לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום ראשון א' ניסן תשפ"א
מסכת פסחים דף קי"ג
דף קי"ג – עמוד א'
אמר ליה רב:
לרב יוסי – שלא ידור בעיר שאין בה סוס וכלב ששומרים מפני הגנבים, ולא ידור בעיר שראשה הוא רופא, ולא ישא שתי נשים, שלא תתייעצנה עליו לרעה, ואם נשא שתיים ישא עוד אחת שתגלה לו עצותיהן לרעה.
לרב כהנא – הפוך נבילה ואל תהפוך בדברים (שלא ירבה בדברים, שמתוך כך בא לניבול פה. מהרש"א), השכר עצמך להפשיט עורות של נבילות ואל תאמר 'חשוב אני', כשתצא לדרך אפילו למקום קרוב קח מזונותיך עמך, ואפילו בזמן שהמזונות בזול.
לחייא בנו – אל תרגיל גופך לסמי הרפואה – בזמן שאפשר ברפואה אחרת, שתפסיד מעותיך. ואל תפסע פסיעה גסה שנוטלת מאור העיניים. ואל תעקור שן משום חולי – שסופה להתרפא. ואל תתקוטט עם נכרי.
לרב אייבו בנו – (אחר שטרח ללמדו תורה ולא הצליח, ורצה ללמדו מילי דעלמא), כשתבוא מן הדרך עם סחורה למכור, תמכור מיד בעוד שהחול על נעליך, כדי שתחזור ותקנה ותמכור. כל מה שתמכור אם יתייקר אתה יכול להתחרט על שמיהרת למכור, חוץ מיין, שמא אם לא היית מוכר היה מחמיץ. כשתמכור – קבל קודם המעות ואחר כך תיתן הסחורה לקונה. מוטב שתלך למקום קרוב להשתכר דבר מועט מלהשתכר הרבה במקום רחוק. אם יש לך תמרים, עד ג' סאה תמהר לעשות ממנו שיכר לפני שתאכלם ותפסיד.
שלשה אין מתקנאים בהם – נכרי קטן, נחש קטן, תלמיד קטן, שעתידים לגדול וינקמו בו.
העושה שכר נקרא סודנא, מלשון סוד נאה, שעצה טובה הוא להתעשר על ידו, ויכול לעשות מזה חסד וצדקה לעניים, ועל ידי העסק בשכר התעשרו רב פפא ורב חסדא.
מעות שצריך לכתוב שטר עליהם, כגון מלוה ואמנה, יש טורח בגבייתם, וכל מכירה בהקפה ספק אם יפרע, ואם יפרע מעות רעות הם, שיפרעו כל פעם בתשלומים קטנים.
שלשה דברים אמר ר' יוחנן משום אנשי ירושלים: א. צא למלחמה באחרונה, שאם תצטרך לנוס תכנס ראשונה. ב. עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. ג. השתדל להשתתף ולעשות מסחר עם מי שהשעה משחקת לו.
שלשה דברים אמר רבי יהושע בן לוי משום אנשי ירושלים: א. אל תהי רגיל לעשות דבריך במקום מגולה (משום מעשה דוד ובת שבע). ב. בתך בגרה תינשא אותה במהרה, ואפילו אם אין לך להשיאה אלא את עבדך, שחררו והשיאו לה. ג. הוי זהיר באשתך מחתנה הראשון, משום חשש ערווה, ומשום בזבוז ממונך.
שלשה מנוחלי עולם הבא: א. הדר בארץ ישראל. ב. המגדל בניו לתלמוד תורה. ג. המשייר יין מקידוש להבדלה, והיינו שאם יש לו מעט יין מונע עצמו מלשתות כולו ומשייר להבדלה.
שלשה הקדוש ברוך הוא מכריז עליהם בכל יום: א. על פנוי הדר בכרך ואינו חוטא (יש אומרים דווקא כשיש לו נסיון גדול, כגון סנדלר בשוק של זונות, ונזהר מלהסתכל עליהם). ב. על עני המחזיר אבידה לבעלה. ג. על עשיר המעשר בצנעה.
דף קי"ג – עמוד ב'
שלשה הקדוש ברוך הוא אוהבם: א. מי שאינו כועס. ב. מי שאינו משתכר. ג. מי שאינו עומד על מידותיו.
שלשה הקדוש ברוך הוא שונאם: א. המדבר אחד בפה ואחד בלב. ב. היודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו. ג. הרואה דבר ערווה בחבירו ומעיד בו יחידי, שכיון שלא יאמינו בית דין לעד אחד הרי הוא מוציא עליו שם רע. אבל מותר לו לשנוא אותו, כיון שהוא יודע בוודאי שהוא רשע, ויש אומרים שמצווה עליו לשנוא אותו ואם יודע שרבו מאמינו כשנים מותר לומר לרבו.
שלשה אין להם מנוחה בחייהם: א. הרחמנים יותר מדאי. ב. הרתחנים. ג. אניני הדעת שאינם יכולים לסבול שום דבר מיאוס. ורב יוסף העיד על עצמו שהיו בו שלשת מידות אלו.
שלשה שונאים זה את זה: א. הכלבים. ב. התרנגולים. ג. ואומת ה'חברין', ויש אומרים אף הזונות, ויש אומרים אף תלמידי חכמים.
שלשה אוהבים זה את זה: א. הגרים. ב. העבדים. ג. העורבים.
ארבעה אין דעת הבריות סובלים: א. דל גאה. ב. עשיר המכחיש. ג. זקן מנאף. ד. פרנס שנוהג שררה על הציבור, ואינו עוזרם בשעת דוחקם, ויש אומרים אף המגרש את אשתו פעמיים ומחזיר (ולתנא קמא – לפעמים נאלץ לעשות כן מחמת כתובתה הגדולה או מחמת בנים שיש לו ממנה).
חמשה דברים נוהגים הכנענים משום שכך ציוה להם אביהם 'כנען': א. אוהבים זה את זה. ב. אוהבים את הגזל. ג. אוהבים את הזימה. ד. שונאים אדוניהם. ה. אינם מדברים אמת.
ששה דברים נאמרו בסוס: א. אוהב את הזנות. ב. אוהב את המלחמה. ג. רוחו גסה. ד. מואס את השינה. ה. אוכל הרבה. ו. מוציא קמעה, ויש אומרים אף מבקש להרוג בעליו במלחמה.
שבעה מנודים לשמים: א. מי שאין לו אשה. ב. מי שיש לו אשה ואין לו בנים. ג. מי יש לו בנים ואין מגדלם לתלמוד תורה. ד. מי שאינו לובש תפילין. ה. מי שאין לו ציצית בבגדו. ו. מי שאין מזוזה בפתחו. ז. המונע מנעלים מרגליו, ויש אומרים אף מי שאינו יושב בחבורה של מצווה.
אין שואלים בבעלי אוב ובחוזים בכוכבים, ונלמד מקרא 'תמים תהיה עם ה' אלוקיך', שצריך להיות בטוח בהשם בכל הקורות הבאות עליו.
היודע בחבירו שגדול ממנו אפילו בדבר אחד חייב לנהוג בו כבוד.
היושבת על דם טוהר, כשכלו ימי הטוהר, אסורה לבעלה בלילה הראשון (ליל ארבעים ואחת לזכר וליל שמונים ואחת לנקיבה), שמא תראה ותשמש, הואיל ורגילה שהיא רואה ומשמשת.
איסי בן עקביא הוא – יוסף איש הוצל, יוסף הבבלי, איסי בן גור אריה, איסי בן יהודה, איסי בן גמליאל, איסי בן מהללאל.
רבי יצחק בן טבלא הוא – רבי יצחק בן חקלא, רבי יצחק בן אלעא.
***************
יום שני ב' ניסן תשפ"א
מסכת פסחים דף קי"ד
דף קי"ד – עמוד א'
סתם רבי יצחק הנזכר בשמעתא הוא רבי יצחק בר אחא, וסימנך 'שמעו' – לשון שמעתא – נא אחיי – לשון ר' אחא . סתם רבי יצחק הנזכר באגדתא הוא רבי יצחק בן פנחס.
אכול בצל או ירקות ותשב בצל ביתך, ואל תצטרך למכור ביתך.
משנה . ברכת היין וקידוש היום – לבית שמאי מברך על היום ואחר כך על היין, מפני שהיום גורם ליין שיבוא קודם הסעודה, ועוד שהיום נתקדש קודם שנתחייב לקדש על היין. לבית הלל מברך על היין ואחר כך על היום, שהיין גורם לקידוש שתיאמר, שאם אין לו יין אינו מקדש, ועוד שברכת היין תדירה ותדיר קודם. והלכה כבית הלל. ואפילו לסובר שבעלמא אין משגיחין בבת קול שהלכה כבית הלל, מודה כאן.
משנה . בליל פסח מביאים לפניו ירק לאחר הקידוש קודם הסעודה, ומטבילו ואוכלו כדי שיכיר התינוק וישאל, לפי שאין בני אדם רגילים לאכול ירק קודם סעודה.
דף קי"ד – עמוד ב'
נחלקו תנאים אם מצוות צריכות כוונה.
לא היה לו שאר ירקות חוץ מחזרת, מטבל חזרת פעם אחת לפני הסעודה, ופעם נוספת לאחר אכילת מצה לשם מצות מרור. והטעם שלא די בטיבול אחד – לסוברים מצוות צריכות כוונה לפי שחוששים שלא נתכוון בטיבול ראשון לשם מצות מרור, שזמן אכילת מרור הוא רק לאחר אכילת מצה, ולסוברים מצוות אין צריכות כוונה, אף על פי שכבר יצא ידי חובת מרור בטיבול ראשון, צריך לעשות עוד טיבול כדי שישאלו התינוקות.
אכל מרור של דמאי יצא, שמאכילים את העניים דמאי, ואם הוא רוצה יכול להפקיר נכסיו ונעשה עני.
אכל חצי זית מרור, ולאחר מכן אכל עוד חצי זית, אם לא שהה בין אכילה לאכילה יותר מכדי אכילת פרס – יצא.
מביאים לפניו שני תבשילים – אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגת ארבעה עשר הבאה עם הפסח.
שני תבשילים – לרב הונא די בתרד ואורז ואין צריך דווקא מיני בשר, ורבא נהג להביא דווקא שני תבשילים אלו שיצאו מפי רב הונא, בשביל חיבתו להראות שהלכה כמותו. לחזקיה אפילו דג וביצה שעליו, אף על פי שנראה כתבשיל אחד, לרב יוסף צריך שני מיני בשר, צלי כנגד פסח ומבושל כנגד חגיגה. לשיטת רבינא אפילו חתיכת בשר ומרק שנתבשלה בו.
***************
יום שלישי ג' ניסן תשפ"א
מסכת פסחים דף קט"ו
דף קט"ו – עמוד א'
אם יש לו שאר ירקות לאכילת כרפס, יברך על הירק בורא פרי האדמה, ויפטור את המרור מברכת בורא פרי האדמה, ואחר כך יברך על החזרת על אכילת מרור.
אם אין לו שאר ירקות חוץ מחזרת, לרב הונא מברך עליה בטיבול ראשון בורא פרי האדמה, ולאחר אכילת מצה מברך עליה על אכילת מרור, ולא יצא ידי חובת מרור בפעם הראשונה לפי שלא נתכוון לכך. לרב חסדא מברך בטיבול ראשון בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור, ולאחר אכילת מצה אוכלה בלא ברכה כדי לעשות שני טיבולים, וכן הלכה. ורב אחא בריה דרבא היה מחזר אחר שאר ירקות לטיבול הראשון, כדי להוציא את עצמו מן המחלוקת.
שתי אכילות של מצוה שאכלם ביחד – יש אומרים שטעם האכילה של מצוה האחת מבטל את המצוה השני, ולהלל אין מצוות מבטלות זו את זו. ודווקא בשתי מצוות מדאורייתא ששניהם שווים, אבל אם מצוה אחת מדאורייתא והשני מדרבנן, המצוה מדרבנן מבטלת את טעם המצוה מדאורייתא.
כריכת פסח מצה ומרור יחד בזמן שבית המקדש היה קיים – להלל לא יצא אלא אם כורכם ואוכלם ביחד, שנאמר 'על מצות ומרורים יאכלוהו'. אבל חבריו סוברים שיוצא ידי חובתו גם כשאוכל כל אחד בפני עצמו, ולסובר שמצוות מבטלות זו את זו אם כורכם ביחד לא יצא ידי חובתו.
כריכת מצה ומרור יחד בזמן הזה שמצה דאורייתא ומרור דרבנן – להלל אוכל מצה בפני עצמו, כדי שלא יבטל המרור מדרבנן טעם מצה מדאורייתא, ולאחר מכן אוכל מצה ומרור יחד, שאין טעם המצה מבטל טעם המרור, שמצווה לאוכלם ביחד ושניהם של מצוה. ולחכמים אוכל מצה בפני עצמו ומרור בפני עצמו, אבל לא יאכל מצה ומרור ביחד, שכבר יצא ידי חובת מצה ואכילה השניה רשות היא ומבטלת טעם המרור מדרבנן. ולהלכה חוששים לדעת שניהם, ולפיכך אוכל מצה לבד ומרור לבד, וחוזר ואוכלם ביחד זכר למקדש כהלל.
דף קט"ו – עמוד ב'
כל שטיבולו במשקה צריך נטילת ידיים, שהידיים שניות הם ומטמא את המשקים להיות תחילה לטמא את האוכלים.
כשטובלים החזרת בחרוסת יש אומרים שצריך לשקע את כולו בתוכו, כדי לבטל את הארס שבו (ומטעם זה צריך ליטול ידיו קודם), ויש אומרים שאין צריך לשקע את כולו בתוכו, שהארס מת מכוח הריח של החרוסת (ומה שצריך ליטול את ידיו קודם, הוא משום שחוששים שמא ישקע את כולו).
לא ישהה את המרור כשהוא שקוע בתוך החרוסת, כדי שלא לבטל מרירותו.
נטל ידיו לטיבול ראשון צריך ליטול ידיו לטיבול שני – יש אומרים דווקא בשאר ימות השנה, לפי שאין הטיבול קבע וחוששים שמא הסיח דעתו. ויש אומרים דווקא בליל פסח, שצריך לומר הגדה והלל ביניהם, וחוששים שמא הסיח דעתו ונגע בשום דבר טינוף.
בלע מצה ולא לעסה יצא, שבכלל אכילה היא. בלע מרור לא יצא, שהמרור צריך למרר את פיו של האוכל. בלע שניהם יחד, ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא. כרכן בסיב הגדל סביב הדקל ובלען לא יצא, לפי שלא היה בפיו ממש.
מצה ומרור וחרוסת – יש אומרים שצריך שיהיה לפני כל אחד ואחד (כשיש שולחן לפני כל אחד ואחד), ויש אומרים רק לפני מי שאומר הגדה, וכן הלכה. ולדברי הכל אין עוקרים את השולחן רק לפני מי שאומר הגדה.
עוקרים את השולחן ומגביהים את הקערה, כדי שיכירו התינוקות וישאלו.
***************