לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי כ"ח תשרי תשפ"א

מסכת עירובין דף ס"ח

דף ס"ח ע"א

רבה התיר לומר לגוי שיביא מים חמין בלא עירוב לתינוק שצריך למולו, אע"פ שאמירה לגוי שבות היא, ולא התירו שבות אפילו לצורך מצוה (כגון הזאה לצורך קרבן פסח), יש חילוק בין שבות שיש בה מעשה לשבות שאין בה מעשה.

חכם המורה היתר באיסור של תורה, ואחד מן התלמידים יודע להשיב, ישיב קודם מעשה שלא נעבור על דברי תורה. אבל בדין דרבנן, נותנים לחכם לעשות כהוראתו ולאחר מכן משיבין.

אחד מבני מבוי שביקש יין ושמן מן השיתוף ולא נתנו לו, בטל השיתוף.

דבר האצור – כגון חבית של יין או פירות מכונסין – למ"ד אין ברירה אין עושין בו שיתוף, שחלק השיתוף אינו מבורר וכשמסתפק מן האוצר יתכן שנסתפק מן השיתוף. ולמ"ד יש ברירה משתתפין בו.

מת הנמצא בבית שיש בו פתחים הרבה – כל הכלים הנתונים בעובי המשקוף טמאים, שפתח שהמת עתיד לצאת בו טמא, וכשכולן סתומין אין אנו יודעים באיזו פתח יוציאנו. נפתח אחד מהן, הוא טמא וכולן טהורין, שבוודאי יוציאו משם. חישב להוציאו באחד מהם או בחלון שיש בו ארבעה על ארבעה קודם שימות, מציל על כל הפתחים. לאחר שימות, לב"ש – אינו מציל, ואין אומרים שהוברר למפרע שהיה דעתו להוציאו מפתח זה, שסוברים אין ברירה. ולב"ה מציל, שסוברים יש ברירה.

תינוק ביום השמיני שצריכין מים חמין כדי למולו, אם אמו צריכה מים חמין, מחממין לה ע"י גוי (כדין יולדת לאחר שבעה), ומחמם גם לתינוק אגב אמו.

דף ס"ח ע"ב

שנים הדרין בחצר ולא עירבו, וביטל האחד את רשותו לשני, לשיטת רב חוזר השני ומבטל את רשותו לראשון לאחר שנשתמש מה שצריך. לשמואל, אין מבטלין וחוזרין ומבטלין. והטעם: י"א ששמואל לשיטתו שאין ביטול רשות מחצר לחצר, וכשביטל רשותו נסתלק מכאן והוא כבן חצר אחרת. וי"א שגם אם יש ביטול רשות מחצר לחצר אין חוזרין ומבטלין, כדי שלא יהיו דברי חכמים כשחוק והיתול.

י"מ שרב ושמואל נחלקו במחלוקת חכמים ורבי אליעזר בדין המבטל את רשותו בחצירו אם ביטל גם את ביתו, לחכמים לא ביטל את ביתו, ולכך חוזרין ומבטלים אליו שלא נסתלק מן החצר לגמרי, ולרבי אליעזר ביטל גם את ביתו ונסתלק לגמרי, ולכך אין חוזרין ומבטלין אליו שהוא כבן חצר אחרת. וי"מ שלרב חוזרין ומבטלין גם לר"א, שאע"פ שביטל גם את ביתו לא נסתלק מן החצר לגמרי, ולשמואל אין מבטלים גם לחכמים, שאכן את ביתו לא ביטל, אבל מרשותו – בחצר – שביטל, נסתלק לגמרי והוא כבן חצר אחרת.

מי שביטל רשותו לבני החצר והוציא מביתו לחצר: במזיד -אוסר עליהם, שהחזיר לעצמו את רשותו. בשוגג – לרבי יהודה אינו אוסר, שכבר סילק את עצמו ואין יכול לחזור (ובמזיד חוזר אע"פ שסילק את עצמו, משום שלא מכרה להם). ולר"מ אוסר, י"א משום שלא סילק את עצמו לגמרי (וסובר שמבטלים וחוזרים ומבטלים), וי"א שקנסו שוגג אטו מזיד.

***************

שבת קודש כ"ט תשרי תשפ"א

מסכת עירובין דף ס"ט

דף ס"ט ע"א

צדוקי – י"א דינו כנכרי שאין יכול לבטל רשות, וצריך לשוכרה ממנו. וי"א שאינו כנכרי ויכול לבטל רשות (גם אם מחלל שבת בפרהסיא). וי"א שאם הוא מומר לחלל שבת בצנעא, יכול לבטל רשות, ואם מחלל שבת בפרהסיא אינו יכול לבטל.

מי שביטל רשותו במבוי והוציא – אם לא הוציאו בני מבוי את הכלים קודם שהוציא: במזיד – אוסר, שחזר ונטל את רשותו. בשוגג – לר"מ אוסר, שקנסו שוגג אטו מזיד. ולרבי יהודה אינו אוסר, שלא קנסו שוגג אטו מזיד. אם הוציאו בני מבוי קודם שהוציא המבטל: לר"מ אינו אוסר, שמכיון שהחזיקו בני מבוי במבוי שוב אינו יכול לחזור מביטולו. לרבי יהודה – ללשון משנתינו – יכול לחזור גם לאחר שהחזיקו. (ולפי הברייתא אינו חולק).

מי שהוציא בשבת מביתו לחצר שלא עירבו, לר"מ בין בשוגג בין במזיד יכול לבטל, שסובר מומר לחלל שבת (אפילו בפרהסיא) יכול לבטל. לרבי יהודה במזיד אין יכול לבטל, שהמחלל שבת אינו יכול לבטל, בשוגג יכול לבטל.

המתבייש לחלל שבת בפני אדם גדול, דינו כמחלל שבת בצנעא.

החשוד לדבר אחד – לרבי מאיר הוא חשוד לכל התורה כולה. לחכמים אינו חשוד לכל התורה, חוץ מהמומר לעבודה זרה, שכל המודה בה ככופר בכל התורה כולה. וי"א שגם המחלל שבת בפרהסיא דינו כמומר לכל התורה כולה.

דף ס"ט ע"ב

'אדם כי יקריב מכם' ולא כולכם – פרט למומר לכל התורה כולה, ומומר לעבודה זרה או לחלל שבתות בפרהסיא, שאין מקבלים מהם קרבן. אבל ממומר לעבירה אחרת מקבלין קרבן כדי שיחזור בתשובה. ובגויים מקבלים קרבן מכולם.

אחד מבני החצר ששכח ולא עירב, וביטל את רשותו בחצר לשאר בני החצר ולא את רשות ביתו – גם הוא וגם שאר אנשי החצר אסורים להוציא מביתו לחצר, שמוציאים מרשות שלו לרשות שלהם. אבל מוציאים משאר בתים לחצר, וגם המבטל מותר שהוא כאורח שלהם. אם אנשי החצר ביטלו את רשותם לשוכח, הוא מותר להוציא מביתו לחצר, והם אסורים להוציא אפילו מביתו, שחמשה אצל אחד אינם חשובים כאורחים.

שנים ששכחו ולא עירבו, יכולים לבטל את רשותם לשאר בני החצר. אבל אם שאר בני החצר ביטלו את רשותם להם, אסור להם להוציא מבתיהם לחצר, שהבית מיוחד לבעליו והחצר של שתיהם, ואין מוציאין מרשות המיוחדת לו לרשות שלו ושל חבירו. ואפילו אם לאחר מכן ביטל האחד את רשותו לשני אינו מועיל, כיון שבזמן שביטלו הראשונים את רשותם לשנים לא הועיל ביטולם (שהשנים אוסרים זה על זה), לא קנו השנים את רשותם שיוכלו להקנותם. ואפילו אם אמרו בני החצר לשנים שיקנו את רשותם ע"מ להקנות האחד לחבירו, אינו מועיל.

לבית שמאי צריך לבטל רשות מבעוד יום, ולבית הלל מבטלין גם משחשיכה.

***************