לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

שבת קודש י"ד ניסן תשפ"א

מסכת שקלים דף ו'

דף ו' עמוד א'

משנה . המכנס מעות מעט מעט ובשעה שהתחיל לכנס אמר 'הרי אלו לשקלי', ונמצא בידו יותר ממחצית השקל – לבית שמאי המותר נדבה לעולות קיץ המזבח, שסוברים הקדש בטעות הוי הקדש, לבית הלל המותר חולין, שלא נתכוין אלא כדי שקלו, והקדש בטעות אינו הקדש. ואם אמר 'שאביא מהן שקלי – גם לבית שמאי המותר חולין.

מחלוקת בית שמאי ובית הלל היא דווקא במכנס מעט מעט, אבל אם נטל ידו מלאה מעות ואמר 'אלו לשקלי' נחלקו האמוראים אם לכולי עלמא המותר נדבה, שאין כאן טעות אלא נתכוין שיהיו כולם לשקלים, ולכך המותר לנדבה, או שבזה לכולי עלמא המותר חולין, שכיון שאינו יכול להרבות יותר ממחצית השקל אין כאן טעות לתלות בו ולומר שהקדש בטעות הוי הקדש.

המפריש שקלו מפני שסבר שהוא חייב ונמצא שאינו חייב – לא קדש [לבית הלל שהקדש בטעות אינו הקדש]. הפריש שתים מפני שסבר שחייב שתים, ונמצא שאינו חייב אלא אחת, ספק בש"ס אם אומרים שכיון שחל שם שקל על אחד השני נדבה, או שהשני חולין. ורצו לפשוט מדין חטאת שאם הפריש שני חטאות מפני שסבר שחייב שנים, ונמצא שאינו חייב אלא אחת הדין הוא השניה רועה ונופלים דמיה לנדבה, אך הקשו שהרי המשנה חילקה בין חטאת לשקלים.

המכנס מעות מעט מעט ואמר 'אלו לחטאתי', לדעת רבי שמעון גם בית הלל הסוברים ש'באלו לשקלי' המותר חולין מודים בזה שהמותר נדבה, כיון ששקלים יש להם קצבה, ולא היה כוונתו אלא כדי שקלו אבל לחטאת אין קצבה. וטען לו רבי יהודה שגם בשקלים שוקלים יותר ממחצית השקל מימי משה כל שהוא מחצית המטבע של אותו הזמן, ורק אינו יכול לפחות ממחצית השקל מזמן משה, ואם כן אין חילוק בין מותר שקל לחטאת. והשיבו רבי שמעון שעל כל פנים יד כולם שוה ליתן אותו מחצית השקל, מה שאין כן בחטאת אין שיעור.

מהפסוק הכתוב בעזרא 'והעמדנו עלינו מצוות לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלוקינו' למדים:

א. שאין לפחות משיעור מחצית השקל של משה.  ב. ישליש שקליו לצדקה שלש פעמים בשנה.  ג. אין מטריחים לגבות נדבות מהציבור יותר מג' פעמים בשנה.  ד. תורמים את הלשכה שלש פעמים בשנה בשלש קופות של שלש סאה.

'זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל' – נחלקו התנאים בטעם שנתנה תורה שיעור זה,  א. 'מחצית השקל' לפי שחטאו בחצי היום,  ב. שיש בו מספר שש (גרמסין) – לפי שחטאו בשש שעות.  ג. שיש בו מספר עשר (מעה) – שעברו על עשרת הדברות.  ד. משום שמכרו כל עשרת השבטים בכורה של רחל בעשרים דינרים, והגיע לכל אחד מהשבטים ב' דינרים שהוא חצי סלע. וזהו גם הטעם לשיעור פדיון הבן שהוא עשרים כסף.

דף ו' – עמוד ב'

משנה . מותר שקלים חולין, כדעת בית הלל  בעמוד א', הפריש שקלו ומת – יפול לנדבה.

מותר עשירית האיפה של חטאת ישראל שמקריב בדלי דלות – יפול לנדבה, וכן מותר קיני זבים וזבות ויולדות, ומותר חטאות ואשמות. מותר עשירית האיפה של כהן גדול שאינו נקרא 'חטאת' – לרבי יוחנן יפול לים המלח, ולא נהנים ולא מועלים בו, ולרבי אלעזר יפול לנדבה.

מותר עולה לעולה, מותר מנחה למנחה, מותר שלמים ומותר הפסח – לשלמים, שנאמר 'ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים' – כל שאינו בא אלא מן כל הצאן בא שלמים, יצאה עולה שבאה אף מן הבקר, ויצא אשם שאינו בא אלא מן הכבשים בלבד. אבל אין מותר פסח לעולה אף שנאמר 'ואם מן הצאן קרבנו מן הכבשים ומן העזים לעולה', ואין דורשים כל שהוא מן הכבשים לעולה, משום שאין משנים קרבן שעומד לאכילה כפסח לקרבן שאינו עומד לאכילה כעולה, או משום שאין משנים מקדשים קלים כפסח לקדשי קדשים כעולה.

'מן' למעט הוא, ולכן הנאמר בקרבן שלמים 'אם מן הצאן' ממעט פסח שאינו בא בן שתי שנים, ואינו בא מן הנקבה.

מותר פסח ששחטו לשם עולה – לרבי יוחנן כשר לשלמים, שדורש יתור הפסוק 'אם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים' – כל שהוא זבח בא שלמים, ולרבי חנינא אין פסח משתנה לשלמים אלא אם כן שחטו לשם שלמים.

שחט מותר הפסח לקרבן עולה במחשבה לזרוק דמה לאחר זמנה – מסתפק הש"ס אם נשתנה למחשבת פסול כיון שחשב שיהיה לעולה, וקיימא לן שאם יש פסול אחר בקרבן שוב אינו נקבע לפסול פיגול, או שאין מחשבת עולה משנה אותו לפסול, והרי זה קרבן כשר וחל עליו פסול פיגול וחייב כרת על אכילתו.

שחט הפסח בשאר ימות השנה לשמו ושלא לשמו – נחלקו אמוראים אם אומרים שכשם שאם שחטו שלא לשמו לחוד כשר ועקר הסתמא שעומד לשמו, הוא הדין כשאמר בפירוש לשמו ושלא לשמו שכשר.

***************

יום ראשון ט"ו ניסן תשפ"א

מסכת שקלים דף ז'

דף ז' – עמוד א'

מעות שגבו לקרבנות נזירים ונותרו – ישמרו לנזירים אחרים.

נזיר שהפריש מעות לג' קרבנותיו (עולה שלמים וחטאת) ונותרו – לרב חסדא אם כבר הביא עולה ושלמים, נמצא שנותר רק קרבן חטאת, והמותר לנדבה לקיץ המזבח, כדין מותר חטאת, ואם שלמים נותרו בסוף, מותרן לשלמים. לזעירי אפילו שלמים לבסוף מותרן לנדבה, שכך נתקבלה ההלכה שיהא מותר נזיר לנדבה בכל ענין.

מותר לחם של נזיר יירקב, שאין לחם קרב לעצמו, ואין קבלת נזירות בלי לחם, ולכן אין יכול נזיר אחר להביאו, שכבר קיבל על עצמו להביא לחם משלו.

מותר נסכים של נזיר – סברו לומר שדינו כמותר לחמו וירקבו, ואמר רבי יוסי בר בון שכיון שקדשי קדשים הם יפלו לנדבה, וכדין עשירית האיפה של כהן גדול וכדעת ר' אלעזר.

משנה . אם גבו מעות לפדות שבויים, או לעניים, או לקבור מתים, ונותרו – ינתן לשבויים ועניים ומתים אחרים. ואם גבו לשבוי או עני מסוים – המותר שייך לו, אפילו יש כאן שבוי ועני החשוב יותר מהראשון. ואין משנים משבוי לשבוי ומטלית לטלית, אך אין מוחים ביד גבאי צדקה המשנים את הצדקות למה שצריך ביותר, שלכתחילה ניתנו על דעת כן שאם יצטרכו שישנו אותן הגבאים.

גבו לצורך מת מסוים – לתנא קמא, יתנו ליורשיו, לרבי מאיר, יהא מונח עד שיבא אליהו, לרבי נתן, בונים לו נפש על קברו שהוא לזכרו ולכבודו, ויעשו לו זילוף על גבי מיטתו לריח טוב.

גבו למת בחזקת שאין לו ונמצא שיש לו, ר' ירמיה מדמה לדין המשנה שמותר המת ליורשיו, לרב אידי הנותנים נתכוונו רק בשביל המת, ורק כשנעשה צרכי המת ונותרו אז דעתם שיהא המותר ליורשיו.

אין עושים בנין או ציון על גבי קברי צדיקים, מפני שדבריהם הן זכרונם

רבי יוחנן היה הולך בדרך, ועבר לפניו רבי אליעזר והתחבא ממנו, וסבר שרבי יוחנן אינו רואהו, ורבי יוחנן הקפיד על שלא שאל בשלומו ועל שהתחבא ממנו. ואמר לו רבי יעקב בר אידי שבני בבל נוהגים שאין הקטן שואל בשלום הגדול, ומה שהתחבא הוא כפי שנאמר 'ראוני נערים ונחבאו'. וכשראה שלא נתפייס על כך שהתחבא ממנו גרם שרבי יוחנן עצמו ישיבנו שיש לעבור לפני הצלם להראות שאינו מפחד ממנו, ומתוך כך יש ללמוד שאין עוברים לפני מי שיש לפחד ממנו שבזה מראה לו בזה כבוד.

דף ז' – עמוד ב'

רבי יוחנן הקפיד על רב אלעזר שלא אמר אמרותיו בשמו, ובדין יש לו לכעוס על תלמידו, ופייסו רבי יעקב בר אידי שגם יהושע היה יושב ודורש תורה ששמע ממשה ולא אמר 'כך אמר משה', מפני שכולם ידעו שתורת משה היא.

נחלקו רבי אליעזר ורבי יוסי בבית הכנסת של טרסיים על עץ שראשו אחד עב וראוי לשחוק בו שום אם מותר לטלטלו בשבת לנעול בו דלת, ונחלקו עד שנקרע ממילא ספר תורה, ואמר רבי יוסי בן קסמא שבאו לכלל כעס משום שבעבר היה שם בית עבודה זרה   (אמנם ראה בבלי יבמות דף צ"ו – ע"ב), וכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה.

עניין אמירת דבר הצדיק משמו – דוד המלך ביקש 'אגורה בעולמך עולמים' – שיאמרו תפילות ותורות בשמו. כל תלמיד חכם שאומרים דבר הלכה מפיו בעולם הזה שפתיו רוחשות בקבר.

האומר שמועה בשם אומרה יראה בעל השמועה כאילו עומד נגדו, ולכן חשש רב זעירא במימרות שהיה אומר רב ששת בשם רבותיו מפני שהיה סגי נהור ושמא לא דקדק יפה שהרי לא ראה את מוריו.

מימרות ששמע מרבותיו שאמרו בשם רבותיהם מותר להשמיעם אף שהוא לא ראה רבותיו של רבו, מפני שרבו ראם.

ליצני הדור שבימי דוד היו הולכים סמוך לחלונותיו ואומרים לו 'דוד דוד אימתי יבנה בית המקדש' ו'אימתי בית ה' נלך', כי יודעים היו שלא יבנה בימיו, ודוד שמח בדבריהם, כמו שנאמר 'שמחתי באומרים לי בית ה' נלך'.

דוד שמח כל כך בבית המקדש אף שהיה צריך למות כדי שיהא בנוי, אף על פי כן הקדוש ברוך הוא לא עשה כן, אלא מילא ימיו, ואמר לו הקדוש ברוך הוא כלום שלמה בנך יבנה בית המקדש אלא להקריב קרבנות, חביב עלי צדקה ומשפט שאתה עושה יותר מן הקרבן.

פרק בשלשה פרקים

משנה . בשלושה פרקים בשנה תורמים את הלשכה ט"ו יום קודם – פסח, שבועות, סוכות, שבהם דורשים הלכות החג.

הזמן שנאסרו הבהמות עד שיעשרם:  לרבי עקיבא בזמנים שתורמים את הלשכה, לבן עזאי בכ"ט אדר, ובא' בסיון, וכ"ט אב, ולא אמרו א' בתשרי מפני שיום טוב הוא ואי אפשר לעשר ביום טוב.

טעם הזמנים למעשר בהמה:  לרבי יוחנן – שזהו פרקי לידה שלהם. לרבי יהושע בן לוי – כדי שיהיו בהמות מצויות לעולי רגלים ולא ישחטו מעשר בהמה לפני כן. לרב יודן – שלא יבוא לידי 'בל תאחר', שיביאו המעשר לירושלים בעלייתם לרגל.

***************