לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום רביעי ט' כסלו תשפ"א

מסכת פסחים דף ד'

דף ד' ע"א

מהנהגתו של רבי חייא בשעה ששמע על פטירת אחיו ואחותו למדנו שלשה דברים: א. שאבל אסור בנעילת הסנדל. ב. ששמועה רחוקה – לאחר שלשים יום – אין נוהגת אלא יום אחד. ג. שמקצת היום ככולו.

מלשונו של אדם למדו מאיזה שבט הוא: אחד שהיה אומר בכל משא ומתן שהיה לו עם אדם 'בוא לדין', אמרו עליו שהוא משבט דן. ואחד שהיה משתבח תמיד בשפת הים, אמרו עליו שהוא משבט זבולון.

זריזין מקדימים למצוות – שנאמר 'וישכם אברהם בבוקר' (ולא המתין עד הנץ החמה).

הטעם שבודקין חמץ בליל י"ד ולא בבוקר, שהיא שעה שבני אדם מצויים בבתיהם. ועוד שמצוה לבדוק בנר, ואור הנר יפה לבדיקה בלילה ולא ביום.

תלמיד חכם לא יתחיל להתעסק בלימודו בליל י"ד, שמא ימשך בלימודו וישכח ולא יבדוק.

המשכיר בית לחבירו על השוכר לעשות לו מזוזה, שמזוזה חובת הדר היא (לפי שהיא משמרתו).

המשכיר בית לחבירו בארבעה עשר – אם מסר לו מפתח לאחר שנכנס ליל י"ד על המשכיר לבדוק, ואם מסר לו מפתח קודם שנכנס ליל י"ד על השוכר לבדוק. (שמסירת מפתח הוא קנין שכירות, ומי שבידו המפתח בכניסת ליל י"ד, עליו חלה חובת הבדיקה).

דף ד' ע"ב

המשכיר בית לחבירו בשחרית של י"ד – אם המשכיר לפנינו, שואלים אותו אם בדק או לא. ואם אינו לפנינו, נסתפקו בגמרא אם חזקתו בדוק (גם אם עם הארץ הוא, שחזקה שבדק כמצות חכמים שהכל זריזין לענין בדיקה), או שאין חזקתו בדוק. ולא נפשט הספק.

הכל נאמנים על ביעור חמץ אפילו נשים וקטנים. ואפילו כשידוע לנו שלא בדק בעל הבית, נאמנים לומר שהם עצמם בדקוהו, שבדיקת חמץ מדרבנן היא (שמן התורה די בביטול בלב), והאמינו להם חכמים בדין דרבנן.

חבר שמת והניח מגורה מליאה פירות, אפילו נתמרחו היום הרי הן בחזקת מתוקנים, שבודאי לא יצא מתחת ידו עד שגמר כל מצותו.

המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק ומצאו שאינו בדוק, אין זה מקח טעות, ואפילו במקום שבני העיר נוהגים לשכור אדם לבדוק ויש לו חסרון כיס, שנוח לו לאדם לקיים מצוה בממונו.

הכל מודים שהחמץ בערב פסח משש שעות ולמעלה – אסור מן התורה.

***************

יום חמישי י' כסלו תשפ"א

מסכת פסחים דף ה'

דף ה' ע"א

'אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם' – לרבות ארבעה עשר לביעור משש שעות ולמעלה, ואינו עולה על יום ט"ו שהוא ראשון של פסח. ונחלקו בגמרא מנין לנו לומר כן: א. י"א שנאמר 'שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם' אפילו שעה אחת בתוך שבעת הימים, ואם משביתו בט"ו כבר שהה בו שעה אחת. ו'אך' חלק, ללמד שחצי היום מותר וחציו אסור. ב. י"ד ניסן נקרא 'ראשון' בלשון המקרא, שנאמר 'בראשון בארבעה עשר'. ג. ראשון משמע 'קודם' לכן, כמו 'הראשון אדם תולד'. ד. לא תשחט על חמץ דם זבחי, שלא ישחט את הפסח ועדיין חמץ קיים. ה. לר"ע אין לפרש תשביתו בט"ו, שהבערה אב מלאכה היא ואסור לעשותה ביו"ט. ו. לר' יוסי אין לפרש 'תשביתו' בט"ו, שהרי 'אך' חלק שעד חצי היום מותר, ובט"ו אסור משתחשך שנאמר שבעת ימים (אבל לולא 'אך' חלק, יש לפרש שישבית בין השמשות שהוא תחילת היום).

בשכר שלשה דברים שנקראו 'ראשון' – שביתת רגל של פסח, ושביתת רגל של חג, ונטילת לולב, זכו לשלשה דברים שנאמר בהם ראשון, להכרית זרעו של עשו, לבנין בית המקדש, ולשמו של משיח.

דף ה' ע"ב

מדברי ר"ע שאין לפרש 'תשביתו' ביו"ט משום ששריפת חמץ אב מלאכה היא, שמענו שלשה דברים: א. שאין ביעור חמץ אלא שריפה, ב. שהבערה לחלק יצאת (ואב מלאכה היא), ג. שאין אומרים 'הואיל והותרה הבערה לצורך הותרה גם כן שלא לצורך'.

שני פסוקים נאמרו בתורה בענין איסור שהיית חמץ בפסח:

א. 'לא יראה לך שאור וגו' בכל גבולך' – ממה שנאמר 'לך', למדנו שרק שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה חמץ של נכרי שלא קיבל עליו אחריות ושל גבוה. ומ'בכל גבולך', למדנו שאסור להחזיק חמץ גם בבורות שיחין ומערות (ולא רק בבתים).

ב. 'שאור לא ימצא בבתיכם' – ממה שנאמר 'לא ימצא', למדנו שאסור להטמין את החמץ (אע"פ שאינו נראה), וגם שאסור לקבל פקדון של נכרי שקיבל עליו אחריות, בין למ"ד 'גורם לממון כממון דמי' ובין למ"ד 'לאו כממון דמי'.

מגזירה שוה 'שאור שאור', למדנו שהאיסור להטמין ולקבל פקדון של נכרי – הנלמד מ'לא ימצא בבתיכם' – הוא גם בבורות שיחין ומערות (ולא רק בבתים), וההיתר להחזיק חמץ של נכרי שלא קיבל אחריות ושל גבוה – הנלמד מ'לא יראה בכל גבולך' – הוא גם בבתים (ולא רק בגבולין).

אין חילוק בין נכרי שכיבשתו ושרוי עמך בחצר לנכרי שלא כיבשתו ואין שרוי עמך בחצר, ובשניהם: אם לא קיבל על חמצו אחריות אסור, ואם לא קיבל אחריות מותר.

***************