לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שני ט"ז ניסן תשפ"א

מסכת שקלים דף ח'

דף ח' – עמוד א'

ראש השנה למעשר בהמה (שהבהמות שנולדו קודם לכן אינן מתעשרות עם הנולדות לאחר מכן): לרבי מאיר – א' באלול, שאותן שנולדו עד אז התעברו לפני ניסן. לרבי אלעזר ורבי שמעון – א' בתשרי, שלמדים מהפסוק 'לבשו כרים הצאן' וגו' שאלו המקדימות להתעבר ואלו המתאחרות נכנסות לדיר להתעשר יחד. לבן עזאי – הואיל ונחלקו חבריו בדינם של אלו שנולדו באלול, לכן הנולדות באלול מתעשרות בפני עצמן.

עונת מעשר בהמה אינה כעונת מעשר פירות שהולכים בהם אחר חנטה (תחילת פריחתן), שאם כן היה צריך לילך אחר זמן עיבורם ולא אחר לידתם. וכן אין דומה לעונת דגן וזיתים שהולכים בהם אחר הבאת שליש, שאם כן היה צריך לילך אחר זמן שראויים להקרבה והיינו שמונת ימים מהלידה, אלא הולכים אחר הלידה [אך עיין להלן  שיטת ר' שמאי].

מחוסר זמן להקרבה, לרבי שמעון – נכנס לדיר להתעשר. לחכמים – אין נכנס לדיר. ולרבי שמעון בוודאי שהעונה נקבעת אחר הלידה, אך בדעת חכמים נחלקו האמוראים, לשיטת ר' שמאי –  העונה נקבעת אחר זמן הראוי להקרבה [כתרומת דגן וזיתים שנקבעת אחר הבאת שליש], ואלו שנולדו מכ"ב אלול עד ראש השנה מתעשרות עם אלו שנולדו אחר ראש השנה. אבל ר' מנא הוכיח משיטת בן עזאי שלדברי הכל הולכים אחר לידה.

בכור אף שמחוסר זמן להקרבה עד שמונה ימים מהלידה, מונין לו 'שנה' משעה שנולד.

דף ח' – עמוד ב'

משנה . תורמים את הלשכה בשלש קופות שכל אחת יש בה שלוש סאה, וביחד הם תשע סאין, וכך תורמים שלושה פעמים בשנה, וסך הכל הם עשרים ושבע סאין. ולמדים מכאן ל'מפנים' בשבת, שסתם קופה היא של שלש סאה.

על הקופות היה כתוב א' ב' ג', ולרבי ישמעאל היה כתוב ביונית מפני שהיו רגילים בה. והיה כתוב כדי שיהא מתחיל להסתפק לפי הסדר, אך מתחיל מהקופה השניה קודם שגומר הראשונה, כפי שיתבאר להלן (ט:).

מחמת חשד הבריות – לא יכנס לתרום כשלבוש בגד עם שפה כפולה, ולא במנעל או סנדל, ולא בתפילין, ולא בקמיע.

המוציא יין חי בשבת שיעורו לעבור באיסור הוצאה – רובע רביעית, שאחר מזיגה בשלש חלקים מים יהא בו רביעית.

ארבע כוסות בפסח ששתה זה אחר זה בלא הפסק ניכר ביניהם – יצא, שהרי שנינו שיוצא בהלל ששמע בבית הכנסת, ואין צריך לחזור ולאמרו על הכוס, ואף שלא יהא הפסק בין כוס שלישי לרביעי. וכן אם שתה בהפסקות יצא, שחכמים זכרונם לברכה חייבו לשתות ולא שישתכר

יין של שביעית יוצאים בו חובת ארבע כוסות, אף שאסור ליהנות ממנו אחר זמן ביעור, משום שמצוות לאו ליהנות ניתנו.

יין קונדיטין (שיש בו בשמים) – חשוב הוא, ויוצאים בו חובת ארבע כוסות.

יין מזוג – יוצאים בו ברביעית, ובלבד שיהא בו טעם ומראה יין.

מצוה ביין אדום, שנאמר 'אל תרא יין כי יתאדם'.

יין מבושל – יוצאים בו, אף שפסול לניסוך, וצריך לכוס של ברכה יין שראוי לנסכו על המזבח, משום שמה פסול לניסוך אינו מחמת חסרון, אלא שאין כשר לנסכים אלא יין שלא השתנה מברייתו.

רבי יונה שתה יין מבושל לארבע כוסות, משום שבשתיית הכוסות היה כואב ראשו עד החג, ויין מבושל אינו חזק כל כך כיין שאינו מבושל.

חכמת אדם תאיר פניו, וכן אמר רבי יונה על עצמו משמחתו והרווחת דעתו בתורה שהתענג על השם בעונג התורה, וכן אמר ר' אבהו על עצמו ששמח שמצא תוספתא ישנה.

***************

יום שלישי י"ז ניסן תשפ"א

מסכת שקלים דף ט'

דף ט' – עמוד א'

שיעור כוס של ברכה (רביעית) – אצבעיים על אצבעיים, ברום אצבע ומחצה ושליש אצבע.

כזית יין קרוש שיעורו כרביעית, הן לענין איסור הוצאה בשבת, והן לענין דם נבילה שמטמא ברביעית (עיין בסמוך), שאם יקרוש יעמוד על כזית.

והיו חייך תלואים לך מנגד – זה שאין לו קרקע וקונה חטים לשנה, שאינו יודע אם יהיו לו חטים לשנה הבאה. ופחדת לילה ויום – זה הקונה תבואה מעט מעט, ומפחד תמיד שלא יהיה לו לסעודת 'לילה' ו'יום'. ולא תאמין בחייך – זה הלוקח פת אפויה מהנחתום, שלפעמים אין לו פת לקנות. ואדם כזה אין דעתו מיושבת.

דם נבילה – לרבי יהודה, מטמא ברביעית, שאם יקרוש יעמוד על כזית, ולרבי יהושע בן פתורא אינו מטמא (וי"א שלא נחלק עם ר"י לענין טומאה). ולכולי עלמא אין עליו שם משקה להכשיר פירות לקבלת טומאה.

דם שרץ – מטמא בכעדשה, ואינו מכשיר.

מחמת חשד הבריות – לא יתרום בעל שיער, מפרידים נימי בגדו. ומדברים עימו משעה שנכנס לתרום עד שיצא, שאי אפשר למלאות פיו מים, משום שצריך לברך.

אדם צריך לצאת ידי הבריות כשם שצריך לצאת ידי שמים, מן התורה – 'והייתם נקיים מה' ומישראל', וכן מהנביאים ומן הכתובים.

משנה . של בית רבן גמליאל היה נכנס בשעת התרומה ושקלו בידו, וזרקו לפני התורם, והתורם דחפו לתוך הקופה, מפני שהיו זריזים ורצו שיבא הקרבן משלהם.

אינו תורם עד ששואל 'אתרום', והם אומרים לו תרום תרום תרום שלש פעמים (שכן דרך חכמים בכל מקום לחזור שלש פעמים).

דף ט' – עמוד ב'

תרם תרומה הראשונה (בשלש קופות) מהלשכה, וכיסה את המעות שלא יבא לתרום מהם בפעם השניה, והמביאים אחר כך נותנים שקליהם על הכיסוי, ותורמים תרומה שניה מהשקלים שעל גבי הכיסוי, ושוב מכסים, והמביאים אחר כך נותנים שקליהם על הכיסוי, ותורמים תרומה שלישית. ואחר תרומה שלישית לא היו מכסים. והמעות שהתכסו אחר כל תרומה הרי הם שיריים, ולכן אם נשמט הכיסוי ונתערב השקלים החדשים והישנים נעשו כולם שיריים, ואינם כשרים להביא מהם קרבנות.

נטל מקופה הראשונה, ואינו מוריקה, כדי שיסתפק מכל השלש קופות עד העצרת, וכן מן השניה, אבל השלישית תורם וגומר כל הקופה, וחוזר לשניה, ואחר כך לשלישית.

תורם הלשכה – הראשונה לשם בני ארץ ישראל, ששקליהם באו ראשונה ולשם כל ישראל, השניה – לשם כרכים המוקפים לה, שבאו שקליהן אחר כך ולשם כל ישראל, שלישית – לשם בבל ומדי ולכל המדינות הרחוקות ולשם כל ישראל. והיא היתה עשירה שבכולם.

גמרו כל המטבעות שתרמו, לתנא קמא – לא מביאים קרבנות מן השיריים שבלשכה אלא חוזרים ושוקלים מחדש, לרבי מאיר – לוקחים מן השיריים, ולכן מועלים בשיירי הלשכה כיון שלפעמים משתמשים בהם לצורך קרבנות.

זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות לטהרה, טהרה לקדושה, קדושה לענוה, ענוה ליראת חטא, יראת חטא לחסידות, חסידות לרוח הקודש, רוח הקודש לתחיית המתים, תחיית המתים לאליהו הנביא זכור לטוב.

כל מי שקבוע בארץ ישראל ומדבר בלשון הקודש, ואוכל פירותיו הטהרה, וקורא קריאת שמע בוקר וערב יהא מבושר שבן עולם הבא הוא.

***************

יום רביעי י"ח ניסן תשפ"א

מסכת שקלים דף י'

דף י' – עמוד א'

 משנה . מתרומת הלשכה היו מקריבים את כל קרבנות הציבור, וגם השומרים ספיחי שביעית מרגלי בהמות – לצורך עומר ושתי הלחם – נוטלים משם שכרם, מפני שהם צרכי קרבן.

יחיד המתנדב קרבן ציבור ומוסרו לציבור – לתנא קמא אין קרבן יחיד משתנה לשל ציבור, ולרבי יוסי משתנה לשל ציבור. ולשיטתו היה אפשר להעמיד שומר בחינם לעומר ושתי הלחם.

מכשירי קרבן, כגון עצים וכתונת, שנדבם יחיד ומסרם לציבור, לר' אחא – תלוי במחלוקת תנא קמא ורבי יוסי שבמשנה, האם יחיד מתנדב לצורך הציבור. ולר' אילא – גם תנא קמא מודה במכשירי קרבן שבאים משל יחיד.

המנדבים עצים לצורך הקרבת קרבנות, משתמשים מעציהם תחילה אפילו כשהלשכה מלאה עצים (ולעיל נתבאר האם הוא לכו"ע), שכך תקנו הנביאים, והיו המנדבים עושים יום טוב באותו היום, ונחלקו התנאים אם גם אחר שנחרב בית המקדש נחשב ליום טוב.

כל המנחות של יחיד וציבור באות מהארץ ומחוץ לארץ, ומן החדש ומן הישן, העומר ושתי הלחם באים רק מן החדש, ולרבי ישמעאל באים רק מארץ ישראל.

היו מעמידים שומרים לספיחי שביעית לצורך עומר ושתי הלחם, לא רק לרבי ישמעאל הסובר שאין מביאים אלא מארץ ישראל, אלא גם לחולקים, מפני שאם לא מצאו בסוריא הביאו מספיחי ארץ ישראל, וצריך לשמור שמא לא ימצאו בסוריא.

כשאין ספיחי שביעית לצורך קרבן העומר ושתי הלחם ספק בגמרא אם מותר לזרוע בשביעית כשם שמותר לקצור, ואף שצריך שהקומץ יתיר השיריים באכילה וכאן לא יתירם, לא גרע ממה שבא בטומאה, אף שאין שיריים מותרים.

סדר פריעת שכר מתרומת הלשכה לקוצרים ושומרי הספיחים לצורך קרבן עומר ושתי הלחם ושכר אומני הבנין:  משלמים להם ממעות שולחני הדיוט, וחוזרים ומחללים מעות הלשכה על החלק הנקי שיקרב לעומר וכו', ונעשו המעות חולין ופורעים בהם החוב לשולחני.

דף י' – עמוד ב'

משנה . תרומת הלשכה היה גם לצורך – פרה אדומה ושני התולעת (שבכלל חטאת היא), ושעיר המשתלח (שצריך ליקח שני שעירים ואינו יודע על איזה יעלה הגורל להשם), תלמידי חכמים המלמדים את הכהנים הלכות שחיטה, קבלה, זריקה, מבקרי מומי הקדשים (שצרכי קרבן הם), מגיהי ספר תורה שבעזרה, ודייני גזילות (שלב בית דין מתנה על התורמים לתרומת הלשכה, או מדין הפקר בית דין).

ג' לשונות הן:  של שעיר המשתלח – משקלו סלע (שצריך לחלקו חציו בסלע וחציו בין קרניו), של מצורע – שקל (שאין צריך לחלקו), של פרה – שתי סלעים (שצריך שיהא בו כובד, שנאמר 'והשליך אל תוך שריפת הפרה').

שכר נשים האורגות את הפרוכת המפסיקה בין ההיכל לקודש הקדשים:  לרב חונה – בא מבדק הבית, שהפרוכת כבנין הואיל ועשויה במקום בנין, לשמואל – בא מתרומת הלשכה, שדומה לכלי שרת.

שיירי הלשכה היו לצורך – כבש פרה אדומה, וכבש שעיר המשתלח, ולשון שבין קרניו, ואמת המים, וחומת העיר ומגדלותיה, וכל צרכי העיר. לאבא שאול – כבש פרה הכהנים גדולים עושים מכספם.

מותר שיירי הלשכה היו לצורך (אחר שנעשה בהן תיקון העיר כנ"ל) – לרבי ישמעאל, היו קונים בו יינות שמנים וסלתות, ומוכרים למי שצריך להם לקרבנו, והרווחים להקדש. אבל לרבי עקיבא אין משתכרים בהן, וכן במעות עניים, שמא יהיה בהם הפסד.

מותר תרומת הלשכה: לתנא קמא – היו עושים בה ריקועי זהב ציפוי לרצפה וכותלי קודשי הקדשים. לרבי ישמעאל ורבי חנינא סגן הכהנים – לכלי שרת. לרבי עקיבא – לקיץ המזבח.

מותר הפירות (יתבאר בגמרא דף י"א.) – לרבי ישמעאל לקיץ המזבח, ונחלקו עליו ר' עקיבא ור' חנינא סגן הכהנים.

מותר נסכים (יתבאר בגמרא דף י"א.) לרבי עקיבא – לכלי שרת, וכן למזבח הזהב (שדינו ככלי ולא בנין). לרבי חנינא סגן הכהנים – לקיץ המזבח.

בדק הבית – לצורך מזבח העולה ההיכל והעזרות.

השולחן והמנורה והמזבחות והפרוכת, לרבי מאיר מעכבים את הקרבנות אם אינם במקומם או שאינם שלמים, לחכמים מעכבים רק לעבודת פנים, אבל לעבודת חוץ רק סובב (ויש אומרים הכיור וכנו) וקרן המזבח מעכבים.

***************