ל ולא "לקחו" מוסר, מתאים יותר היה לכתוב ולא למדו ? הערה זו העיר הגה"צ רבי זאב  (וועלוועל ) איידלמן זצ"ל בהיותו על ערש דווי בביה"ח. הוא תירץ: מוסר לא מספיק ללמוד. אדם יכול לראות ולהסכים ולהנהן בראשו ודי לו בזה. מוסר הכוונה לקחת למעשה. התביעה היא אדם שראה דבר כה מלמד, שהגדולה שבגדולות על תביעה דקה שבדקה, לקתה כי היה בזה משהו לשון הרע, לא מספיק להתעורר אלא לקחת למעשה. והביא דברי המדרש בפרשה שדרשו על המרגלים את הפסוק במשלי "כחומץ לשינים כעשן לעינים כן העצל לשולחיו" ושאל: לא מצינו שהמרגלים היו עצלנים? אלא הביאור הוא שישנם שני מיני עצלות ישנה עצלות של כבדות הגוף ויש עצלות המחשבה ואצל המרגלים כאשר ראו את מעשה מרים ולא התבוננו לקחת למעשה, זה נבע מעצלות המחשבה.  (אבני יחיאל עמ' יב )

 

"שלח לך אנשים"  (יג, ב )

רשעים הללו ראו ולא לקחו מוסר  (רש"י ) לכאורה קשה הרי מרים דברה על אחיה הצדיק משה רבינו, ולכן הקפיד ה' עליה, אבל המרגלים דברו על עצים ואבנים ועל הארץ, ומנלן שאסור, הלא אין דומה הנידון לראיה, ומה שייך ראו ולא לקחו מוסר . ועל זה יש לומר, כיון שמשה רבינו החזיק את עצמו לשפל יותר מן האדמה, כמ"ש כשמרים דברה במשה 'וישמע ה" ולא כתוב וישמע משה, וכמו שמובא בתרגום יונתן 'ולא חש למיליהון' ע"כ צריכים לומר ה'קל וחומר' כך, אם מרים נענשה על שדברה במשה שמחזיק את עצמו שפל מן האדמה, אז 'קל וחומר' שאסור לדבר על האדמה עצמה.  (חידושי הרי"מ )

 

"היש בה עץ"  (יג, כ )

אדם כשר שיגן עליהם בזכותו  (רש"י ) מעשה שסיפר הגאון רבי סוסו הכהן זצ"ל מגאבס שבתוניסיה. נורא ונוקב: מעשה בחסיד שנסע לעיר אחת, ובהגיעו לשם שאל על בית מלון כשר בתכלית ההידור והכשרות. היפנה אותו אדם לאכסניה מהודרת ואמר לו: "אל תחליפנה ואל תמירנה, כי בעל האכסניה הוא אדם נפלא, ירא שמיים ורב חסד, אוהב ומוקיר רבנן, טוב לשמיים וטוב לבריות!" שמע החסיד לדבריו, וסר אל אכסניה. ואכן, התכבד בכבוד מלכים, סעד את ליבו ועלה על יצועו. בחצי הלילה שמע קול מוזר. פקח עיניו, וראה לאור הנר שבעל האכסניה משחיז סכין ענקית. מפעם לפעם בודק הוא בציפורנו האם חדה היא דיה, וממשיך להשחיזה. תמה ושאל: "הגידה נא לי, למה לך סכין זו עכשיו?" ענהו האכסנאי בתמימות: "סכין זו היא עבורך!"… חרד החסיד ונלפת. רעדה אחזתו, מאין יבוא עזרו? אין זאת, אלא שנפל ביד מטורף! החליט לנקוט בקול רך ומפוייס. אמר ברעדה: "הכל משבחים אותך כי ירא אלקים אתה, ושאתה טוב ומטיב לברואים כולם. ואיך תשפוך דם נקי, וחטאת לאלוקים ולאנשים? " והאכסנאי ממשיך להשחיז. "אמור נא לי", ניסה האורח לרכך את לבבו, "איזו תועלת תפיק מרציחתי, הרי עני ואביון אני!" והאכסנאי שותק, מרוכז בהשחזת סכינו. ניסה החסיד את הנימוק האחרון: "אם תרצחני, יוודע הדבר. שכן אחד התושבים הנחני לבית מלונך, ועם שחר יבוא לחפשני כאן. ומשלא ימצאני, תפתח חקירה. היכן תסתיר את גופתי?! " בדק האכסנאי את הסכין. נראה שבדיקתו הניחה את דעתו. עתה פנה אל החסיד ואמר: "מורי ורבי, חסיד קדוש, אל נא תחשבני לרוצח נפשות! עוול אתה עושה לי, בחשבך אותי לרוצח בעבור בצע כסף! מדוע ברגעיך האחרונים עובר אתה על הציווי לדון כל אדם לכף זכות?!" והחסיד שומע, ואינו מבין מאומה. מה מתרחש כאן? והאכסנאי ממשיך – "האמת היא, שאני ירא שמיים ומיטיב לכל האנשים. ואף עתה מתכונן אני לשחוט אותך לשם שמיים, ולטובת אחינו בני ישראל הגרים בעיר זו!". "חידות לי דבריך", רעד קולו של החסיד. "מיד תבין", אמר האכסנאי, כשהוא מתקרב אליו, והסכין בידו. "זה לי ארבעים שנה שאני מחזיק באכסניה זו, ומעולם לא הזדמן לכאן חסיד נעלה כמוך. ומה אומר לך, שער בנפשך כי בכל בית העלמין שלנו לא נקבר אפילו צדיק אחד שנוכל להשתטח על קיברו ולבקשו שיעתיר בעדנו! ועתה, מאחר שראיתי אותך צדיק וחסיד, ברצוני שתיקבר בבית הקברות שלנו. שאהיה אני ממזכי הרבים, וזכות הרבים תהיה תלויה בי לנצח נצחים"… והתקרב עוד יותר… עד כאן הסיפור. וכשמתבוננים, מוצאים בו נמשל נוקב עד למאוד. כולנו מעריצים… צדיקים מתים! "אחרי מות, קדושים אמור". אך עוצם הצדיק את עיניו, והכל נוהרים לקיברו, מתחננים ומעתירים לישועה. ואין איש שם אל ליבו, שעיקר תועלת הצדיק היא בחייו. כאשר ניתן להיאות לאורו, לקבל ממנו הדרכה, להנות ממנו עצה ותושיה, להתברך ולהוושע! ולא אחת, מצערים אותו בחייו, רודפים אותו, משחיזים כנגדו לשון, אם לא סכין. מקרבים את קיצו, כדי לעלות על קברו…

 

"ולקחתם מפרי הארץ"  (יג, כ )

הבעש״ט הק' היה אומר: ״ולקחתם מפרי הארץ״, על האדם לקחת דוגמא מפרי הארץ: בתחילה זורעים, ורק אחרי שהזרעים נרקבו לגמרי באדמה והם כמו כלו והיו לכלום, מתחיל הזרע לצמוח ולגדול, ולתת את פריו. ״כי האדם עץ השדה״.

 

"ויספרו… ויאמרו באנו אל הארץ"  (יג, כ ז )

הרה"ק רבי מנחם מנדל מקוצק היה אומר: המרגלים דיברו אמת, ואף על פי כן פשעו וחטאו. ללמדנו שלא כל דבר שאינו שקר אמת הוא, ולא כל מי שאינו שקרן הוא איש אמת. "וילכו ויבאו אל משה ואל אהרן ואל כל עדת בני ישראל… ויספרו לו ויאמרו באנו אל הארץ… אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצרות.."  (יג, כו-כח ) פתח הכתוב לספר כי באו המרגלים "אל משה ואהרן ואל כל עדת בני ישראל" ולבסוף "ויספרו לו" רק לאחד בלבד? ולא עוד אלא שלא פירש לנו הכתוב מי היה "לו" זה שלו סיפרו המרגלים לשון הרע שלהם. אלא זה דרכם כסל למו של מוציאי דיבה, בעלי לשון הרע, שאינם מספרים מה שמספרים בקול רם ובפומבי, אלא מסודדים סוד לכל אחד ואחד באוזנו, כדי להגדיל את הרושם ולהאדיר פעולת הלשון הרע . זה שאומר הכתוב "ויספרו לו" שלחשו כאילו מתוך זהירות שלא ישמעו אחרים, לכל אחד ואחד לתוך אוזנו את הסוד הגדול והנורא "אפס כי עז העם היושב בארץ". בסודי סודות ובמחתרת הפיצו דיבתם, אבל בגלוי "אל משה ואל אהרן ואל כל עדת בני ישראל" סיפרו כביכול בשבח הארץ. לא כן כשבא כלב להשיבם "ויהס כלב את העם", וכשהשתררה דממת השתיקה ויכלו כולם לשמוע דבריו, הכריז באומץ רוח ולב: "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה".  (על התורה  )

 

"וילונו על משה ועל אהרן"  (יד, ב  )

פעם בא לפני הגאון רבי שלמה זלמן אויירבך זצ״ל אברך אחד ששפך לפניו מרי לבו, וכך אמר: ״שכני ואני, שנינו אבות לילדים, אני אברך ויודע ספר, וכמובן חינכתי את בני לתורה, אך לא שפר עלי חלקי, ולא זכיתי שבני ימשיכו באהל ה של תורה, ואילו שכני, איש פשוט תם וישר, אך בני ו יצאו גדולי תורה, במה נגרע חלקי?!״ סיים בקול כאוב. כפי הנראה הכירו הרב מקרוב, ולכן השיבו: ״אתה מחזיק עצמך ללמדן ו׳מבין׳ בגדולי תורה, ומפעם לפעם היית נוהג להעביר את שבט ביקורתך, ולחלק ציונים לתלמיד חכם זה או אחר. הילדים שמעו והפנימו. לכשגדלו, ועשו את חשבון נפשם, אמרו לעצמם: הלא גם בתלמידי חכמים יש דופי, כפי שאומר אבינו. כך קל היה להם לעבור לדרך אחרת, שיש בה גם מפיתויי העולם הזה. לא-כן שכנך, אמנם איש פשוט תם וישר הוא, אך כל פגישה עם תלמיד חכם, הסבה לו עונג עצום, ובכל פעם שהיה שב לביתו אחר פגישה כזו, היה שר ורוקד: ״היום זיכני השם יתברך לפגוש תלמיד חכם פלוני, איש נעלה ורם מעלה, מי יתן בני ותהיו גם אתם כמוהו״. ראו הילדים כי משוש לב אביהם הוא התלמיד חכם, ראו את המושג ״תלמיד חכם״ כפי שהוא באמת, מיקדו את שאיפתם לגדול בתורה, ומה הפלא כי אכן גדלו כך?! לו היית גם אתה כשכנך מייקר ומשבח בדבריך תלמידי חכמים, משרה בביתך אוירה לוהטת של אהבת תורה ולומדיה, אזי לבטח היית זוכה גם אתה! ״

 

"וילנו על משה ועל אהרן כל בני ישראל "  (יד, ב  )

מסופר על הגאון רבי אלעזר לאוו זצ"ל שכיהן כרבה של אונגוואר שהיו לו שונאים רבים, שהציקו לו ורדפו אותו. לעת זקנותו, כשכל היריבים בכל המחנות, הכירו בגדולתו בתורה ובעבודת ה' ונעשים לו ידידים, אמר הגרא"ל: משל למה הדבר דומה, לחתן שאומר לכלתו "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל" לכאורה קשה, למה לא אומרים "כדת תורה" או "לפי ההלכה", מה פירוש "משה וישראל" ? וההסבר הוא: משה היה רועה נאמן ואהב את עם ישראל. גם היהודים אהבו את משה רבינו וביכו את פטירתו במשך שלושים יום, ובכל זאת היו ביניהם קטטות במשך ארבעים שנה במדבר בשל אוכל, מים, בשר ומרגלים ועוד. למרות זאת הם לא התגרשו ונשארו יחד עד הסוף. כך אומר החתן לכלתו בשעה שהוא מקדשה: "דעי לך, שאי אפשר למנוע קטטות ומריבות אבל עלינו להתנהג "כדת משה וישראל", שרבו זה עם זה, אבל לא עזבו אחד את השני ולא נפרדו זה מזה.. .

 

"ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר סלח נא לעון העם הזה כגדל חסדך ויאמר ה' סלחתי כדברך"  (יד, יז )

אומר רבינו האור החיים הקדוש, כאשר הרשעים מטיבים את דרכיהם ושבים בתשובה, מתקדש שמו של הקדוש ברוך הוא, שלאחר שמרדו בו, חזרו והיטיבו דרכיהם, ונתרבה כוח הקדושה בעולם באמצעות ביעור כוח הרע. ולכך אמרו חכמינו 'במקום שבעלי תשובה עומדים, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד' כי בעלי התשובה זוכים לקדש שמו יתברך, בדרגה נעלה יותר. ענין זה רמוז בפסוק שאמר משה רבנו לפני הקדוש ברוך הוא, שהרי אמרו חכמינו שכל מקום שנאמר 'ועתה' הוא רמז למצוות התשובה, וביקש משה רבנו, שה' יקבל את תשובתם של ישראל ויסלח לעוונם, שעל ידי כך יגדל כוחו ושמו יתברך. ולפי זה יתבאר מה שנאמר בהמשך 'ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ' שעל ידי התשובה יתקדש שמו ויתגדל כבודו של השם יתברך. "ויהושע בן נון וכלב בן יפונה חיו מן האנשים ההם"  (יד, לח ) לשון הפסוק "חיו מן האנשים ההם", על כך שיהושע וכלב לא מתו כשאר המרגלים, טעונה ביאור. שכן היה נכון יותר לומר "לא מתו", ולא להדגיש את העובדה שנותרו בחיים בשונה "מן האנשים ההם" . רש"י כבר הרגיש בכך ומבאר בלשונו הזהב: "מה תלמוד לומר 'חיו מן האנשים ההם'? אלא מלמד שנטלו [יהושע וכלב] חלקם של מרגלים בארץ וקמו תחתיהם לחיים" [על פי דברי הגמרא בבבא בתרא  (קיז: ) עיי"ש].

בבית מדרשו של הרה"ק רבי משה מרדכי מלעלוב, הסתופף יהודי ירושלמי "רגיל". ליהודי זה היה שכן שקינא בו ללא הרף, ואין לנו ידיעה מדוע ועל מה אירע הדבר, אך כך היה מעשה, שהיהודי סבל מרורות מרעהו ומדי תקופה היה נכנס לרבו לשפוך בפניו את סאת ייסוריו מהמתנכל לו. הרה"ק מלעלוב הרגיעו וחיזקו באמונה, עודדו להיות מהנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, ניחמו בדברי עידוד שיום אחד הכל יעבור, וכך חלפו מספר שנים כשההצקות לא פוסקות, הרבי מחזק והיהודי אוזר כח להמשיך . הגיע האיש לפרק המשיא את בנו ונאלץ לצאת לחו"ל בכדי לזכות יהודים במצות הכנסת כלה, בכדי שיוכל לעמוד במעמסה הכלכלית של השאת צאצאיו. בעת שירד מהמטוס שם פעמיו אל האכסניה, כשכל רצונו הוא לנוח מטרדות הדרך ולמחר יתחיל במטרה שלשמה הגיע הנה. המקום היה זול וישן, משכך היו חדרי הנוחיות משותפים בכל קומה לכולם. ויהודי זה כאשר נכנס לשם, מצא על הרצפה ארנק תפוח וגדוש בעשרות אלפי דולרים!.. . מכיון שאבידת הגוי מותרת, ועיר זו רובה נכרים היו, הרי אלו שלו. אבל כדי שלא ייתפס, החליט האיש להוציא את השטרות, להיפטר מהארנק ולפזר את השטרות בין חפציו למקרה של ביקורת. שאכן הגיעה: השוטרים עברו בחדרים ובדקו אורח אחר אורח ואף למזוודתו של היהודי הגיעו. שטרות הדולרים נמצא ו במספר מוקדים וחשדם התעורר. היהודי לא איבד עשתונות: "אני גביר גדול ויש לי עסק בשם "כולל גליציה" בירושלים, זו הסיבה למקור הכסף הרב. כדי שלא ישדדו אותי התאכסנתי במקום זול ופיזרתי את השטרות בין חפציי. אבל אם אתם לא מאמינים – תתקשרו לירושלים ותבררו"… לא היה לו הרבה מה להפסיד. או שיאמינו לו, או שבכל מקרה הוא ייעצר. השוטרים התייעצו ביניהם והרימו טלפון לירושלים, באותם ימים לא בכל בית היה קו טלפון והם התקשרו לכולל גליציה, אמצע הלילה בארה"ב, שעת בוקר פעילה בכולל. על הקו היה לא אחר מאשר השכן שירד לחייו. אך שמע שמארה"ב רוצים לברר על אמינותו של השנוא עליו, נזדעק בלי לחשוב: "אל תאמינו לו! הוא עשיר גדול! אל תיתנו לו אגורה!" וטרק את הטלפון… דווקא בשל העובדה שירדו לחייו, הוא חזר ארצה עם סכום נכבד בלא להשקיע מאמץ וחיתן את צאצאיו בכבוד ובהרווחה . על פי מעשה זה ניגש לדברי אור שבעת הימים, רבינו ישראל בעל שם טוב הק', שהובאו בספר "בן פורת יוסף": יהושע וכלב אכן ניסו להילחם בעצת מרגלים, הם עשו השתדלויות שונות וספגו גינויים על כך באופן חד ובוטה מכל העדה שביקשו אף לרגום אותם באבנים. דווקא מאלו שפגעו בהם כל כך, זכו יהושע וכלב בסופו של דבר לרשת "חיותּ". הם "חיו מן האנשים האנשים", על חשבונם וירושתם הרוחנית . לנו נותר לזכור את זה בפעם הבאה שיכאב לנו מהתנהגותו של אי-מי.. .  (במחשבה תחילה)

 

"ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם"  (טו, לח )

מעשה בבן ישיבה שבא לפני הגאון בעל הקהילות יעקב זצ"ל, ושאל האם יוכל לעסוק ברישום תלמידים לחינוך תורני, שיש בזה משום הצלת נפשות. ענהו הקה"י "שב ותלמד!" מיהר להבהיר: "לא התכוונתי בתקופת הלימודים. שאלתי על ימי 'בין הזמנים'! ענהו הסטייפלער: "בבין הזמנים, אפשר"… הודה וביקש לצאת, קרא לו הקה"י שישוב. חזר, ורבינו נטל בידיו הקדושות את הציצית שבבגדו, והראה לו. הצביע על אחד החוטים, ואמר: "רואה אתה, חוט זה הוא 'השמש'. הוא היוצר את החוליות, והופך את החוטים לחפצא של מצוה! בתחילה, הוא היה הארוך מכולם. אך מה אירע, הוא הסתובב סביבם לזכותם. הסתובב והסתובב, וככל שהסתובב הלך והתקצר, עד שנהיה קצר כמותם"… – ופטרו לשלום…  (הגש"פ הקהילות יעקב )

 

"ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת"  (טו, לח  )

רבינו האור החיים הקדוש שואל מדוע את צבע התכלת שבציציות, צריך לקחת אותו דוקא מחלזון העולה מן הים שהוא נדיר ואינו מצוי, והלא יש הרבה דברים שאפשר להפיק מהם צבע זה. ומתרץ על פי דברי הגמרא 'תכלת דומה לים, וים לרקיע, ורקיע לכסא הכבוד', וכדי שניזכר גם בים שהוא דומה לרקיע, צריך לקחת תכלת דוקא מדג אשר נמצא בים, כיון שרק הוא דומה לרקיע.

 

"ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם"  (טו, ל ט )

אמר פעם המגיד הירושלמי רבי שלום שבדרון זי"ע באחת מדרשותיו: שוחחתי פעם עם אחד מגדולי ישראל ואמר לי, שיש כאן בפרשתינו קל וחומר נורא: ומה בתחילת הפרשה כתוב "וידבר ה' אל משה שלח לך אנשים 'ויתורו' את ארץ כנען" כלומר, אם רצונכם יש לכם הסכמה – אתם יכולים לתור, והם אכן קיימו את ה"ויתורו" – "ויתורו את ארץ כנען" ועם כל זאת, קרה מה שקרה, נכשלו עד כדי כך ונהפכו לרשעים, קל וחומר, אם מזהירה אותנו התורה לא לתור – "ולא תתורו" קל וחומר בן בנו של קל וחומר שלא לתור ולקיים את הלאו המפורש בתורה כי אסור לתור, ה' מזהיר "ולא תתורו!" כיצד לא מפחדים מהתוצאות… . עוד הוסיף ואמר המגיד זצ"ל: שמעתי לפרש את הפסוק הנ"ל כך: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" – אם ראית מה שלא ראוי לראות, עזוב, תשליך, ואל תחפש לתור למה, מה ומדוע. אתה כבר "אחרי", אל תתור "אחרי" לבבכם "ואחרי" ראיית העין – לא לחשוב במה שכבר ראית, לא לעסוק בו, להשליכו, לא לתור עוד "אחרי" עיניכם…

 

"וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם… למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי…  (טו, לט-מ )

צריך ביאור בכפילות הלשון: "ועשיתם אותם", ושוב "ועשיתם את כל מצותי". וי"ל, כי הסדר הוא "סור מרע ועשה טוב"  (תהלים לד, טו ) תחלה צריך לתקן הכל ולסור מן הרע, ואח"כ "ועשה טוב" יוכל לעשות ולקיים את המצוות בשלימות. אמנם אם ימתין האדם בעשיית המצוות עד שיסיר את הרע מקרבו לגמרי ויתקן הכל, אזי יתכן שלא יגיע בכלל לעשה טוב, לכן העצה היעוצה היא, שקודם יתחיל לעשות מצוות ויקדש עצמו וזה יסייע בידו שיוכל להסיר את הרע ולתקן הכל, ואחר כך יזכה לקיים את המצוות ביתר שלימות. וזהו שאמר הכתוב, בתחילה "ועשיתם אותם", היינו שיתחיל לעשות המצוות, ואח"כ: "ולא תתורו אחרי לבבכם" וגו', כי על ידי עשיית המצוות, תוכלו בנקל לסור מן הרע ולהתרחק מן העבירות, ואז "ועשיתם את כל מצותי" בשלימות.  (כ"ק מרן מהר"א מבעלזא זי"ע )

 

"והייתם קדושים לאלוקיכם"  (טו, מ )

מובא בספר עלינו לשבח, הרב מילר סיפר שבצעירותו, כאשר למד בישיבה בחיפה, הוצרך פעם ראש הישיבה לנסוע אל מחוץ לעיר וביקשו להצטרף אליו. בימים ההם, סיפר הרב מילר, עדיין לא היו בנויים יישובים לאורך הכביש, והנוף שנשקף בעד חלון מהכונית היה רק הרים, ים, שמים, אדמה. לפתע, מצביע ראש הישיבה לכיוון מסוים ואומר לי: "שלמה, מה אתה רואה שם? " הבטתי לעבר המקום שאליו הצביע, ולא ראיתי שום דבר מיוחד . "הסתכל טוב", ביקש ממני ראש הישיבה . ואז התבוננתי וראיתי ילד ערבי כבן עשר מנהיג עדר ענק של בהמות, שוורים ופרות, כבשים ועיזים. "מה אנחנו יכולים ללמוד מכך?" שאל ראש הישיבה, ומשלא הבנתי אל מה רומזים דבריו, המשיך ואמר: "הרי הגוי הקטן הזה הוא כל כך קטן לעומת כל העדר הענק, ולכאורה הוא היה צריך להיות מושפע מהם, להתכופף על ארבע וללכת כמותם, ובכל זאת הוא אינו עושה כך. מדוע ? כי גם הוא, הילד הערבי, הגוי הקטן הזה, יודע שהוא בן אדם וכל העדר הזה מורכב מבהמות… ומותר האדם מן הבהמה…" . האדם שונה מהבהמות למרות שהן רוב העולם!!! היהודי שונה משאר העמים למרות שהם רוב העולם!!! זה סוד ההצלחה והכוח האדיר שמקרין יהודי שמקדש שם שמים, לבוש צנוע ומכובד!!! והייתם קדושים לאלוקיכם… .