לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום שישי י"ד תשרי תשפ"א
מסכת עירובין דף נ"ד
דף נ"ד ע"א
הלומד בלחש אין תורתו משתמרת אצלו והוא משכחה. אבל המוציא דברי תורה בפיו, תורתו מתקיימת ומאריך ימים. דברי תורה נעימים בזמן שתשמרם בבטנך, ואימתי תשמרם בבטנך כשסודרן ומוציאן בפה, ולא בגימגום ובלחישה. 'כי קרוב אליך הדבר מאד' אימתי קרוב אליך – בזמן שבפיך ובלבבך לעשותו.
תלמיד של רבי אליעזר נתחייב בשריפה למקום, ואמרו 'הניחו לו' מפני ששימש אדם גדול.
שמואל אמר לרב יהודה 'חטוף ואכול חטוף ושתה', שעולם הזה דומה לחופה ההולכת מהר, שהיום ישנו ולמחר איננו.
המהלך בדרך ואין עימו לויה, יעסוק בתורה. החש בראשו, בגרונו, במעיו, בעצמותיו, בכל גופו, יעסוק בתורה.
אימתי שמחה לאיש – בזמן שמענה בפיו כששואלין ממנו דבר הלכה. לשון אחר: אימתי שמחה לאיש במענה פיו, בזמן שיודע לדרוש הלכות חג בחג.
מקום שנאמר נצח סלה ועד – אין לו הפסק עולמית.
מי שהוא נעים ומרוצה לבריות, ואינו רודף לצאת ולבא בשוק אלא יושב ומחזר על תלמודו, תלמודו מתקיים בידו, ואם לאו אינו מתקיים בידו. וכן מי שאין לו גסות ומלמד תורה לתלמידים, ומי שאינו נלאה מלחזור על תלמודו וללמד לאחרים.
מי שמשים עצמו כחיה שדורסת ואוכלת וי"א שמסרחת ואוכלת תלמודו מתקיים בידו. י"מ שאינו מקפיד על אכילתו שיהיה מעונג או מבושל לגמרי. וי"מ שמחזר על תלמודו מיד כשמקבלו מרבו או שמנבל עצמו על דברי תורה (ולא מי שאין מקפיד במאכלו, שדרך ת"ח להקפיד שיהיה בדרך גדולה וכבוד). ואם עושה כן הקב"ה עושה לו סעודה.
אם לא נשתברו לוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל, וי"א שאין כל אומה ולשון שולטת בהן.
אם אדם משים עצמו כמדבר שהכל דשין בו, תורה ניתנה לו במתנה, ונחלו א-ל, ועולה לגדולה. ואם מגיס ליבו הקב"ה משפילו, ואם חוזר בו הקב"ה מגביהו.
דף נ"ד ע"ב
דברי תורה כל זמן שאדם הוגה בהם מוצא בהם טעם, דברי תורה חביבין על לומדיהן כל שעה ושעה כשעה ראשונה, ומעלת חן על לומדיה.
באהבתה תשגה תמיד – בשביל אהבת התורה תעשה עצמך שוגה ופתי להניח עסקיך ולרוץ לדבר הלכה. כמו רבי אלעזר בן פדת שהיה יושב ועוסק בתורה בשוק התחתון של ציפורי, ושכח סדינו בשוק העליון. פעם אחת בא אדם ליטלו ומצא בו שרף.
'הון מהבל ימעט וקובץ על יד ירבה' – אם אדם עושה תורתו חבילות חבילות, שלומד הרבה ואינו חוזר עליה, אין תלמודו מתקיים בידו, אבל אם לומד מעט מעט וחוזר עליה, ירבה [חכמה].
כיצד סדר משנה: משה למד מפי הגבורה, שנה פירקו לאהרן וישב לשמאל משה, לאחר מכן שנה לבני אהרן, וישב אלעזר לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן, ולרבי יהודה חזר אהרן לימין משה. לאחר מכן שנה משה לזקנים ואח"כ לכל העם. נסתלק משה ושנה להן אהרן, נסתלק אהרן ושנו להן בניו, נסתלקו בניו ושנו להן זקנים. נמצא ביד כולם ארבעה. ולא לימד משה לכולם יחד כדי לחלוק כבוד לאהרן לבניו ולזקנים. ומה שלא לימד משה לאהרן ארבעה פעמים וכן אהרן לבניו וכו', כדי שילמדו כולם ממשה שלמד מפי הגבורה ויש יותר סיעתא דשמיא.
חייב אדם לשנות לתלמידו ארבעה פעמים, קל וחומר מאהרן שלמד מפי משה ומשה מפי הגבורה כך, ק"ו בהדיוט מפי הדיוט.
חייב אדם לשנות לתלמידו עד שילמדנו, ועד שתהא סדורה בפיהם, וחייב להראות לו פנים (ללמדו, לתת טעם בדבריו בכל אשר יוכל).
שלשה שהיו מהלכין בדרך – הרב באמצע וגדול בימינו וקטן בשמאלו.
רב פרידא לימד לתלמיד אחד ארבע מאות פעמים, יום אחד ביקשו לרב פרידא לטפל בדבר מצוה וגרם לתלמיד להסיח את דעתו, ולימד אותו שוב ארבע מאות פעמים. שאלוהו בבת קול אם רוצה לחיות עוד ארבע מאות שנה או שיזכה הוא ודורו לחיי עוה"ב, ובחר שהוא ודורו יזכו לחיי עוה"ב, ונתנו לו שניהם.
אין תורה נקנית אלא בסימנים.
צריך לקבוע עתים לתלמידים, שידעו העת לבא וללמוד.
***************
שבת קודש ט"ו תשרי תשפ"א
מסכת עירובין דף נ"ה
דף נ"ה ע"א
דרשות שדרשו מן הכתוב 'לא בשמים היא ולא מעבר לים היא' – א. אם בשמים היא אתה צריך לעלות אחריה, שצריך לטרוח ולהעמיד סימנים ולהערים בתחבולות כדי שתתקיים התורה בלומדיה. ב. לא תמצא את התורה במי שמגביה דעתו עליה כשמים, ולא במי שמרחיב דעתו עליה כים. ג. לא תמצא בגסי רוח ולא בסחרנים המחזרים בעיירות או תגרים.
כיצד מעברין את הערים: עיר ארוכה וצרה – מודדין אותה כמות שהיא, ואין מוסיפין לה ברחבה כשיעור ארכה. עיר מרובעת אע"פ שאין צדדיה שוים לרוחות העולם – אין מרבעין אותה כריבוע עולם. עיר עגולה – עושים לה זויות. רחבה מצד אחד וקצרה מצד אחר – רואין כאילו היא שוה.
היה בית אחד בולט מן החומה ברוח אחת, רואים כאילו חוט מתוח על פני כל הרוח ממקום שכלה הבית, ומודד אלפים מן החוט ולהלן. וכן אם בית אחד בולט במזרח ובית אחד במערב, מודדין בשתי הרוחות ממקום שכלה הבית.
עיר העשויה כקשת – אם יש בין שני ראשיה פחות מארבעת אלפים אמה, שתחום ראשה האחד נבלע בתחום ראשה האחר, נעשית עיר אחת ורואין כאילו מליאה בתים באמצע, וכל החלל נחשב כד' אמות. אם יש יותר מארבעת אלפים, אין מצרפים אותה, ומודדין אלפים מן הקשת לכל אחד מפתח ביתו.
דף נ"ה ע"ב
י"א שאם יש מן היתר לקשת יותר מאלפים אמה, אין מודדין מן היתר גם אם יש בין שני ראשיה פחות מארבעת אלפים, שהולך מביתו תחום שלם קודם שמגיע ליתר. וי"א שגם באופן זה מודדין מן היתר, כיון שיכול לילך בהיתר דרך הבתים אין אורך החלק אוסר עליו אע"פ שהוא יותר מאלפים.
חומת העיר שנפרצה משתי רוחות, ואין יישוב בחלל העיר כנגד הפירצות – לשיטת רב הונא – אם רוחב הפירצה קמ"א אמות ושליש כשיעור שתי קרפיפות, דינה כעיר אחת, והיוצא מזו לזו אין עולה לו מדת העיר ממנין אלפים, ואם רחבה יותר משיעור זה דינה כשתי עיירות. וכן שתי עיירות שיש ביניהם כשיעור שתי קרפיפות, דינם כעיר אחת [לרב הונא בשיטת חכמים. וראה להלן דף נ"ז מחלוקת בזה].
גדודיות שמוציאין את המדה כנגדן – היינו שלש מחיצות ואפילו אם אין עליהם תקרה. אבל שתי מחיצות שאין עליהם תקרה, לא. ואם יש עליהם תקרה, נסתפקו בגמרא [ולא נפשט].
אלו שמתעברין עם העיר: בנין על הקבר שיש בה ד' על ד' אמות, גשר או בית קברות או בית כנסת או בית ע"ז או אורוות ואוצרות שבשדות שיש בהם בית דירה, ובורגנים שבתוך השדה, ובית שבאיי הים. אבל גשר או בית קברות וכל הנ"ל שאין בהם בית דירה, בור שיח ומערה, גדר, שובך שבשדה, ובית שבספינה, אין מתעברין עם העיר.
מערה שיש בנין על פיה ויש בה ד' על ד' אמות רק בצירוף המערה, נחשבת לבית דירה ומתעברת עם העיר.
יושבי צריפין – דירות של הוצין וערבה – מודדין להם מפתח בתיהם, ואפילו יש הרבה במקום אחד אין חשובין עיר להיות כארבע אמות לפי שאינם קבועים. ואם יש שם שלש חצירות של שתי בתים קבועים [של עץ או של אבן], נחשבת כעיר וקובעת גם את הצריפים. מחנה ישראל מדבר, אע"פ שהיו יושבי אהלים יש להם דין עיר והיו מהלכים בכל המחנה שהיה שלש על שלש פרסאות, שחנייתם חשובה קבע כיון שהיו חונים ע"פ ה'.
***************