לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום חמישי ל' אב תש"פ
מסכת עירובין דף י"א
דף י"א ע"א
צורת הפתח: כשהפתח רחב מעשר – לגירסתינו במשנה א"צ למעט, לגירסת רב צריך למעט. כשהקורה גבוהה מעשרים אמה – א"צ למעט.
קורה שיש לה אמלתרא (קיני עופות או כלונסות ארז, ראה לעיל ג.): כשגבוהה מעשרים אמה – א"צ למעט. כשהמבוי רחב מעשר – ספק בגמרא ולא נפשט.
פרוץ מרובה על העומד אוסר בחצר. אם היתה רובה פתחים או חלונות, רב יוסף הוכיח משיטת רב שאינו מועיל, כשם שצורת הפתח אינו מועיל במבוי הרחב מעשר. ודחו בגמרא את ראייתו.
פתחים מקולקלים אין להם דין צורת הפתח – י"מ שאין להם מזוזות ישרות, שאבן יוצאת ואבן נכנסת. וי"מ שאין להם תקרה למעלה מן הפתח.
דין צורת הפתח שעשאה מן הצד (שהניח את הקנה העליונה, באמצע הקנים שבצדדים ולא על גביהן): לענין שבת – לרב חסדא ורבי יוחנן פסולה, לריש לקיש כשרה (כשיש ברחבה עשר, אבל אם רחבה יותר מעשר לא. ע"פ תוס' ע"ב בביאור מסקנת הגמ'). לענין כלאים (שאם יש לה דין גדר, יוכל לסמוך לה זרעים וגפנים) – אם יש ברחבה עשר אמות כשרה, אם רחבה יותר מעשר לרבי יוחנן פסולה (ולריש לקיש כשרה. ע"פ תוס' הנ"ל).
דף י"א ע"ב
צורת הפתח – צריכה שתהא בריאה להעמיד בה דלת של קשין, וצריכה היכר ציר (חור שציר הדלת סובב בו).
צורת הפתח – קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן. לרב ששת צריכין ליגע ולרב נחמן אין צריכין.
כיפה (שער העשוי למעלה כעיגול): אם אין ברגליה – למטה מן העיגול – שלשה טפחים ברוחב ארבעה, אע"פ שגובה השער עשרה פטורה ממזוזה. וכן אם גובה השער פחות מעשרה, אע"פ שיש ברגליה שלשה פטורה ממזוזה. אם גובה השער עשרה ויש ברגליה שלשה, ויש מקום לחוק בעיגול ולהרחיבה לארבעה עד למעלה, לר"מ חייבת במזוזה שחוקקים להשלים, ולחכמים פטורה שאין חוקקים להשלים.
הכשר מבוי (סתום) – לב"ש לחי וקורה, לב"ה לחי או קורה. י"א שנחלקו במבוי הרחב מארבע אמות, אבל בפחות מארבע אמות הכל מודים שלחי או קורה. לרבי אליעזר הכשר מבוי בשתי לחיים – ונסתפקו בגמרא אם צריך לדבריו גם קורה, ולא נפשט הספק.
לבית שמאי – שלש מחיצות עושה רה"י מן התורה, ואסור לזרוק מתוכו לרה"ר, ורבנן החמירו שלא לטלטל בתוכו עד שיהיו ד' מחיצות, ומשום כך צריך לחי וקורה. לב"ה שתי מחיצות עושה רה"י מן התורה, ומדרבנן אסור לטלטל בתוכו עד שיהיו ג' מחיצות.
***************
יום שישי א' אלול תש"פ
מסכת עירובין דף י"ב
דף י"ב ע"א
מבוי שפתחו רחב פחות מארבעה טפחים – לרב אחליאין צריך כלום. ויש אומרים שצריך תיקון של מבוי. וי"א שבמבוי א"צ כלום, ובחצר צריך תיקון של חצר.
חצר שנפרצה למקום האסור לה – לחכמים ניתרת בפס אחד, ולרבי בשני פסין.
שיעור רוחב פסי חצר: לרבי יוחנן (בשיטת חכמים) ושמואל,אם יש פס מרוח אחת צריך שיהיה רחבה ארבעה טפחים, ואם יש פסין משתי רוחות די בשתי משהויין. לרבי יוסי, שיעור רוחב לחי או פס של חצר שלשה טפחים.
חצר קטנה שנפרצה לגדולה, י"א שגדולה מותרת רק אם יש בקטנה עשר אמות ובגדולה י"א, וסובר כרבי שחצר צריכה שני פסין, וכרבי יוסי ששיעור רוחב הפס הוא שלשה טפחים.
מחיצה תלויה אינה מתרת, ולענין מילוי מים הקילו חכמים שהיא מתרת.
לשון ים שנכנס לחצר (ונפרץ הכותל שלא במלואו), אם רוחב פירצתו עשר אמות, ממלא ממנו מים לביתו בלא שום תיקון. ואם פירצתו יותר מעשר, וחלק משיירי המחיצות מכוסים במי הים, אין ממלאים ממנו מים לביתו, אבל מותר לטלטל בתוך החצר.
דף י"ב ע"ב
חצירות של רבים ומבואות שאינן מפולשין, בין אם עירבו ובין לא עירבו, הזורק מרה"ר לתוכן חייב.
מבוי מפולש שהעמיד בו לחי, לרב יהודה הזורק מרה"ר לתוכו חייב, שלחי משום מחיצה, וע"י שלש מחיצות נעשה רשות היחיד מן התורה. ואם הניח עליו קורה פטור, שהקורה משום היכר ולא משום מחיצה. לרבא אפילו העמיד בו לחי פטור, שגם לחי משום היכר.
לרבי יהודה שתי מחיצות עושה רה"י מן התורה, ומשום כך אם יש לו שתי בתים בשתי צדי רה"ר, עושה לחי מכאן ומכאן או קורה מכאן ומכאן (מדרבנן, משום היכר) ומטלטל באמצע. ולחכמים אין מערבין רה"ר בכך.
מבוי מרובע – שארכו כרחבו – דינו כחצר – ואינו ניתר בלחי או קורה אלא בפס (שיעור פסי חצר מבואר לעיל ע"א). ואם ארכו יתר על רחבו אפילו במשהו, ובתים וחצרים פתוחים לתוכו, ניתר בלחי או קורה.
***************
שבת קודש ב' אלול תש"פ
מסכת עירובין דף י"ג
דף י"ג ע"א
תלמיד אחד – רבי מאיר – אמר דבר לפני רבי עקיבא בשם רבי ישמעאל, והשיב ר"ע שרבי ישמעאל לא אמר זה מעולם, ואע"פ כן אמר שהלכה כאותו תלמיד, וי"א שאמר ש'נראין' דבריו. ועשה זאת כדי לשבחו בפני התלמידים, ולחדד אותם שישימו לבם לתורה ויאמרו פלפול מלבם.
כל מקום שאתה מוצא משום רבי ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני רבי עקיבא אינו אלא רבי מאיר, שמתחילה למד אצל ר"ע, ולא היה יכול לעמוד על דבריו מחמת חריפותו, הלך ללמוד אצל רבי ישמעאל מה שקיבל מרבותיו, וחזר אצל ר"ע לפלפל במה שלמד.
סופר יהא זהיר במלאכתו שהיא מלאכת שמים, ואם ח"ו מחסיר או מוסיף אות אחת מחריב את כל העולם (כגון אם יחסיר אות 'אל"ף מתיבת 'אמת' בפסוק ה' אלקים אמת, או יוסיף 'וא"ו' בפסוק וידבר ה' ויכתוב 'וידברו').
דין הטלת קנקנתום לתוך הדיו: א. י"א שמטילין.ב. י"א שאין מטילין, משום שרישומו ניכר וצריך כתב שיכול לימחות, שנאמר 'וכתב ומחה'. ג. י"א שבכל התורה מטילין, חוץ מפרשת סוטה אפילו של ס"ת, שמותר למחוק לסוטה מפרשת סוטה של ס"ת, ובקנקנתום אי אפשר למחוק. ד. י"א שמטילין חוץ ממגילת סוטה שבמקדש אבל בפרשת סוטה של ס"ת מותר, לפי שאסור למחוק לה מפרשת סוטה של ס"ת.
מגילה שנכתבה לסוטה ואמרה טמאה אני – י"א שמגילתה כשרה לסוטה אחרת, ואע"פ שגט שנכתב לשם אחת פסול לאחרת, בגט נאמר 'וכתב לה' שהכתיבה תהיה לשמה, ובסוטה נאמר 'ועשה לה' שהעשיה תהיה לשמה, ועשיה היא המחיקה. וי"א שאין מגילתה כשרה לסוטה אחרת.
דף י"ג ע"ב
גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של רבי מאיר כמותו, ולא קבעו הלכה כמותו שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו. ואין שמו 'רבי מאיר' אלא נקרא כן שמאיר עיני חכמים בהלכה, ונקרא גם 'נהוראי' שמנהיר עיני חכמים בהלכה. רבי היה מחודד מחבריו, משום שראה את ר"מ מאחוריו, ואם היה רואהו מלפניו היה מחודד יותר, שנאמר 'והיו עיניך רואות את מוריך'.
סומכוס תלמידו של ר"מ, היה אומר על כל דבר של טומאה מ"ח טעמי טומאה, ועל כל דבר של טהרה מ"ח טעמי טהרה.
שלש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל כמי ההלכה, יצאה בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים והלכה כב"ה. וזכו לכך משום שהיו נוחין וסבלנים, ושונים דבריהן ודברי ב"ש, ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב"ש לדבריהם.
כל המשפיל עצמו – הקב"ה מגביהו, והמגביה עצמו – הקב"ה משפילו. המחזר על הגדולה – גדולה בורחת ממנו, הבורח מן הגדולה – גדולה מחזרת אחריו. הדוחק את השעה – מתיגע להעשיר ולהתגדל, ורואה שאינו מצליח, וחוזר ומכניס עצמו לגבוהות – שעה דוחקתו. הנדחה מפני שעה – שעה עומדת לולאחר זמן.
נמנו וגמרו ב"ש וב"ה: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא. ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו שעשה כבר, ויבדוק עבירות שבידו ויתודה וישוב. וי"אימשמש במעשיו, שאם בא מצוה לידו יחשב הפסדה כנגד שכרה, ואם באת עבירה לידו, יחשב שכרה כנגד הפסדה.
***************