לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שלישי כ"ה תשרי תשפ"א

מסכת עירובין דף ס"ה

דף ס"ה ע"א

אמר ר"א בן עזריה יכול אני לפטור את כל העולם מיום שחרב בית המקדש אם דנים אותם על שלא התפללו בכוונה, שהם כשיכורים שנאמר 'ושכורת ולא מיין'.

שיכור: מקחו מקח וממכרו ממכר. עבר עבירה שיש בה מיתה ממיתין אותו, מלקות מלקין אותו, והוא פיקח לכל דבר אלא שפטור מתפילה. ואם הגיע לשכרותו של לוט, פטור מכולם.

הנמנע מלהתפלל בשעת שכרות, סוגרין וחותמין צרות בעדו שלא יבואו עליו. וי"א שיכול לישון מעט ויאמר לשמש שיקיצו כשיגיע זמן תפילה, וי"א שאסור להתפלל עד שיתעורר מאליו.

כל שאין דעתו מיושבת עליו לא יתפלל. רבי חנינא לא התפלל ביום שכעס בו. מר עוקבא לא יצא לב"ד ביום שנשבה רוח דרומית. הלכה צריכה דעת צלולה כיום שמנשבת רוח צפונית. אביי לא היה שונה כמו בכל יום ביום שציוותה לו אמו לעשות עבודה קלה, וכן רבא ביום שעקצתו כינה. מר בריה דרבינא החליף בגדים בכל יום.

י"א לא נברא לילה אלא לשינה. י"א לא נברא אור הלבנה אלא ללימוד תורה. שמועות של רבי זירא היו מחודדין משום שלמדם ביום. רב חסדא שהיה לומד בלילות אמר: יבואו ימים בקבר שהם ארוכים לישן הרבה, וקטנים לעסוק בתורה ומצוות. ר"א בר יעקב היה קובע לשנות כך וכך פרקים ביום, וכשהיה טרוד במזונותיו ביום פורע קביעות עתו בלילה.

הבא מן הדרך אל יתפלל שלשה ימים, שאין דעתו מיושבת עליו מפני טורח הדרך. שמואל ורב פפא לא התפללו בבית שהיה בו ריח שביטל את כוונתם.

המתפתה ביינו – שמתרצה להתפייס כשטוב לבו ביין – יש בו מדעת קונו. המתיישב ביינו – ששותה יין ואין דעתו מטרפתו – יש בו דעת שבעים זקנים, שגימטריא של 'יין' ושל 'סוד' שבעים, שנכנס יין יצא סוד, ואם שותה ולא יצא סודו שקול כשבעים זקנים. לא נברא יין אלא לנחם בו אבלים ולשלם שכר לרשעים בעולם הזה. כל שאין יין נשפך בביתו כמים, אינו בכלל ברכה.

דף ס"ה ע"ב

בשלשה דברים אדם ניכר: בכוסו – אם דעתו מיושבת עליו ביינו. בכיסו – אם נושא ונותן באמונה. בכעסו – שאינו קפדן יותר מדאי. וי"א גם בשחקו.

שתי חצירות זו לפנים מזו: ישראל וגוי בפנימית וישראל בחיצונה – הפנימי במקומו יכול להוציא מבית לחצר, כר"א בן יעקב שהגוי אינו אוסר על ישראל יחיד. אבל החיצון אסור אפילו אם עירב עם הפנימי, לרבי עקיבא שרגל המותרת במקומה אסורה שלא במקומה, שנחשב שיש שני ישראלים בחיצונה והנכרי שיש לו דריסת רגל שם אוסר עליהם. וכן אם ישראל ונכרי בחיצונה וישראל בפנימית, הנכרי אוסר עליהם.

אכסניא שיש בה שני ישראלים ונכרי ששכר דירתו מנכרי אחר, והשוכר אינו כאן וחוששים שיבוא בשבת – אם המשכיר יכול לסלק את השוכר, אפשר לשכור את רשותו מן המשכיר, ואם אין יכול לסלקו עד שיגיע זמנו, אי אפשר לשכור מן המשכיר.

אכסניא שעירבו בה כמה ישראלים בערב שבת, ובאמצע השבת הגיע בעל האכסניא שהיה נכרי, ישכרו ממנו רשותו באמצע השבת ואח"כ יבטלו כולם את רשותם לאחד מהם, כדי שהוא יוכל להוציא מביתו לחצר. (שיטת רבי יוחנן – ולהלן ס"ו יבואר ששמואל חולק).

***************

יום רביעי כ"ו תשרי תשפ"א

מסכת עירובין דף ס"ו

דף ס"ו ע"א

השוכר מן הגוי דינו כמערב להקל בשלשה דברים: א. ששוכר גם בפחות משוה פרוטה. ב.  שגם שכירו ולקיטו של גוי יכול להשכיר את רשות אדוניו. ג. חמשה ישראלים הדרים עם הגוי בחצר אחת, אחד מהם שוכר מן הגוי בשביל כולם. אבל לחומרא אין דין שוכר כמערב, ולכן שוכרים מן הגוי באמצע שבת (לשיטת ר' יוחנן), אע"פ שמערבין רק מבעוד יום.

כל מקום שאוסרין זה על זה בלא עירוב, ואם היו רוצין לערב מערבין, אם שכחו ולא עירבו מבטלין את רשותן לאחד מהן, וכאילו כל החצר שלו (ומותר לטלטל בכולה, ויוציאו מביתו לחצר אבל לא משאר בתים). ומשום כך: שתי חצירות זו לפנים מזו, ולא עירבה הפנימית לעצמה, כיון שאוסרת על החיצונה ואם רצתה לערב עמה מערבת, אם שכחו ולא עירבו, יכולים בני פנימית לבטל את רשות דריסת הרגל שיש להם בחיצונה לבני החיצונה.

לשמואל – מקום שאם רוצים מערבין ביחד, אבל אין אוסרין זה על זה, כגון שתי חצירות שכל אחת פתוחה למבוי או לרה"ר, ופתח ביניהם, אם הוצרכו לטלטל מזו לזו אין מבטלין רשות של זו לזו. (ורבי יוחנן חולק – להלן ע"ב).

מקום שאוסרין זה על זה ואין מערבין אם ירצו, כגון גוי הדר עם שני ישראלים בחצר ולא היה הגוי כאן בערב שבת, ששני הישראלים אוסרים זה על זה, ואין יכולין לערב משום הגוי, וגם לשכור רשותו לא יכלו לפי שאינו כאן, אין מבטלין את רשותם זה לזה לשיטת שמואל (ורבי יוחנן חולק, כמבואר לעיל ס"ה ע"ב).

דף ס"ו ע"ב

חורבה ששני בתים פתוחים לה, ואסור להשתמש בה בלא עירוב, לשמואל אין בה דין ביטול רשות, שהאחד יבטל רשותו לשני כדי שיוכל לטלטל מביתו לחורבה, שדין ביטול רשות תקנו חכמים רק בחצר שלפני הבית שהיא עיקר תשמישם. ולרבי יוחנן יש ביטול רשות בחורבה.

לשמואל אין ביטול רשות מחצר לחצר, כגון שתי חצירות שיש פתח ביניהם. ולרבי יוחנן יש ביטול רשות מחצר לחצר.

לאביי: בשתי חצירות זו לפנים מזו מודה שמואל שיש דין ביטול רשות, כיון שאוסרים זה על זה (וכמבואר לעיל ע"א). לרבא: אם נתנו את העירוב בחיצונה ושכח אחד לערב, שתיהם אסורות, ואינו יכול לבטל רשותו, שאם השוכח דר בפנימית, אין יכול לבטל לבני פנימית לבד, שהעירוב אינו אצלם ואם יבדלו מן החיצונה הם בלא עירוב, ולבני חיצונה אין יכול לבטל שאין ביטול רשות מבן חצר זו לבן חצר אחרת. ואם דר בחיצונה, אין יכול לבטל לבני חיצונה לבד, שיתבטל העירוב לפנימית, ואוסרים על החיצונה משום רגל האסורה במקומה אוסרת שלא במקומה. ולבני פנימית אין יכול לבטל שאין ביטול רשות מחצר לחצר.

נתנו את העירוב בפנימית – אם שכח אחד מן הפנימית, שתיהם אסורות, שאם יבטל רק לבני פנימית, החיצונה אוסרת עליהם, שהעירוב שנתנו בני חיצונה בפנימית מרגילם בפנימית, ולבני חיצונה אין יכול לבטל, שאין ביטול רשות מחצר לחצר [ולשיטת רבי אליעזר שא"צ לבטל רשותו לכל אחד, יכול לבטל לבני פנימית, ובני חיצונה יהיו מותרים ממילא, אבל לחכמים אין יכול לעשות כן שצריך לבטל רשות לכל אחד מבני החצר]. שכח אחד מן החיצונה, פנימית מותרת ע"י שיבטלו בני חיצונה את הרשות שהעירוב הקנה להם בפנימית, וחיצונה אסורה שאין העירוב אצלם.

***************

יום חמישי כ"ז תשרי תשפ"א

מסכת עירובין דף ס"ז

דף ס"ז ע"א

שני בתים משני צידי רה"ר, והקיפו נכרים מחיצות מכאן ומכאן ונשאר לפני הבתים כעין חצר שהבתים פתוחים לה, אין האחד יכול לבטל לחבירו את הרשות שיש לו בחצר כדי שהלה יוכל לטלטל מביתו לחצר. ואפילו הסובר שיש ביטול מחצר לחצר גם כשאין אוסרים זה על זה, היינו באופן שיכולים לערב ביחד אם ירצו, אבל כאן לא יכלו לערב שעדיין לא היו מחיצות בע"ש.

שני ישראלים הדרים בחצר עם הנכרי ולא שכרו רשותו מע"ש ולא עירבו, ומת הנכרי בשבת. למ"ד שוכרים מן הנכרי בשבת, יכולים לבטל רשותם זה לזה. ולמ"ד אין שוכרים בשבת, י"א שאם מת מבטלים, וי"א שאין מבטלים כיון שלא יכלו לערב מאתמול בלא שכירות.

נכרי שיש לו פתח ארבעה על ארבעה הפתוח לבקעה, אפילו אם דרכו להכניס ולהוציא גמלים וקרנות דרך פתח שיש לו למבוי, אינו אוסר על בני המבוי, שהפתח המיוחד לעצמו נוח לו יותר שיש בה אויר יותר. ואם הפתח פתוח לקרפף, י"א שאינו אוסר על בני מבוי, וי"א שאם הקרפף בית סאתיים שאוירו אינו מרובה, אוסר, ואם הוא יותר מבית סאתיים שאוירו מרובה, אינו אוסר. וישראל שיש לו פתח למבוי ולקרפף ושכח לערב עם בני מבוי, אם הקרפף בית סאתיים אינו אוסר, שנוח לו מפתח המבוי משום שאין מוציאין בשבת משאות גדולות. ואם הוא יותר מבית סאתיים אוסר, שאסור לו לטלטל מביתו דרך הקרפף שלא הוקף לדירה.

דף ס"ז ע"ב

הזורק מרה"ר לקרפף יותר מבית סאתים שלא הוקף לדירה – חייב, שמן התורה רה"י גמורה היא, וחכמים החשיבוה ככרמלית ואסרו לטלטל בה יותר מארבע אמות.

סלע בים הגבוה עשרה ורוחב ארבעה – אין מטלטלין לא מתוכו לים ולא מן הים לתוכו, שמטלטל מכרמלית לרה"י. ובתוך הסלע עצמו, אם הוא פחות מבית סאתיים מטלטלים בו, ואם הוא יותר אין מטלטלין בו, שדינו ככרמלית כיון שאין בו דיורין. ולרב אשי, אם יש בו יותר מבית סאתיים מטלטלים מתוכו לים ומן הים לתוכו, שהאיסור לטלטל מכרמלית לרה"י הוא מדרבנן, וביותר מבית סאתיים שהחשיבוהו ככרמלית לטלטל בתוכו, התירו גם לטלטל ממנו לכרמלית אע"פ שמן התורה דינו כרה"י, כדי שלא יאמרו רה"י גמורה היא ויתירו לטלטל בתוכו. [ולא עשו להיפך להתיר טלטול בתוכו ולאסור טלטול ממנו לכרמלית, שהטלטול בתוכו מצוי יותר מהטלטול שמתוכו לים ומן הים לתוכו].

***************