לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
יום שני כ"ח תשרי תשפ"ב
מסכת ביצה דף ל"ד
דף ל"ד ע"א
דרס על העוף, או זרקו וחבטו בכותל, או שרצצתו בהמה ומפרכסת ואינה יכולה לעמוד – צריך לשהות מעת לעת קודם שחיטה לצאת מחשש טריפה דריסוק אברים, ולר"א בן ינאי בשם ר"א בן אנטיגנוס צריך גם לבדקו אחר שחיטה משום שאר מיני טריפות.
לשחוט ביו"ט בהמה או עוף שיש בהן חשש טריפה שצריכים בדיקה לאחר שחיטה – לסובר שאין מלבנין רעפים חדשים ביו"ט כשצריך לבדקן משום חשש ריעותא – אין שוחטין, דמחזיקינן ריעותא משום חשש איסור מלאכה ביו"ט, ולסובר דהטעם דאין מלבנין רעפים חדשים ביו"ט, משום דעושהו כלי – לא מחזקינן ריעותא ביו"ט, ומותרים בשחיטה.
אחד מביא את האור בשבת, ואחד את עצים, ואחד שופת קדירה חדשה, ואחד שם בה מים, ואחד נותן בתוכה תבלין, ואחד מגיס – כולם חייבים, ואם המביא האור הביאו לבסוף – רק הוא חייב.
תנור וכיריים הרי הן ככל הכלים הניטלין בשבת – שראויים להניח בתוכן דברים, אבל אין סכין אותם להחליקן ולצחצחן בשמן, ואין שפין במטלית, ואין מפיגין אותן בצונן כדי להקשותן – משום תיקון מנא, ואם בשביל לאפות ביו"ט מותר.
מולגין ראש ורגלי הבהמה ברותחין, ומהבהבין אותן באור להעביר שערן, אבל אין טופלין אותם בחרסית, באדמה, בסיד – דהוי דרך העבדנין, ואין גוזזין אותן במספריים – דמחזי כצריך לשער.
אין גוזזין מירק תלוש ראשי עליו הנרקבין וכמושים בתספורת שגוזזין בה מן המחובר – דנראה כליקטן בו ביום, אבל מתקנין מיני ירקות אע"פ שיש טורח בתיקונן.
מסיקין ואופין בתנורים גדולים, ולא חיישינן לטרחא אם יש אוכלין הרבה.
אין אופין בתנור חדש – שמא יפחת ונמצא טורח שלא לצורך.
אין נופחין במפוח – דנראה כאומן אבל נופחין בשפופרת.
אין מתקנין את השפוד ואין מחדדין אותו, ולרבי יהודה מותר – דמכשירי אוכל נפש הן.
אין מפצעין את הקנה לצלות בו מליח משום תיקון כלי הוא, ומפצעין את האגוז במטלית ואין חוששין שמא תקרע.
דף ל"ד ע"ב
המוקצה מאכילה כגון גרוגרות וצמוקים השטוחים לייבשן – לר' אליעזר עומד עליהן מערב יו"ט ואומר מכאן אני אוכל למחר – דיש ברירה, ולחכמים אין ברירה וצריך לרשום ולומר מכאן ועד כאן אני נוטל.
ראיית פני הבית דרך שערים – קובע לחייב במעשר שאסור לאוכלו עראי – בדבר שנגמרה מלאכתו (ראה עוד להלן ל"ה).
שבת קובעת למעשר בלא ראיית פני בית – דאכילה דידיה נקראת עונג ואינה עראי. ולרב נחמן קובעת אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו. ודבר שייחדו לשבת חייב במעשר אפילו למוצאי שבת.
המוקצה מלאכול משום שעומד לייבש ולא נגמרה מלאכתו – אם אמר מכאן אני אוכל הוקבע למעשר – שהחשיבו בדיבורו שקראה 'אכילה'. (ולהלן ל"ה ע"א יתבאר שדין זה תלוי במחלוקת).
טבל מוכן הוא אצל שבת, כיון שאם תקנו מתוקן.
***************
יום שלישי כ"ט תשרי תשפ"ב
מסכת ביצה דף ל"ה
דף ל"ה ע"א
הנוטל זיתים שעדיין לא הוקבעו למעשר וטובל אחת אחת במלח – אוכל בלא לעשר, שלא הוקבעו ע"י טיבול במלח.
הנוטל מכלי גדול הרבה זיתים שלא הוקבעו למעשר ונתן לפניו לאכול והותיר – לחכמים הוקבעו למעשר, לרבי אליעזר אם אפשר להחזירן – כגון שהזיתים שבתוך הכלי טמאים וגם הוא טמא – לא הוקבעו למעשר, דכי שקלן מעיקרא על דעת להחזיר הנותר שקלן, (ומכח זה דוחה הגמרא הסברא שטעמו של ר"א במתני' הוא משום דדיבור קובע למעשר, שהלא שמעינן מהא דאפילו מעשה ס"ל לר"א דאינו קובע למעשר). אבל אם הזיתים טהורים והוא טמא וטימא את הנותר – דאינן ראויים להחזיר – לכו"ע הוקבעו למעשר.
פירות שתרמן עד שלא נגמרה מלאכתן – לרבי אליעזר תרומה קובעת למעשר ואסור לאכלן אכילת עראי עד שיפריש מעשרותיהן, וחכמים מתירין (ומכח זה דוחה הגמרא הראיה ממתניתין דשבת קובעת למעשר בדבר שלא נגמרה מלאכתו – דהיינו רק לרבי אליעזר דס"ל דתרומה קובעת ולכן כל שכן שבת דחשיבה אכילתה, אבל חכמים דפליגי דתרומה אינה קובעת י"ל דה"ה דשבת אינה קובעת).
היה אוכל אשכול ענבים שלא נגמרה מלאכתו – דסתם ענבים לדריכה קיימי לעשות מהן יין – ונכנס מגינה לחצר, לרבי אליעזר יצא חוץ לחצר ויגמור – דחצר אינה קובעת למעשר בדבר שלא נגמרה מלאכתו, לרבי יהושע לא יגמור עד שיעשר.
היה אוכל אשכול ענבים והגיע ליל שבת – לרבי יהושע לא יגמור, לרבי אליעזר יגמור במוצאי שבת – שאף שסובר ששבת קובעת למעשר בדבר שלא נגמרה מלאכתו – הרי לא יחד ענבים אלו לשבת.
דף ל"ה ע"ב
קביעות מעשר בדבר שלא נגמרה מלאכתו:
שבת – לרבי אליעזר והלל קובעת (וכן סבר רב נחמן לעיל ל"ד:), ופסק רבי יוחנן דהלכה כחכמים שאינה קובעת.
חצר – לרבי יעקב קובעת, ופסק רבי יוחנן דהלכה כרבי יוסי בר' יהודה דאינה קובעת.
תרומה – לרבי אליעזר קובעת, ופסק רבי יוחנן דהלכה כחכמים שאינה קובעת.
מקח – נחלקו התנאים אם קובע, ופסק רבי יוחנן שאין קובע.
הלוקח מעם הארץ תאנים שלא נגמרה מלאכתן – מעשרן ספק כדין דמאי, ולא אמרינן דכיון דלא נגמרה מלאכתן ודאי לא עשרינהו, דרוב עמי הארץ מעשרין הן. ולענין אכילת ארעי בלא לעשר – תלוי במחלוקת הנ"ל אם מקח קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו.
פרק משילין
משפילין ומשליכין פירות דרך ארובה שבגג לביתו, ביו"ט ולא בשבת (עי' ל"ז. דעת החולקים), ומכסין פירות, וכדי יין ושמן בכלים מפני הגשמים, ולא אמרינן טורח שלא לצורך יו"ט הוא, דהתירו חכמים מפני הפסד ממון.
נותנים כלי לקבל הדלף בשבת מפני טינוף הבית.
נחלקו האמוראים בגירסת המשנה דקתני 'משילין' פירות, דיש גורסין 'משחילין', או 'משירין', או 'משחירין', וכולם לא נשתבשו – דלשונות של השפלה או הורדה הן.
משילין פירות דרך ארובה משום דאין בזה טרחא יתירא, וספק בגמרא עד כמה אינו בכלל טרחא יתירא, אם הוא כדין מפנין בשבת ד' וה' קופות של תבן ותבואה מפני האורחים וביטול בית המדרש, או שם עדיף מפני ביטול בית המדרש וכבוד אורחים אבל משום הפסד ממון לא התירו רבנן כל כך, או משום דביו"ט דאיסורו קיל משבת החמירו יותר, או דכאן הקילו יותר משום הפסד ממון.
***************