לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום רביעי כ"ב טבת תשפ"א

מסכת פסחים דף מ"ו

דף מ"ו ע"א

שיעור אוכלים טמאים לטמא אוכלים אחרים – כביצה.

בצק שבסידקי עריבה שנוגעים בו אוכלים פחות מכביצה ונטמאו הם והבצק: בשאר ימות השנה – אם מקפיד עליו, עדיין חשובאוכל, ומצטרף להשלים שיעור כביצה לטמאות אוכלים הנוגעים באוכלים הטמאים. בימות הפסח – גם אם אינו מקפיד עליו, כל שיש בו כזית, איסורו מחשיבו לאוכל ומצטרף לטמאות האוכלים.

בצק שבסידקי עריבה לעניין חציצה בטבילה: בשאר ימות השנה – כל שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ, וכל שמקפיד חוצץ. בימות הפסח – גם אם אינו מקפיד עליו, כל שיש בו כזית חוצץ, כיון שאיסורו בבל יראה מחשיבו ונחשב לחציצה (שהרי חייב להסירו ולבערו).

שרץ שנגע בבצק שבסידקי עריבה: בשאר ימות השנה – אם מקפיד עליו, אפילו פחות מכזית חוצץ, ואין העריבה טמאה. ואם אינו מקפיד, הרי הוא כנגע בעריבה עצמה, וטמאה. ובימות הפסח – כל שיש בו כזית אפילו אינו מקפיד עליו, איסורו מחשיבו וחוצץ, ואין העריבה טמאה.

משנה: בצק שאין ניכר אם נתחמץ או לא [חרש]אם יש עיסה אחרתשנילושה באותה שעה וכבר החמיצה, הרי זה אסור, ואם אין שם כיוצא בו, כל ששהה הבצק כשיעור הילוך מיל הרי זה אסור.

ארבעה דינים שנאמר בהם שיעור 'ארבע מיל'.

המגבל עיסת אחרים וכלי בעל הבית טמאים – אם בתוך ארבע מיל יש מקוה, הטריחוהו חכמים לילך לשם לטבלם.

המהלך בדרך ובא עת ללון ולהתפלל –אם יש בית הכנסת לפניו [-בדרך שעתיד לילך] רחוק ארבע מיל, הולך ומתפלל שם ולן שם. ואם יש בהכ"נ לאחריו, אם הוא רחוק מיל אינו חוזר, פחות ממיל חוזר.

המהלך בדרך וצריך ליטול ידיו לאכילה – אם עתיד למצוא מים בארבע מיל שלפניו, הולך שם ונוטל ידיו. ולאחריו, אם הוא רחוק מיל אינו חוזר, פחות ממיל חוזר.

עורות רכים שמטמאיםכבשר מפני שהדרך לאוכלן, אם עיבדם, או ששטחם לפני דריסת רגלי אדם ודרסוהו שיעור הילוך ארבע מיל, טהורים, חוץ מעור האדם.

דף מ"ו ע"ב

משנה: כיצד מפרישין חלה מעיסה טמאה ביו"ט פסח – לרבי אליעזר, יאפה הכל [שבשעת אפייה כל אחת ראויה לו באכילה, על ידי שיפריש ממנה מעט לחלה], ואחר שנאפה יכול להפריש חלה אחת על כולן, שהסל מצרפם. אבל לא יפריש קודם אפיה, שלא יוכל לאפותה, הואיל שיכול לעקור ממנה שם חלה על ידי שאלה, נחשב לחמץ שלו ועובר עליו בבל יראה. לבן בתירה, תפריש מן העיסה ותטילה לצונן שלא תחמיץ. לרבי יהושע יפריש מן העיסה, שאחר שנעשית חלה לאו חמץ דידיה הוא ואינו עובר עליו. ואינו סובר דאמרינן הואיל ויכול לשאול עליו נחשב לשלו.

חמץ שיש לו בו רק טובת הנאה – למ"ד טובת הנאה ממון, עובר עליו בבל יראה, ולמ"ד אינו ממון, אינו עובר עליו [ולהוי אמינא – בזה נחלקו התנאים במשנה אם עובר על 'חלה'

האופה מיו"טלחול – לרב חסדא לוקה, משום שעבר על לאו שלא תעשה כל מלאכה. לרבה אינו לוקה, הואיל ואם יבואו אורחים ביו"ט תהיה האפיה לצורך יו"ט. וכן נחלקו אם מותר לשחוט בהמה מסוכנת ביו"ט, מטעם הואיל ויכול לאכלה, או שצריך לאכול ממנה לכל הפחות כזית.

אופים ומבשלים מיו"ט לשבת [ע"י עירוב תבשילים], או משום שאמרינן הואיל ואם יבואו אורחים יצטרך זאת ליו"ט. ולמאן שס"ל שלא אמרינן הואיל, מדאורייתא מותר לאפות ולבשל מיו"ט לשבת, משום שקדושה אחת הן, וחכמים אסרו [שמא יטעו לומר שמותר לאפות ולבשל אף לצורך חול], והתירו על ידי עירוב תבשילין כיון שיש היכר.

ליקוטי תוספות:

א.   לגבל. לפירוש הערוך לאדם המהלך בדרך ויש גבל ברחוק ד' אמות העושה בטהרה ימתין עד שיגיע לשם. ותפילה לפירוש הערוך היינו נטילת ידים לתפילה.

ב.   אסור לשרוף תרומה וחלה טמאה ביום טוב אפילו שיכול להנות ממנה בשעת שריפה, לריב"א כיון שעיקר שריפתה הוא לשם מצות שריפה לר"י רבנן גזרו שלא יבוא לשרוף שלא לצורך.

ג.     קיימא לן כר"א שאופה ואח"כ מפריש ואעפ"כ יכול לקרות שם קודם אפיה שראוי לכהן קטן. או לגדול על ידי ביטול ברוב.

ד.    באופן שקרא לה שם בעודן בעיסה תטיל בצונן לכולי עלמא.

ה.   נתחייב בחיוב חלה מתחילה לרש"י משמע שצריך צירוף סל לאחר אפיה. ולריב"א אין צריך.

לא אמרינן הואיל במעשר שני שנחשב כממונו כיון שכתוב בו לה' חשבם הכתוב לגבוה, וכן כל הקדש אחר שהגיע ליד הגזבר, ועוד כיון ששום אדם לא יפדנו.

***************

יום חמישי כ"ג טבת תשפ"א

מסכת פסחים דף מ"ז

דף מ"ז ע"א
לחם הפנים נאפה בכל ערב שבת, ומסדרים אותו למחר, ולשבת הבאה מסלקים אותו ואוכלים אותו, נמצא שנאכל לתשעה ימים מאפייתו.

יו"ט שחל בערב שבת – לת"ק אין אפיית לחם הפנים דוחה יו"ט, והקדימו  את אפייתו ליום ה' (נמצא שנאכל לי' ימים), ואם חלו שני ימי ר"ה בימי חמישי ושישי, הקדימוהו ליום ד' (נמצא שנאכל לי"א ימים). ואף שאוכל נפש הוא, אעפ"כ אסור לאפותו ביו"ט, שס"ל שאסור לאפות מיו"ט לשבת מדאורייתא, או שאסור מדרבנן, ולא התירו שבות במקדש אלא לצורך בו ביום. ולרשב"ג בשם ר"ש בן הסגן אפייתו דוחה יו"ט, שסובר שצורכי שבת אינם נעשים ביו"ט רק מדרבנן, והתירו שבות במקדש גם כשאינו צורך בו ביום. ואם חל יוה"כ בע"ש לכו"ע אסור מדאורייתא לאפותו בו ביום, שאין בו היתר דאוכל נפש.

שתי הלחם נאפות בעיו"ט ולא ביו"ט,  [ואם חל שבועות ביום א' נאפות ביום ו']. למ"ד שאין אופין מיו"ט לשבת מדאורייתא, אין אפייתו דוחה יו"ט כיון שבשעת אפייתו עדיין אינו מותר באכילה עד שישחטו הכבשים עליהן ויזרוק דמם, ואפשר לאפותו מעיו"ט לכך אין אפייתו דוחה יו"ט. ולמ"ד אופין מיו"ט לשבת מודה כאן שאסור מדאורייתא, דכתיב 'לכם' ודורש 'לכם' ולא לצורך גבוה. ולרשב"ג בשם ר"ש בן הסגן לעולם נאפות ביו"ט עצמו, שסובר שמותר לאפות גם לצורך גבוה ביו"ט, ודרש 'לכם' ולא לצורך עכו"ם.

דף מ"ז ע"ב

יש חורש תלם אחד ומתחייב ח' מלקויות, משום שמונה לאוין: א. חורש בשור וחמור יחדיו. ב. בשור קדוש לקרבן, ועובר משום עבודה בקדשי מזבח. ג. בחמור קדוש לבדק הבית, ועובר משום מעילה. ד. חורש כדי לכסות כלאי הכרם שנזרעו. ה. בשביעית, והמכסה זרעים עובר משום מלאכת זורע בשביעית. ו. ביו"ט, ועובר משום מלאכה ביו"ט. ז. בבית הקברות והוא כהן, שמוזהר לא ליטמאות למת. ח. הוא נזיר, ומוזהר שלא ליטמאות למת.

חורש ביו"ט, למ"ד אמרינן 'הואיל' אינו לוקה על לאו שלא תעשה מלאכה, משום שהעפר ראוי לכיסוי הדם. ואפילו אדמת אבנים אפשר לשוחקן כלאחר יד. ואינו עובר משום חרישה רק בארץ לחה שגם אם שוחקה היא נדבקת ומתגבלת ואינה ראויה לכיסוי הדם.

המבשל גיד הנשה בחלב ביו"ט ואוכלו לוקה ה' מלקויות: א. משום בישול ביו"ט, שאין בו היתר של אוכל נפש כיון שאין ראוי לאכילה. ב. משום אוכל גיד הנשה. ג. משום בישול בשר בחלב, למ"ד יש בגידין בנותן טעם ונקרא בשר. ד. משום אכילת בשר בחלב. ה. משום הבערה שלא לצורך. ולמ"ד דאמרינן 'הואיל' אינו חייב משום הבערה. ובגיד הנשה של נבילה, לוקה עוד מלקות על אכילת נבילה.

הוי אמינא בגמרא שמוקצה אסור בשבת ויו"ט מדאורייתא, שנאמר 'והכינו את אשר יביאו', והמבעיר עצי מוקצה ביו"ט לבשל עליהם עובר על 'לא תעשה כל מלאכה' [ולא שייך בזה 'הואיל', שהרי אסור להשתמש במוקצה שום תשמיש], ולמסקנא (מח.) מוקצה דרבנן, ואף אילו היה אסור מדאורייתא אינו לוקה שנים על 'לא תעשה כל מלאכה' [משום מבשל ביו"ט ומשום מוקצה], שאין חילוק מלאכות ביו"ט.

ליקוטי תוספות:

לשיטת בית הלל שאמרינן מתוך שהותרה לצורך הותר נמי שלא לצורך.מכל מקום צריך שיהא צורך היום הגם שאין ראוי לאוכלו אלא באיסור.

***************