לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום שישי כ"ג תמוז תשפ"ב

מסכת כתובות דף ט"ז

פרק שני – האשה שנתארמלה

דף ט"ז – ע"א

משנה . האשה שנתארמלה או נתגרשה, היא אומרת בתולה נשאתני והוא אומר אלמנה נשאתיך – אם יש עדים שנהגו בנשואיה כדרך הבתולות כתובתה מאתיים.

אין לה עדים שנהגו בה מנהג הבתולות אינה נאמנת שהייתה בתולה, ואף לרבן גמליאל הסובר שנאמנת כשהיא ברי והוא שמא, כאן שהוא גם ברי מודה, והגם שרוב נשים בתולות נישאות אין בכח הרוב לעשות טענתה כברי נגד שמא.

אף שרוב נשים בתולות נישאות צריכה עדים שנהגו בה מנהג הבתולות ואין סומכים על הרוב, כיון שרוב הנישאת בתולה יש לה קול, וזו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובה.

אע"פ שרבי יהושע חולק בפרק קמא וסובר שאינה נאמנת במיגו, היינו דווקא משום שהבעל מערער עליה שלא מצא לה בתולים ('שור שחוט לפניך'), אבל כל שאילו שתק לא היו לו עוררים ('אין שור שחוט לפניך') נאמן, ולכן האומר לחבירו 'שדה זו של אביך הייתה ולקחתיה הימנו' נאמן, שזה אינו יודע שהייתה של אביו אלא על פיו של זה, ומה שאסר הרי התיר.

אם יש עדים שהשדה הייתה של אביו, והוא אומר לקחתיה הימנו – אינו נאמן.

דף ט"ז – ע"ב

אם הבעל טוען שלא הייתה בתולה בשעת הנישואין עליה להביא ראיה שנהגו בה בנשואיה כמנהג הבתולות – כגון שיצאה בהינומא וראשה פרוע, או שרקדו לפניה, או שחקו לפניה, או העבירו לפניה מפה של בתולים, או כוס המבשר עליה סימני בתולות – לרב אדא בר אהבה היינו כוס יין של תרומה, כלומר שבתולה היא ולא נפסלה לכהן מחמת זנות, לרב פפא כלומר בעילתה ראשית כמו שתרומה היא ראשית, לרבי יהודה בתולה מעבירין לפניה חבית יין סתומה, ולפני בעולה מעבירין חבית יין פתוחה, כדי שלא תתפוס מאתיים ותאמר הייתי בתולה ומה שלא העבירו לפני חבית יין משום שהיו שיכורים מאונס יין המשתה. לרבי יוחנן בן ברוקא אף חילוק קליות ראיה שהיא בתולה.

מה שסומכים על העדים שנהגו בה מנהג הבתולות לגבות כתובה מאתיים ואין חוששים שאחר כך תוציא כתובתה בבית דין אחר ותחזור ותגבה כתובתה – לרב אבהו משום שכותבים שובר, שכל בעל חוב נשתעבד לשמור שוברו, לרב פפא בעלמא אין כותבים שובר, ומתניתין מיירי במקום שאין כותבים כתובה, ובזה כותבים שובר שמא תביא עדי הינומא בבית דין אחד ויחזור ותביא עדי הינומא אחרים בבית דין אחר, אבל במקום שכותבים כתובה אין מוציאין על פי עדי הינומא כלל.

***************

שבת קודש כ"ד תמוז תשפ"ב

מסכת כתובות דף י"ז

דף י"ז – ע"א

כיצד מרקדין לפני הכלה:

לבית שמאי – מקלסים לכל כלה כמות שהיא לפי יופיה וחשיבותה, שאי אפשר לקלס לכולם בכלה נאה וחסודה, שאם הייתה חיגרת או סומא עובר על 'מדבר שקר תרחק'.

לבית הלל – מקלסים את כולם 'כלה נאה וחסודה' (-חוט של חסד משוך עליה), שמי שלקח מקח רע מן השוק ישבחוהו בעיניו, ולעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות לעשות לכל איש כרצונו.

בארץ ישראל היו משוררים לפני הכלה: לא כחל ולא שרק ולא פירכוס ויעלת חן. וכן שוררו החכמים כשסמכו את רבי זירא.

כשסמכו חכמים את רבי אמי ורבי אסי שוררו: כל כמות אלו הוו סומכים לנו לקרות רבי ולמנותם דיינים, ולא תסמכו לנו לא מן המסרסים הלכות בהיפך טעמיהם, ולא מן סמרטוטים, וי"א שאמרו לא מן האומרים חמישית הטעם, ולא מן טורמסים – אנשים ריקנים.

כשהיה בא רב אבהו מבית המדרש לבית הקיסר היו שפחות המלך יוצאות לפניו ומשוררות: רבא דעמיה ומדברנא דאומתיה בוצינא דנהורא בריך מתייך לשלם.

רבי יהודה בר אילעאי היה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה, ואומר כלה נאה וחסודה.

רב שמואל בר יצחק היה מרקד לפני הכלה עם ג' בדי הדס, וזורק אחת ומקבל אחת. בתחילה סבר רב זירא שמזלזל בזה בכבוד תלמידי חכמים, ואחר שהסתלק והפסיק עמוד דנהורא בינו לבין העם ואין זוכה בזה אלא אחד או שתיים בדור, אמר שזכה בכך בגלל מנהג זה.

רב אחא הרכיבה על כתיפו וריקד, ואמר שכל מי שדומה לו כקורה בעלמא ואין לו הרהור מותר לעשות כן.

לפי ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן מותר להסתכל בפני הכלה כל שבעה, כדי לחבבה על בעלה כשרואה שהכל מסתכלים עליה, ואין הלכה כך.

מעבירין את המת מלפני הכלה, וזה וזה מלפני מלכי ישראל, ואסור למלך למחול על כבודו, ואגריפס המלך עבר מלפניה בפרשת דרכים שאין ניכר שעבר מלפניה, ושבחוהו חכמים.

מבטלים תלמוד תורה להכנסת כלה, ולהוצאת המת כשאין עמו כל צרכו,

לרב – י"ב אלף גברים וששת אלפים המכריזים שיבואו לכבדו, וי"א י"ג אלף גברים ומהם ו' אלפים מכריזים,

לעולא – שיש מחיצת אנשים משער העיר עד הקבר,

לרב ששת – אם קרא מקרא ושנה משניות נטילת התורה כנתינתה בשישים ריבוא, ולמי שלימד לתלמידים אין לו שיעור.

דף י"ז – ע"ב

הינומא: לזעירי – חופה של הדסים, לרבי יוחנן – צעיף המשורבב על עיניה.

חילוק קליות ביהודה – הייתה ראיה שהיא בתולה, בבבל – הנשים נותנות שמן בראש התלמידים ושפות.

סימן אלמנה – שאין חילוק קליות.

מה ששנינו במשנה 'מודה רבי יהושע באומר שדה זו של אביך הייתה' וכו' ולא שנינו 'שלך הייתה ולקחתיה ממך' – משום סיפא שתני שאם יש עדים שהייתה של אביו אינו נאמן, שלא שייך דין זה באומר שלך הייתה, שאם אכל שני חזקה נאמן, ואם לא אכל שני חזקה פשיטא דאינו נאמן, אבל באביו קמ"ל שאם אכל לפני אביו ב' שנים ואחת בפני בנו אם יש עדים שהייתה של אביו אין לו חזקה, שאין מחזיקים בנכסי קטן, וכמו רב הונא שאמר שכל שהתחיל להחזיק בחיי אביו כשהיה קטן, והמשיך להחזיק לפני בנו אף אם הגדיל אינה חזקה.

וכן לא שנינו דברי רבי יהושע בטוען 'שדה זו שלך הייתה' וכו', והחידוש שאם יש עדים אינו נאמן היינו באופן שאכלה ב' שנים בפניו ואחת שלא בפניו אחר שברח – שאם ברח מחמת נפשות פשיטא שלא היינו חזקה, ואם ברח מחמת ממון הרי זו חזקה, שהיה לו למחות במקום שהוא שם, שמחאה שלא בפניו הוי מחאה, מלבד אם הייתה שעת חירום, או ביהודה וגליל אפילו בשעת שלום שכשעת חירום דמי שאין שיירות מצויות.

***************