לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום רביעי י"ג תמוז תשפ"א

מסכת יומא דף ע"ג

דף ע"ג ע"א

בגדים שמשמש בהם כהן גדול – מדאורייתא משוח מלחמה משמש בהם, שנאמר 'ובגדי הקודש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו', מיתור 'אחריו' דורשים – למי שבא בגדולה אחריו (אבל משום איבה לא ילבשם כדלהלן). לרבין נאמר זאת לענין שאלה באורים ותומים, שכשיוצא למלחמה והמלך שואל על ידו באורים ותומים – לובש את שמונת הבגדים.

בנו של משוח מלחמה אינו משמש תחתיו כדרך בנו של כהן גדול שמשמש תחתיו, שנאמר 'שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו אשר יבא אל אהל מועד' – יצא משוח מלחמה שעיקר משיחתו למלחמה ולא לבוא לכפר בקודש ביוה"כ.

משוח מלחמה אינו משמש לא בד' בגדי כהן הדיוט – שמעלים בקודש ולא מורידים, ולא בח' בגדי כהן גדול – כיון שהוא בדרגה פחותה מכהן גדול, יש בזה משום איבה, אבל כהן גדול שעבר משמש בח' בגדי כהונה, שאין בו משום איבה, משום שהוא גדול כמוהו.

כל הדינים שיש לכהן גדול שהתמנה על ידי משיחה יש לכהן גדול שהתמנה על ידי ריבוי בגדים, חוץ מפר הבא כשעבר על דבר שזדונו כרת, שנאמר בו 'משיח'. וכהן משוח שנתמנה במקום כהן גדול שנפסל, אחר שעבר פסולו של ראשון וחזר לעבודתו – כל דיני כהן גדול נוהגים בו [ומשמש בבגדי כהונה גדולה, כנ"ל], חוץ מפר יוה"כ ועשירית האיפה, שהתורה אמרה להביא אחד ולא שניים.

כל דיני ומצוות הכהן גדול אינם נוהגים במשוח מלחמה, חוץ מה' דברים הכתובים בפסוק 'והכהן הגדול מאחיו' שהתרבה בפסוק זה, ואלו הם – אינו פורע, אינו פורם, אינו מטמא לקרוביו, מצווה לישא דווקא בתולה, ומוזהר על האלמנה, ולרבי יהודה – אף מחזיר הרוצח מערי מקלט במיתתו, אבל לחכמים אינו מחזיר.

מלך או אב ב"ד השואל באורים ותומים – פניו כלפי הכהן, ופני הכהן כלפי שם המפורש שבאורים ותומים, הכהן מוציא השאלה בשפתיו ואין משמיע קולו, אלא כתפילתה של חנה. כשעונה התשובה פותח ואומר: כה אמר ה', ולרבי יהודה אין צריך לומר כן.

אין שואלים שני דברים כאחד, אלא לאחר שהשיבו לו על הראשון שואל על השני, ואם שאל שנים אין משיבים לו אלא על הראשון, ואם הדבר נחוץ ואין שהות להמתין – שואל שנים ומשיבים לו על שניהם.

דוד שאל בשנים ושלא כסדר, והשיבו לו רק על הדבר שהיה צריך לשאול ראשון, ושוב חזר ושאל על הסדר.

דף ע"ג ע"ב

גזירת נביא חוזרת, גזירת אורים ותומים אינה חוזרת, ולכן נאמר 'במשפט האורים' – שדבריהם כמשפט שאינו חוזר, ולכן נקראו 'אורים ותומים' – שמאירים ומשלימים את דבריהם (שדבריהם מתקיימים).

דרך התשובה באורים ותומים: לרבי יוחנן – האותיות שעל החושן היו בולטות, אך אינן זזות ממקומן, והוא מצרפם לתיבות, לריש לקיש – האותיות זזות ומצטרפות לתיבות.

מלבד שמות השבטים היה כתוב על החושן – 'אברהם יצחק יעקב', וכן 'שבטי ישורון', ונמצא על ידי זה שכל האותיות היו כתובים.

כל כהן שאינו מדבר ברוח הקודש ואין שכינה שורה עליו אין שואלים בו, שהשראת השכינה השורה על הכהן הכשר – היתה מסייעת שהאותיות יתנו התשובה.

אין שואלים באורים ותומים אלא – למלך, למשוח מלחמה, לסנהדרין.

פרק יום הכיפורים

חמשת העינויים של יום הכיפורים הם: אכילה ושתיה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל, תשמיש המטה. ונקט התנא לשון 'אסור' ולא 'חייב כרת' – שאפילו פחות מכשיעור אסור (ולהלן ע"ד. יתבאר עוד תירוץ).

לרבי אליעזר המלך והכלה רוחצים פניהם, והחיה נועלת הסנדל, וחכמים אוסרים.

שיעור לחיוב כרת באכילה – ככותבת הגסה כמוה וכגרעינתה, בשתיה – מלא לוגמיו.

כל מיני אוכלים מצטרפים לככותבת, וכל מיני משקים מצטרפים למלא לוגמיו, אבל אכילה ושתיה אין מצטרפים.

חצי שיעור – לרבי יוחנן אסור מן התורה, אך אין עליו כרת, לריש לקיש אסור רק מדרבנן.

***************

יום חמישי י"ד תמוז תשפ"א

מסכת יומא דף ע"ד

דף ע"ד ע"א

הנשבע 'שלא אוכל' ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים, לת"ק – חייב (משום שבועה), ולרבי שמעון – פטור, שמושבע ועומד מהר סיני.

וטעמו של ת"ק: לרב ושמואל ורבי יוחנן – מדובר שכלל דברים המותרים עם דברים האסורים, ומיגו שחלה שבועה על ההיתר חלה גם על האיסור (ור"ש חולק שלא מהני מיגו).

לריש לקיש – מדובר שאסר על עצמו גם חצי שיעור – שאינו אסור מן התורה לשיטתו. ולחכמים הסוברים שסתם שבועה אינה כוללת אלא כשיעור – מדובר שפירש שאוסר ע"ע גם חצי שיעור, ולרבי עקיבא – אף סתם שבועה כוללת גם חצי שיעור.

הנשבע לעבור על איסור דרבנן – הגם שמושבע ועומד שלא לעבור על איסור 'לא תסור' – השבועה חלה, אבל מי שפסול לעדות מדרבנן אין שבועתו שאינו יודע עדות מחייבתו – כיון שנאמר 'אם לא יגיד' – מי שהגדה שלו מועילה, ושל זו אינה מועילה.

האוכל או שותה ביוה"כ כשיעור – ענשו כרת, שנאמר 'כי כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה', אבל שאר עינויים אסורים רק מהכתוב 'שבתון' ואין בהן כרת. ולכן נקט התנא במשנה לשון 'אסור' ולא 'חייב כרת' – משום שאר העינויים (ולעיל ע"ג: התבאר תירוץ נוסף).

חצי שיעור – לרבי יוחנן אסור מן התורה, שנאמר 'כל חלב' ומרבה חצי שיעור שראוי להצטרף לשיעור. לריש לקיש מותר מן התורה, ש'אכילה' אסרה תורה, ורק מדרבנן אסור, והדרשה מ'כל חלב' היא אסמכתא.

חלב כוי אסור מן התורה למ"ד שהוא בריה בפני עצמו – מריבוי 'כל חלב', אבל למ"ד שהוא ספק לא דיברה התורה מספיקות, דכלפי שמיא אין ספיקות.

דף ע"ד ע"ב

'תענו את נפשותיכם' – אין הכוונה שיענה את עצמו בקום ועשה – שישב בחמה או בצינה כדי שיצטער, שהרי נאמר בסמוך 'וכל מלאכה לא תעשו' – כשם שמניעה ממלאכה היא בשב ואל תעשה, כך מצות עינוי היא בשב ואל תעשה – שלא תעשה דבר המבטל ממך את העינוי. ואין אומרים שיקיים 'שב ואל תעשה' אם ישב בצל או בקור שלא יקום ויצא – שדורשים 'שב ואל תעשה' בדומה ל'מלאכה' האסורה מכל צדדיה – אף עינוי נאמר גם למי שאינו יושב בצל או בקור.

המקור ש'תענו את נפשותיכם' היינו עינוי מאכילה:

א. שנאמר בסמוך 'וכל מלאכה לא תעשו' – מה מלאכה דבר שחייבים עליו כרת במקום אחר (כגון שבת), אף עינוי היינו בדבר שמצינו שחייב עליו כרת במקום אחר – כגון אכילת פיגול, ומריבוי 'תענו ועיניתם' למדים שצריך לענות עצמו גם מאכילת טבל הגם שאינה בכרת אלא במיתה בידי שמים, ואפילו מנבילה שאינה אלא בלאו, ואפילו מחולין שגם לאו אין בהם, ואפילו מתרומה שיש מצוה לאכלה בשאר ימות השנה, ואפילו מקדשים שיש איסור נותר אם אינו אוכלם. (ראה תו"י כיצד מרבים הכל מאותו לימוד).

ב. 'והאבדתי את הנפש ההיא' – עינוי שהוא אבידת הנפש שהיא בתוך חלל הגוף והיינו מניעה מאכילה ושתיה.

ג. נאמר כאן עינוי ונאמר לענין ה'מן' 'ויענך וירעיבך'. ואין למדים מ'אם תענה את בנותי', או מ'וירא את עניינו' שהיא פרישה מדרך ארץ – שדנים עינוי בידי שמים – יוה"כ שהוא מצות מלך – מה'מן' שהוא ג"כ עינוי בידי שמים.

'המאכילך מן במדבר למען ענותך' – נחלקו רבי אמי ורבי אסי אם העינוי היה בכך שלא היה פת בסלם והיו דואגים על המחר, או משום שלא ראו המינים שטעמו – שאוכלים ואין שבעים.

סומים אוכלים ואינן שבעים – מפני שאינם רואים מה שאוכלים, ולכן לא יאכל אדם אלא ביום או במקום שיש אור כעין יום.

'טוב מראה עינים מהלך נפש': לרבי זירא – היינו לראות מה שאוכל, לריש לקיש – היצה"ר רוצה יותר מראה עיניך באשה יותר מגופו של מעשה.

'כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים' – נחלקו רבי אמי ורבי אסי אם כל הנותן עיניו בכוסו כל עריות דומות לו כמישור, או ממון של אחרים דומה לו כהיתר.

***************