ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת קורח – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"ויקח קורח" (טז, א)

שואלים חז"ל קרח שפיקח היה מה ראה לשטות זה. ושמענו מהגר"ח מישקובסקי שליט"א את תמיהתו של הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן ז"ל על שאלה זו, מה זה שייך לפיקחותו של קרח, וכי צריך להגיע לפיקחות מיוחדת כדי לא לחטוא, והלא גם אדם מן השורה אינו חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות . וביאר הרב שטיינמן על פי מעשה שמובא במדרש (מח כב), שאדם היה הולך בדרכו לארץ ישראל, והנה רואה שתי ציפרין מתקוטטות עד שאחת הרגה את חברתה, מיד עפה הציפור והביאה עשב והניחתו על פי הציפור והחייתה אותה, ופרחו שתיהן. נדהם האיש לראות בעיניו מעשה של תחיית המתים, ומיהר ליטול את העשה שנותר והלך להחיות בו את המתים שבארץ ישראל, וכשהגיע לסולמה של צור מצא נבלת אריה מושלכת בארץ, ומשום מה רצה לנסות את העשב על האריה, והניח העשב על פיהו והחייהו, עמד האריה ואכל את האיש, והוא שאמרו מושלי המשל 'טב לביש לא תעביד ובישא לא מטי לך' – אל תעשה טוב לאיש רע ואז לא תגיע אליך רעה . לכשנתבונן במעשה זה, נתמה, הרי בידו של אותו שוטה היה אוצר ענק אשר לא יסולא בפז, היה בידו עשב של תחיית המתים, והיה יכול לחולל בו פלאות, להחיות את האבות הקדושים, ואת היקרים ללבו, והוא בבלי דעת החיה את הארי… לשם מה עשה זאת, לא רק שהוא לא הועיל, אלא הביא על עצמו במו ידיו את אבדנו שלו . זוהי כוונת חז"ל בשאלתם – 'קרח שפיקח היה', קרח שזכה בכאלו אוצרות שלא זכה בהן אדם בעולם, וההי מטועני הארון, והיה לו עשירות מופלגת ומעמד נכבד, מה ראה לשטות זה שרק בגלל קנאתו בנשיאות אליצפן יעורר את ה'אריה', את אש המחלוקת, ובמו פיו יאבד את עצמו ומשפחתו מן העולם, וכי יש לך שטות גדולה מזו. (איש לרעהו )

 

"ואון בן פלת בני ראובן" (טז, א )

איתא בגמרא (סנהדרין קט:) און בן פלת אשתו הצילתו, שכך אמרה לו, מאי נפקא מינה לך, אם אהרן כהן גדול אתה תלמידו, ואם קרח כה׳׳ג אתה תלמידו, ועליה נאמר (משלי יד, א) 'חכמת נשים בנתה ביתה' (מדרש רבה יח, כ). והתמיהה ידועה, וכי חכמה גדולה יש בדבריה, והרי לא אמרה אלא דברי פשוטים בתכלית ההבנה? אלא, ביאר הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ׳׳ל כי אכן, זכירת דברים 'פשוטים' בשעה שבוערת אש המחלוקת – 'חכמה' גדולה היא, והיא היא תבנה הבית . (באר הפרשה)

 

"ויקח קרח" (טז, א )

רש"י: לקח את עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה… כלומר, שלא ראה לנגד עיניו כי אם צד אחד וזה גרם לכל המחלוקת. בזה יתבארו גם דברי רש״י בהמשך הדברים (טז, ז) 'וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זו' כי פעמיים צ"ד עולים בגימטריא קפ"ח – אותיות פקח, והיינו כי מדרכו של פקח להבין שיש שני צדדים למטבע ויש כאן 'פעמיים צד', ולכן שאלו, 'וקרח שפקח היה' מה ראה לשטות זה – לחשוב כי רק דעתו 'דעה' היא, ומה ראה לחלק את תיבת 'פקח' לחצאין ונשאר רק מנין 'צד' אחד.. . (הרה״ק מראפשיץ זי״ע, הובא ב'חמדה גנוזה )

 

"רב לכם כי כל העדה כולם קדושים" (טז, ג )

יש להבין מדוע קרח החזיק את עצמו שבגלל שהוא ואנשיו שמעו ביחד עם כל ישראל את עשרת הדברות בהר סיני, לכן הם חשובים יותר ממשה רבינו ? ויש לומר היות שבנ"י חטאו בעגל ואח"כ עשו תשובה, ובמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד (ברכות לד:), א"כ גדולים הם יותר ממשה שהוא לא חטא ולא נעשה בעל תשובה. אולם משה רבנו טען לקב"ה שעם ישראל לא חטאו ולא עברו על 'אנכי ולא יהיה לך אלוהים אחרים' במעשה העגל, כי ה' ציווה זאת רק למשה כי נאמר בלשון יחיד, ולפי שיטתו של משה אין הם בעלי תשובה, אבל קרח לשיטתו, שכולם שמעו 'אנכי ולא יהיה לך' א"כ כן חטאו וחזרו בתשובה, אז א"כ הם בדרגה גבוהה יותר ממשה רבנו ולכן מגיע להם הכבוד, וטען ומדוע תתנשאו על קהל ה'. (כתב סופר)

 

"ומדוע תתנשאו על קהל ה'" (טז, ג)

ביאר הרה״ק רבי העניך מאלכסנדר זי״ע בשם הרה״ק מפשיסחא זי״ע, כי תמיהה גדולה היא האיך טען קרח על משה 'מדוע תתנשאו', הרי דייקא במידה זו שבחתו התורה להדיא – 'והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה' (במדבר יב, ג) ? אלא, כי זוהי כוחה הנורא של הגאווה ומחלוקת שמסמא עיני האדם, עד שקרח חשב שהוא משה, ועליו עצמו אמרה תורה ׳והאיש משה עניו מאד' . הגראי"ל שטיינמן נשאל (הובא גם בבאר הפרשה) דהרי ידוע מאמר חז׳׳ל שקירוב מקום נפילת המן לבית היה תלוי במעשי האדם וצדקותו, אם כן, וודאי שה'מן' של קורח היה יורד לו בסמוך לפתח ביתו ממש, שהרי 'מטועני הארון היה', ואילו למחרת יום מחלוקתו עם משה וודאי לא מצא את המן בקרוב כ׳׳כ, והיאך לא שם על לבו שחטא וטעה טעות חמורה במה שנחלק עם משה, אלא מכאן, שהשקוע בתוככי המחלוקת יראה בכל דבר רק את צידו, וממילא אדרבה – כראות קרח שהמן מרוחק מאתו, הבין שכך עלתה בידו רק מחמת שלא ליבה מספיק את האש כנגד משה עד לשמים, ועליו לשוב בתשובה – להילחם יותר במשה רבינו ולחזק את המחלוקת.

 

"בוקר ויודע ה' את אשר לו" (טז, ה )

צריך להבין למה השאיר משה את זה לבוקר. ויש ליתן טעם על פי מה שאמרו חז"ל על הפסוק "והמן כזרע גד" שהמן הגיד לכל אחד את מדריגתו, הצדיק קיבל את מנתו ליד ביתו והרשע היה צריך לאסוף את מנתו מרחוק והבינוני היה מוצא את מנתו במקום ממוצע לא רחוק ולא קרוב. אם כן על ידי המן ידע כל אחד ערכו בכל יום. וזהו שאמר משה רבינו לקרח ועדתו אתם אומרים שצדיקים גדולים אתם, המתינו למחר בבוקר כשירד המן ואז "יודע ה' את אשר לו" מיהו הצדיק ומי אינו צדיק גמור. (מהר"ם שיף)

 

"בוקר ויודע ה' את אשר לו" (טז, ה)

רבי ברוך רוזנבלום שליט"א אמר ואררט (לא פשט בפסוק, אבל…) נוקב ויורד עד לתהום. בקיץ עוד אפשר לקום מהמטה ביתר קלות, אבל כשמגיע החורף קשה לקום מהמטה. רוצים לישון עוד קצת מתחת לשמיכה החמה. "בוקר – וידע ה' את אשר לו". בבוקר – יודע ה' מיהו זה אשר שייך לו. בבוקר רואים מי שייך באמת לקב"ה. (יחי ראובן)

 

"ואהרן מה הוא כי תלינו עליו" (טז, יא )

בגמרא (עירובין סה:) איתא בשלשה דברים אדם ניכר, בכוסו, בכיסו ובכעסו . קרח ועדתו חלקו על אהרן באמרם שאינו ראוי לכהונה גדולה, ולכן היה מן הצורך להעמידו למבחן. אמנם 'בכוסו' אי אפשר לבחון אותו, כי לכוהנים אסור לשתות יין, ו'בכיסו' גם אי אפשר לבחנו כי היה גדול מאחיו בעושר, כמ"ש חז"ל 'גדלהו' משל אחיו, וא"כ נשאר לבדקו רק ב'כעסו', לכן אמר משה "ואהרן מה הוא" אם תרצו לדעת מה הוא אהרן, ומה מהותו, "כי תלינו עליו" תנסו להכעיסו ולהקניטו, ובזאת יבחן . (הרב ר' מאיר אריק)

 

"וישלח משה לקרוא לדתן ולאבירם" (טז, יב )

מכאן שאין מחזיקי ם במחלוקת, שהיה משה מחזר אחריהם להשלימם בדברי שלום (רש"י). היינו שאין במחלוקת עניין חזקה, לומר מאחר שניסיתי כמ ה פעמים להשלים עם יריבי ולא עלתה בידי, חזקה שלא אצליח עוד, אלא מוטל על האדם לנסות כמה וכמה פעמים להשקי ט המחלוקת, 'שהי ה משה מחזר אחריהם להשלימם בדברי שלום' . (הרה"ק ר' יצחק מוורקא)

 

"וישלח משה לקרוא לדתן ואבירם" (טז, יב )

רש"י: "שהיה משה מחזר אחריהם להשלימם בדברי שלום". בעיר מגוריו של רבי מנחם מנדל מקוסוב זצ"ל, בעל ה"אהבת שלום", גר יהודי אלים אשר היה מפיל חיתתו על הכול. הלה העז להציק גם לרבי מנחם מנדל, רדפו והצר לו מאוד. ברם, יהודי נשאר יהודי, ובצר לו פנה אל רבי מנחם מנדל, כיתר יהודי הסביבה, לשאול עצה ותושייה. "ידידי היקר, מה מעיק על ליבך"? – שאלו הרבי. הלה החל שופך את מר ליבו בפני הרבי בספרו כי כל עסקיו מתמוטטים בזה אחר זה, וכי מצבו בכי רע. משמשו של הרבי, שהיה נוכח בחדר, משוכנע היה כי עתה ינצל הרבי שעת כושר זאת, ויטיף מוסר לאותו אדם אלים על התנהגותו המושחתת, אולם רבי מנחם מנדל לא נהג כן, נהפוך הוא. הוא החל לעודדו כי אסור ליהודי להצטער ולהתייאש לעולם, כי הקב"ה עוזר לכולם ולבטח יעזור גם לו. הלה לא הסתפק באיחולי הרבי, ופנה בבקשה: בתי בגרה ואין לי פרוטה לנדוניה עבורה, ואינני יכול להשיאה. חוצפתו הקפיצה את השמש של הרבי. הוא רצה להתפרץ ולצעוק לעברו: 'אינך מתבייש?!', אולם מיראת הרבי לא ביטא זאת בשפתיו, אך בליבו פנימה היה נסער כולו. רבי מנחם מנדל פנה למבקש ברגש ושאלו: כמה מעות דרושות לך? הלה הופתע משאלת הרבי, וחשב לרגע שנמצא בחלום, ונקב בסכום הגון של זהובים. בלא אומר ודברים פתח הרבי את המגירה והחל מונה לידי האיש הנדהם את כל הסכום הנכבד שנקב, ומסרו למי שהיה רודפו. אותו יהודי שפל יצא מכליו, נרגש ונסער, עד שהחל מספר לאנשי קוסוב על גודל מידותיו של רבי מנחם מנדל שהעניק לרודפו סכום כה גדול. הדבר חרה ביותר לרבי יצחק, אחיו של רבי מנחם מנדל, אשר בא ורטן לפניו: "האם צריך להיות וותרן עד כדי כך? בבית הרבי אין כמעט מאומה, החנוונים מסרבים לתת מצרכים בהקפה לרבנית בטענה כי החובות עברו את הגבול, ואילו לאדם שהציק כל כך לרבי ולכל אנשי קוסוב, צריך לתת סכום כה גדול אם בכלל"? הפטיר הרבי: "כבר שמעתי טענה זאת, כבר קדמך מישהו בטענתך, ואף הוא לא העלה דבר, הפניתי לו עורף. הלא הוא היצה"ר בכבודו ובעצמו שבא בנימוקים חכמים יותר, וב"ה לא שמעתיו". וכך היה אומר: "אני מעניק אהבה כה גדולה לשונאיי, עד שנהפכים לאוהביי". כפרש"י: שהיה מחזר אחריהם להשלימם בדברי שלום.

 

"ויחר למשה מאוד ויאמר את ה' אל תפן אל מנחתם" (טז, טו )

בפרשתינו מסופר שמשה רבנו ביקש מהקדוש ברוך הוא 'אל תפן אל מנחתם', ומפרש רבינו האור החיים הקדוש, שמשה ביקש מהשם יתברך, שהגם שיש לרשעים האלו מצוות שהרי 'אין לך אדם שאין בידו מצוות ומעשים טובים', בכל זאת ביקש משה מהשם שלא תעמוד להם זכות המצוות שהם עשו כבר, ו'אל תפן אל מנחתם' הכוונה למצוות שהם עשו . ומקשה האוה"ח הק' על פירוש זה, שהאיך יכול משה רבנו לבקש מהשם דבר כזה, ליקח מבני אדם את הזכויות של המצוות ומעשים טובים שכבר עשו? ומתרץ שיש לצדיקים כוח לבקש זאת מהקדוש ברוך הוא. וכמו שיש הלכה 'הפקר בית דין הפקר' כלומר, שיש לחכמים כוח להפקיע זכויות ממון של אחרים במקום קנס וכדומה, כמו כן יכולים חכמים גם להפקיע זכויות רוחניים של מצוות ומעשים טובים. וזה לשון קודשו: 'דע כי הצדיקים יש בהם כח להפקיע זכות הנמצאת לרשעים כשיראו שהם מוחלטים ברע, ותמצא בדין שלמטה כיוצא בדבר, שיכולים בית דין להפקיר נכסי רשע, כאומרם הפקר בית דין הפקר'.

 

"ויחר למשה… ולא הרעותי את אחד מהם" (טז, טו )

בפרשת שמות כתוב 'והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך', וכתב רש"י שאנשים האלו היו דתן ואבירם, ומשה מנע את האחד מלהכות את חברו, וא"כ לכאורה זה שניצל מן המכות היה צריך להכיר טובה למשה רבנו, והנה באו כאן לחלוק על משה שניהם יחד, וזה חרה מאוד למשה, ואמר "ולא הרעותי את אחד מהם", לא הנחתי שיכה אחד מהם את חברו . (תכלת מרדכי)

 

"ויקהל עליהם קרח את כל העדה" (טז, יט )

רש"י: בדברי ליצנות כל הלילה ההוא . בשמחת אחד מיוצ"ח של הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל ניגש אליו מחותנו אחר החופה, שאל אותו רע"א: אם הוא מרוצה מהשידוך. המחותן שהיתה דעתו זחוחה מאד מרוב שמחה, השיב בבדיחותא כי הכל טוב ויפה אלא שאינו שבע רצון כל כך מהמחותן.. . כששמע כך הרע"א שב לחדרו, והכל תמהו מדוע רע"א לא משתתף עמם בסעודה. כשנכנסו מקרוביו לחדרו ראו שעצב נסוך על פניו. נבהלו ושאלוהו: "מדוע עצוב רבינו ביום שמחתו" ? השיב להם רעק"א: "וכיצד לא אהיה עצוב, הלא מחותני אינו מרוצה ממני, בוודאי עוול מצא בי". כששמעו דבריו נחרדו מאוד ומיד התנצלו ואמרו: "הן לא עולה על הדעת שיהיה מישהו שלא יתכבד להשתדך עם גאון כמותו, ורק בדרך בדיחותא אמר המחותן מה שאמר"… כששמע דבריהם הגיב רע"א: אם כן, בודאי חושש אני להכנס ולהסב בסעודת החתונה, פן דינו כמושב ליצים ח"ו.. ניסה המחותן לפייסו, אך רע"א לא קיבל את פיוסו ושוב לא חזר לסעודת החתונה. (מאורן של ישראל )

 

"ויאמר משה בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי אם כמות כל האדם ימותון אלה ופקודת כל האדם יפקד עליהם לא ה' שלחני" (טז, כח )

מקשה רבינו האור החיים הקדוש, א. איך חשבו קורח ועדתו, שמשה רבנו מינה את אהרן לכהן גדול על דעת עצמו, והרי הם ראו את כל האותות והמופתים שהוא עשה בשליחות ה', ואיך חשבו שבדיוק את זה, עשה על דעת עצמו. ב. מהו כפל הדברים 'כי ה' שלחני' 'כי לא מלבי' ? ומתרץ, שבוודאי גם קרח ועדתו ידעו שמשה רבנו נשלח ונצטווה כן על ידי הקדוש ברוך הוא, אלא שהם טעו וחשבו שה' ציוה כן רק כדי למלאות רצונו של משה רבנו, והיו חושבים שכאשר משה רבנו היה רוצה לתת גדולה לאחד מקרוביו היה מתייעץ עם השם יתברך, והשם היה מסכים עמו לעשות כן, או אפילו היה רק מספיק שהיה משה חושק בלבו שתהיה לו גדולה, והשם יתברך עושה רצון יראיו, אבל אין עיכוב ורצון מהשם בעצמו, שיהיה דווקא אהרן הכהן הגדול. זהו מה שאומר משה רבנו, 'כי לא מלבי' כדי לשלול הטענה שהשם שלחו וציווה לו כן מחמת שכך היה חפץ משה בלבו והשם עשה רצונו, אלא 'כי לא מלבי' שלא היתה כלל מחשבה ורצון שאהרן יהיה כהן, ועשה כן, רק מחמת ציווי השם . וההוכחה לכך, עצם העובדה שה' שלח אותו זה סימן מובהק שהוא לא רצה כלום, כי אם הוא היה רוצה, הקדוש ברוך הוא לא היה רוצה, כי אין הקדוש ברוך הוא חפץ אלא בשפלים. זהו פירוש הפסוק 'בזאת תדעון כי ה' שלחני' שעצם הדבר שהשם שלחו, הוא אות ומופת 'כי לא מלבי' כי אילו רציתי בלבי, לא היה ה' שולח אותי .

 

"ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם ואת כל אשר להם וירדו חיים שאולה" (טז, ל )

מפני מה נענש קרח דווקא בבליעה באדמה? בגליון 'פנינים' מובא הסבר מעניין שאמר הגאון הרב קרול זצ"ל (נמסר ע"י נכדו), חז"ל אמרו "גזירה על המת שישתכח מן הלב". ולכן, כשהתורה רצתה שלדורי דורות יקחו מוסר השכל מפרשת קרח, להתרחק מן המחלוקת. היו צריכים לתת לו עונש באופן כזה שלא ישתכח מן הלב, לכן הוא היה חייב להבלע חי בתוך האדמה, לבל יישכח מן הלב, וכך נשכיל ללמוד מוסר השכל לדורי דורות !

 

"ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם ואת כל אשר להם" (טז, ל )

קשה מהו כפל הלשון 'אם בריאה יברא ה", ועוד קשה שהרי נאמר בספר קהלת 'אין חדש תחת השמש' והאיך יברא ה' בריאה חדשה ? מבאר רבינו האור החיים הקדוש על פי מה שאמרו בגמרא, ש'מיום שהרג קין את הבל ובלעה הארץ את דמו, נסתמה פי הארץ מלומר שירה להקדוש ברוך הוא', ולזה נתכוון משה רבנו, שהקדוש ברוך הוא יחזור לברוא את אותה בריאה קדומה, שכבר היה לה פה, ופצתה הארץ את פיה, כמו שהיה קודם שבלעה את דמו של הבל. ומוסיף כי על ידי זה, תהיה לאדמה תיקון, שעל ידי שהיא פותחת פיה לבלוע אוייבי ה', יהיה לה תיקון על מה שבלעה איש צדיק.

 

"וירדו חיים שאלה" (טז, ל )

האם היה משה ח"ו אכזר כזה שלא הסתפק במיתה רגילה, אלא עד כדי וירדו חיים שאולה? אלא. להפך, חסד מיוחד הראה משה להם, ההדגשה היא על "וירדו חיים", כי אם היו מתים מיד בלי תשובה היו אבודים לנצח, ובקש משה שירדו חיים שאולה. ובחיים יש להם אפשרות לתשובה. וזהו לפי חז"ל (סנהדרין ק"ח), ר' אליעזר אומר, ותכס עליהם הארץ. עליהם הכתוב אומר 'ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל' (שמואל א, ב, ו), שגם לעדת קרח יש חלק לעולם הבא, כי נשאר להם חיות לעשות תשובה. (כ"ק מרן מהר"י מבעלזא זי"ע)

 

"וירדו הם וכל אשר להם שאולה" (טז, לג )

מעשה שהיה, שפעם התאכסן גאון אחד אצל רבי ישראל בעל שם טוב זיע״א, שהיה כבר זקן ושבע ימים, ושבת אצלו בשבת קודש של פרשת קורח. בשעת הסעודה פנה האורח אל הבעל שם טוב ושאלו: הרי המשנה בסנהדרין (קח.) אומרת ״דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא״, ואחר כך מובא בגמרא (קט:) ״עדת קרח אין להם חלק לעולם הבא״, לשם מה צריכה הגמרא להשמיענו זאת, הלא עדת קרח אף היא מדור המדבר, וא״כ אין לה חלק לעולם הבא כבר מחמת היותם דור המדבר? אמר לו הבעש״ט: על שאלה קלה כזו גם נכדי אפרים (לימים בעל 'דגל מחנה אפרים' זיע״א) – בן השמונה – יוכל לענות לך. אמר לו הילד: הרי המשנה לומדת שלדור המדבר אין חלק לעולם הבא מהפסוק ״במדבר הזה יתמו ושם ימותו״ (לעיל יד, לה) שנאמר בענין חטא המרגלים. וכיון שהעונש הוא על חטא המרגלים, הלא משבט לוי לא נשלח מרגל, וממילא לשבט לוי יש חלק לעולם הבא, והואיל וקרח ומשפחתו בני לוי היו, לכן צריכה הגמ׳ להשמיענו שאף לעדת קרח אין חלק לעולם הבא… (אמירה יפה)

 

"אתם המיתם את עם ה'" (יז, ו )

יש להבין היאך שייך לטעון טענה שכזו על משה ואהרן, שהם גרמו למותם של קרח ועדתו, לאחר התרחשות כל כך ניסית . כמו כן, בפסוק הבא כאשר נקהלים כולם על משה ואהרן, הם פונים אל אוהל מועד, הענן מכסה אותו וכבוד ה' נראה אל כל העדה. זהו מאורע שאינו שגרתי אף בדור המדבר, שמשה ואהרן נכנסים לאוהל מועד והענן מכסה אותו . מבאר רבי יוסף צבי סלנט באופן נפלא על פי מילה אחת שהוסיף אונקלוס בטענת העדה: "אתון גרמתון דמית עמא דה'", דהיינו לא הרגתם אותם ממש, אלא "גרמתם" למיתתם, שכן על ידיכם הם נענשו. וקיימא לן בחז"ל (שבת קמט:) "כל שחברו נענש על ידו, אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא" . כנגד טענה זו של העדה, הראה הקב"ה שמשה ואהרן נקיים אף מטענה של גרימת עונש לקרח ועדתו, שכן מיד כאשר פנו אל אוהל מועד, ירד עליו הענן לעיני כל העדה וראו כולם על אתר כיצד הם נכנסים במחיצתו של הקב"ה.(במחשבה תחילה)

 

"ובני קורח לא מתו" (כו, יא)

אומרים בשם הרה״ק המגיד מטריסק זי״ע לבאר הטעם שאומרים 'למנצח לבני קרח מזמור' לפני תקיעת שופר בראש השנה, שכשאנו עומדים בעת התעוררות התשובה קודם התקיעות, לא יהא אחד מבני ישראל שיתייאש ח״ו מתשובה, אלא יזכור את בני קרח שכבר נבלעו באדמה וברגע האחרון הרהרו בתשובה, ומקום נתבצר להם בגיהינום (סנהדרין קי.) ומהם ילמד כל איש ישראל, שאף אם הוא כבר בתוך האדמה עדיין בידו לשוב אל קונו ולהתרצות לפניו. (באר הפרשה)

 

 

"נפלה נא ביד ה'… וביד אדם אל אפולה" (שמואל ב, כד, יד)

שאלו החברים את הרה"צ ר' אשר פריינד זצוק"ל מה פירוש הפסוק "נפלה נא ביד ה' וביד אדם אל אפולה", והרי גם כאשר אדם מזיק לי, אין זה בא מכוחותיו אלא "ה' אמר לו קלל", והוא לא יותר מאשר גרזן ביד החוצב, אם כך, מה מקום יש לתפילה זו? הסביר ר' אשר ואמר: כאשר אדם מקבל מכה מחפץ דומם, קל לו יותר להאמין שהמכה אותה קיבל נשלחה לו מאת ה', אך כאשר הוא מקבל מכה מאדם 'בעל בחירה', קשה לו מאוד לחיות באמונה שזה רק מאת ה' ואין לזה כל קשר לעומד ממולו, כי הרי הוא רואה לפניו דמות ממשית. ועל כך התפילה: אם אפול ביד אדם הרי אהיה בסכנה שמא אפול מהאמונה ואתלה את הדבר בו, ועל זאת הבקשה "וביד אדם אל אפולה" שאם זה יהיה בידי אדם, שלא אפול לחשוב שזה ממנו, רק אתלה הכול בך! (נקודות של אור – ספינקא)