ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת וירא – מאת ר' ברוך רובין הי"ו   

 

"וירא אליו ה' באלוני ממרא… והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם מפתח האהל" (יח, א – ב)

מנהגו של ה'חפץ חיים' היה, שכאשר היו לו אורחים עניים בליל שבת לא היה מזמר "שלום עליכם" אלא מקדש מיד ואוכל. כפי שפסק בעצמו בספרו "משנה ברורה" בתחלת סי' רע"א, שם נאמר בשו"ע: "כשיבוא לביתו ימהר לאכול מיד", ומבאר ה'משנה ברורה': "היינו לקדש, כדי שיזכור שבת בעת תחלת כניסתו, ואם אינו תאב לאכול, יכול להמתין מלקדש עד שירעב, שכבר זכר את השבת בתפלתו". אולם, מוסיף ה'משנה ברורה', כאשר יש לו אורחים, עליו לקדם את פניהם ולפנות לאכול מיד! רבי ליב חסמן, המשגיח דישיבת "חברון", שאל פעם את ה"חפץ חיים" אודות הנהגתו שלא לזמר "שלום עליכם" בעת שהיו אורחים מסובים על שלחנו. השיב ה"חפץ חיים": המלאכים אינם רעבים, ואין הם סובלים צער של רעב, ולכן ביכולתם להמתין עד שהאורח ישבור את רעבונו… (לאור הנר)

 

"וירא אליו ה'" (יח, א)

לבקר את החולה (רש"י) אחד המלמדים בת"ת עץ חיים (בדור הקודם) סיפר: "בננו חלה קשות. לילה אחרי לילה היינו מרותקים ליד מיטת חוליו עד אחר חצות. הדבר השפיע עלינו קשות הן מבחינה נפשית והן מבחינה גופנית". "לילה אחד, הופיע אצלינו הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל בליווי רעייתו ואמר לנו: "לכו לישון ואנחנו נשהה בבית החולים עם בנכם". כמובן שסירבנו לכך או אז הוסיף רבי אריה ואמר לנו: עליכם להבין, יש לי דברים חשובים ודחופים שאני חייב לשוחח על כך עם רעייתי, אולם איני יכול לעשות זאת בביתנו מאחר וילדנו הקטנים מצויים בחדרנו (היתה להם דירת חדר) ואיננו רוצים שהם יאזינו למה שאנו מדברים"… (צדיק יסוד עולם)

 

"אם נא מצאתי חן בעיניך" (יח, ג)

אחד הרבנים נכנס פעם לבקר את הגאון רבי מאיר שמחה מדוינסק זצ"ל (בעל האור שמח). רבי מאיר שמחה היה שקוע במחשבה של תורה ושכח לבקש מהאורח לשבת. כשהבחין בכך, התנצל וסיפר לאורח את המעשה הבא ששמע מפי רב אחד: פעם בא הקיסר לעירו וכיבד את הרב בביקור בביתו. הרב היה נרגש, הוא נעמד ובירך את הקיסר ברכה שתיקנו חז"ל, ומתוך כך נשכח לבקש את הקיסר לשבת.. שאל הקיסר: "האם זהו מנהג יהודי, שאין מבקשים אורח לשבת?" ענה לו הרב: "בשעה שהקיסר נכנס לביתי נעשה הוא בעל הבית ואני האורח. אני מחכה, איפוא, להזמנת הקיסר שאוכל לשבת"… (מאמר לזכרו)

 

"ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעברו" (יח, ה)

אדם שעושה סעודה ומזמין את רעיו לשמוח אתו, מן הנימוס הוא שכשמגיעים האורחים מזמינם לשבת ולאכול. אבל אם פונה אליהם בהגיעם, ואומר להם "תשבו, תאכלו, ותלכו" הרי שהם יבינו שאינו רוצה שיתעכבו ונותן טעם לפגם בכל ההרגשה שלהם. אם כן, שואל בספר "אוצר הרעיון והמחשבה", מדוע פונה אברהם אבינו – שאין לנו מכניס אורחים גדול ממנו – אל האורחים ואומר להם: "ואחר תעבורו"? ומתרץ בדרך צחות כך: הנה אברהם אבינו נעשה לו נס שהקב"ה הוציא חמה מנרתיקה, כדי שלא יבואו אורחים, והרי אין בעל הנס מכיר בניסו, ישב אברהם אבינו וחשב מה קורה כאן שכבר שלשה ימים ששום אורח לא רוצה להגיע? אולי יש איזה פגם בהכנסת אורחים שלי, שבגלל זה אנשים מרגישים כאן שלא בנוח? חשב וחשב, והגיע למסקנה שאולי העובדה שכדרכו תמיד היה פונה אל האנשים בגמר הסעודה ומחייב אותם לברך ולהודות למי שהעולם שלו, לבורא עולם, אולי זו הסיבה שאנשים לא רוצים להגיע, כי הם לא תמיד רוצים להתעכב כדי לברך, לכן כשראה את המלאכים אמר להם: "וסעדו לבכם ואחר תעברו" אין לכם מה לחשוש שתתעכבו בסיום האוכל אלא מיד תוכלו ללכת… (אוצר הרעיון והמחשבה) בעל החידושי הרי"ם שאל, מדוע לא אמר להם שיברכו גם קודם הסעודה? ואמר, הרי עיקר הברכה היא לאחר האכילה, כמו שכתוב "ואכלת ושבעת" ורק אחר כך "וברכת", אלא שבני ישראל אינם יכולים להתאפק מלברך את ה׳ רק עם גמר האכילה והם מברכים גם לפניה. לכן אין הברכה שלפני האכילה שייכת לעוברים ולשבים. (חידושי הרי״ם) רגיל היה כ"ק אדמו"ר רבי דוד מלעלוב זצ"ל להתנהג בדיוק כמו אורחיו (כדי שירגישו בנוח). כאשר הרבו האורחים באכילה, עשה אף הוא כמותם. הרבו בשתיה, הרבה אף הוא בשתיה. פעם אירח הרבי בביתו, יהודי עני ומגושם שאכל אכילה גסה… עשה רבי דוד כמוהו. שאלוהו: מהיכן לקח הרבי מקום באיצטומכא לאוכל כה רב? השיב רבי דוד: כשם שיש לי בדירתי מקום מיוחד לאורחים, כן יש לי בקיבתי פינה מיוחדת לאורחים…

 

"ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם" (יח, ח)

בשיטה מקובצת עמ"ס בכורות ו': הביא, שמשמע בירושלמי שאכלו המלאכים אצל אברהם אבינו בשר וחלב. כשרצו המלאכים שתינתן להם התורה, השיב להם הקב"ה שאינם ראויים לקבלה, שכבר אכלו בשר וחלב אצל אברהם אבינו. שואל הסטייפלר, הרי מדאורייתא אין שום איסור לאכול בשר וחלב, כל זמן שלא התבשלו ביחד. ומתרץ, שכיון שהמלאכים גופם אש, ובאותו רגע שנוגעים בבשר וחלב בבת אחת כבר היו מבושלים בידי המלאכים, וא"כ כבר היה בכך בישול. אומר האדמו"ר מסאטמר, רואים שבגלל סעודה לא כשרה אחת, אפשר להפסיד את כל התורה כולה. (מדשן ביתך)

 

"כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו"…" (יח, יט)

ואמרו חז"ל: שלשה סימנים יש באומה זו [ישראל] רחמנים , ביישנין, וגומלי חסדים… גומלי חסדים דכתיב: "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו… לעשות צדקה ומשפט" (יבמות עט.) עיניו ולבו של הגאון רבי שמואל סלנט זצ"ל היו על יהודי ירושלים שהיו ברובם אביונים ודלים, וחיפש בכל דרך היאך לסייע להם, להתחסד עמם ולהקל מהם את סבלם. פעם הזמינו "בעל תוקע" לביתו של חולה עני על מנת שיתקע לו בשופר בראש השנה. לאחר החג בא הבעל-תוקע לבקש את שכרו… אך החולה סירב לשלם ובאו שניהם לדין תורה אצל רבי שמואל. גער רבי שמואל בבעל תוקע ואמר לו: "אני הוא זה שפקדתי עליו שלא ישלם, ועליך לדעת לגמול חסד גם בלי תשלום, ומה גם שהחולה עני הוא וחסר יכולת: ואכן הבעל תוקע קיבל את הפסק ברצון. (ימי שמואל)

 

״ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט״ (יח, יט)

יהודי שלם הוא מי שמקיים את שני הדברים — ״צדקה ומשפט״. הוא מקיים הן את המצוות שבין אדם למקום, והן את המצוות שבין אדם לחברו, ולא כפי שלפעמים רואים שעושי צדקה פוטרים את עצמם מ״משפט״, ועושי ״משפט״ מתחמקים מצדקה. (מאוצרנו הישן)

 

״לעשות צדקה ומשפט״ (יח, יט)

כאשר ה׳ יתברך מרעיף על יהודי פרנסה בהצלחה ובשפע רב עליו לדון את עצמו: מדוע דווקא לי מגיע שפע כזה ולזולת לא. ״משפט״ זה מעורר אותו לתת צדקה בעין טובה וביד רחבה. (הרבי הריי״צ מליובאוויטש)

 

"אל תביט אחריך ואל תעמוד בכל הככר ההרה המלט" (יט, יז)

מובא בספר 'שפתי דעת' לבעל ה'כלי יקר': לוט היה בעל צדקה ביחס לאנשי סדום שהיו רחוקים מן הצדקה, והיה לוט סבור שדי לו בזה שהוא צדיק ביחס אליהם, ועל כן לא ראה צרך לשפר ולתקן עצמו עוד יותר, והתיר לעצמו להשאר במצבו. אמר לו המלאך: "אל תביט אחריך" – אל מעשי סדום הגרועים ממך ואל תסתפק להיות צדיק ביחס אליהם, אלא "ההרה המלט" – הבט אל אברהם הצדיק והשתדל להתעלות כמעלותיו. כדאי להזכיר בענין זה את הפרוש הנפלא על המלים "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת". בנוגע לענינים שמימיים רוחניים, תמיד תסתכל מי למעלה ממך ותשאף להגיע לדרגתו. לעומת זאת, בענינים ארציים וגשמיים – "מתחת", היינו, תראה את אלה שיש להם פחות ממך ותהיה מרוצה ממה שיש. (לאור הנר)

 

"ויהפוך את הערים האל" (יט, כה)

מעשה בגאון רבי יואל סירקיש בעל "הבית חדש" – הב"ח שכיהן כרבה של בעלז, והייתה משכורתו מועטת, עד שלא הספיקה לו לקנות נרות, והיה יושב בלילות ולומד בחושך בעל פה. הבחינו אנשי העיר שאינו מעלה אור בלילות והחליטו לגרשו מעירם, באמרם: רב שאינו ער בלילה לעסוק בתורה, בושה שיכהן אצלם כרב. בטרם צאת הב"ח את העיר, כבר הוזמן לכהן כרבה של בריסק, נפרד מבני עיירת בעלז ואמר: סדום נענשה בהפיכת העיר על פיה, מדוע? כלום חסרו להקב"ה עונשים אחרים? אלא הסביר הב"ח: אנשי סדום כאנשי עיר סוררת, הפכו את כל הסדרים על פיהם, במקום שיהיו הם דואגים לפרנסת הרב והרב ידאג ללימודיהם, דאגו הם לתורתם של הרב והטילו על הרב לדאוג לפרנסת עניי העיר… לכן נהפכה, מידה כנגד מידה…

 

"ויכלו המים מן החמת, ותשלך את הילד תחת אחד השיחים" (כא, טו)

בעל ה'דברי יחזקאל' הביא בספרו בשם חמיו, את קושית הרה"ק מלובלין על פסוק זה: איך יתכן שהגר תפקיר כך את בנה יחידה, בן אשר נולד לה מאברהם והיה חביב עליה ביותר? פירש הרבי מלובלין, שכאשר אדם מתפלל, חובה עליו להרבות בתפלה ובתחנונים, אך לאחר התפילה עליו להשליך את יהבו על ה' ולבטוח בו שיעשה כטוב בעיניו. אף הגר התפללה ובקשה מים, ומשנוכחה כי אין באפשרותה להשיגם במדבר, היא השליכה את הילד תחת אחד השיחים, כאומרת: עד עתה אני דאגתי לו, אך משאין בכוחי לעשות דבר הריני בוטחת בך שתעשה את הטוב ביותר עבורו. והוסיף הרבי מלובלין ואמר, שהנוהג כן הרי זו עצה שתחשב תפלתו כמיוחדת שבתפלות, ותתקבל ברצון! ה'חתם סופר' כותב בענין זה ביאור נפלא, אשר מן הראוי לדעת אותו ולשננו היטב, ואלו דבריו: כאשר אדם נמצא בצרה וזקוק לישועה, ברור כי מוטל עליו לעשות הכל כדי להעביר את רוע הגזרה, ועליו להרבות בתפילות, בתעניות, בבכיות, בתשובה, בתפלה ובצדקה. אך כאשר מגיע הרגע, שבו לדעתו הוא כבר עשה כל שביכלתו – עליו לשמוח ולזכור כי כל מה שעושה ה' לטובה הוא עושה, וכי לטובתו שלו מונע ממנו הקדוש ברוך הוא לקבל את משאלתו! (לאור הנר)

 

"והאלוקים נסה את אברהם" (כב, א)

באישיותו של אברהם אבינו קיימים לכאורה שני צדדים שנראים כסותרים. מצד אחד, אנו מכירים את אברהם אבינו כאבי מדת החסד והרחמים, שכל חייו סבבו סביב עזרה לזולת והכנסת אורחים מופלאה, וכפי שנאמר "חסד לאברהם", ומצד שני, בסיפור העקידה מתגלה כי טבעו הפוך לגמרי, במקום לרחם על בנו יחידו, ולנסות לבטל את ה'גזרה', הוא מזדרז לעקדו כדבר ה'. התנהלות כזו מתאימה יותר למי שמדתו מדת הדין והגבורה. מה אם כן היה טבעו של אברהם אבינו? בשכונת הבוכרים התגורר הגאון רבי שאול קצין זצ"ל, מחכמי המקובלים בירושלים. באחד הלילות, כאשר שב מבית הכנסת ופנה לעלות לביתו, קלטו לפתע אזניו קול הוללות ומשתה. הוא נשא עיניו וראה כי בקומה שמעל ביתו עורך בעל הבית חגיגה שבה נפרצו כל גדרי הקדושה. עלה הרב אל הקומה העליונה, ובאין אומר ודברים הניף בחזקה את המטה שבידו, ונפץ את עששיות הנפט שהאירו את המקום. חושך נפל על הבית, ודממת תדהמה השתררה. הקרואים נמלטו לבתיהם מאימת הרב, והמסיבה נמוגה כעשן. בראותו את ביתו החשוך והריק, בעוד השולחנות מלאים במאכלים ובמשקאות, בערה כאש חמתו של בעל הבית. הוא החליט ללמד את הרב לקח, ומהר לרדת לביתו שבקומה התחתונה, נכנס בכעס אל חדרו של הרב, נטל את גלימתו ההדורה התלויה על הקיר וקרעה לגזרים בחמת זעם. כל אותה עת עמד הרב והתבונן בו בנחת, ולא אמר דבר. כאשר נודע דבר המעשה למחרת, נשאל הרב על ידי חבריו בבית המדרש: "אם כבודו קפדן מטבעו, מדוע שתק בעת שקרע בעל הבית את הגלימה היקרה?! ואם אינו קפדן מטבעו, מדוע הקפיד על קיום החגיגה?!" ענה הרב בשלוה: "בדברים הנוגעים לכבודי האישי, משתדל אני לנהוג באיפוק ובנחת, אך כאשר נוגע הדבר לכבוד שמים, אין מקום לשתיקה וענוה, ועל כן, כאשר הבחנתי בדבר עבירה, שיניתי את טבעי ומהרתי למחות בעוז ובתוקף". (אוצרותינו)

 

"ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם" (כב, ה)

השר שלום מבעלזא, נפגש פעם עם אציל אחד משרי המלוכה, שלמרות היותו נכרי התענין בדת ישראל והכיר מעט את קורותיו. "אמור נא לי", פנה אל הרבי ושאל, "בתורתכם מסופר על אברהם אבינו שיצא לעקוד את יצחק בנו, אולם נאמר שם כשפנה אל נעריו 'שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם', ואם השתמש אברהם בלשון רבים ונשובה אליכם, הרי שמראש ידע אברהם שאינו הולך לשחוט את יצחק, ומה אפוא כל מסירות נפשו"? הביט בו הרבי, וראה כי השר מחשיב מאד את עצמו ורחוק מן הענווה, והשיב מיד: "הרי דרכם של מלכים ושרים, שהם מדברים על עצמם בלשון רבים ואומרים 'אנו' במקום 'אני', והרי אברהם היה אב לארם ומלך על כל העולם, ולפיכך השתמש בלשון 'ונשובה', למרות שכוונתו לא היתה אלא על עצמו"…