לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

שבת קודש כ״ה אדר תשפ"ג

מסכת נזיר דף נ״ד

דף נ"ד – ע"א

'וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב או במת או בעצם אדם או בקבר וטמא שבעת ימים'

'על פני השדה' – זה המאהיל על פני המת וכן על כל הנכתב לקמן 'בחלל' – זה אבר מן החי שיש בו להעלות ארוכה. 'חרב' – כחלל עצמו, שכלי מתכות הנוגעים במת נעשים אבי אבות הטומאה כמת עצמו. 'או במת' – זה אבר הנחלל מן המת ויש בו בשר כדי להעלות ארוכה, שחשוב כמת עצמו. 'בעצם אדם' – זה רובע עצמות שמטמא באהל [אסמכתא להלכה למשה מסיני]. 'או בקבר' – זה קבר סתום, ויש פותח טפח בינו למת, שהקבר מטמא אף שלא כנגד המת.

'הנוגע בעצם או בחלל או במת או בקבר' היינו דיני נגיעה בטומאת מת, 'בעצם' – עצם כשעורה. 'בחלל' – אבר הנחלל מן החי ואין בו להעלות ארוכה. 'או במת' – זה אבר הנחלל מן המת ואין בו כדי להעלות ארוכה. 'או בקבר' – קבר שלפני הדיבור [היינו עכו"ם, וכרבי שמעון הסובר שאין מטמאים באהל אלא במגע ומשא. ולריב"א אותם שמתו קודם מתן תורה].

מה ששנינו ש'או בחלל' לרבות אבר מן המת – לריש לקיש היינו אבר שלם, שאף שאין עליו בשר כראוי ואין בו עצם כשעורה מטמא במגע, לרבי יוחנן שאבר כזה אינו מטמא, כוונת הברייתא ללמוד שעצם כשעורה מטמא במשא, ולא רק במגע כנלמד מ'הנוגע בעצם'.

מה ששנינו במשנה שנזיר טמא אינו מתחיל למנות אלא 'עד שיטהר' – היינו לאחר הבאת קרבנות ביום השמיני, וכשיטת חכמים ולא כרבי אליעזר שסובר שמתחיל בשביעי לאחר הזאה וטבילה וגילוח, שהרי שנינו להלן שבטומאות דרבנן מזה שלישי ושביעי ומתחיל ומונה מיד, ומשמע שבטומאות דאורייתא אינו כן.

משנה . על אלו הטומאות אין הנזיר מגלח, ורק מזה שלישי ושביעי, ואינו סותר את הקודמים, אמנם ימי הטומאה אין עולים לו לימי נזירותו, ומתחיל להמשיך למנות מיד ביום השביעי בלא קרבן ותגלחת: הסככות – אילן המיסך על כזית מן המת, שענפיו רחוקים זה מזה, שאינו טמא אלא מדרבנן. הפרעות – אבנים היוצאות מהגדר הסמוך לבית הקברות, ויש נפל תחת אחת מהאבנים, והלך תחת אחת מהאבנים, שאינו טמא אלא מדרבנן, שספק טומאה ברשות הרבים מדאורייתא טהור. בית הפרס. ארץ העמים – שגזרו בה רבנן טומאה. הגולל [לרש"י: כיסוי הארון, לר"ת: המצבה]. דופק [לרש"י: דופן של צדדי הקבר, לר"ת: אבנים שהמצבה נשענת עליהן]. רביעית דם של מת. נגע באהל המת. האהיל על רובע עצמות מת.

דף נ"ד – ע"ב

נזיר שנגע בכלי עץ שנגע במת, ומצורע בין בימי חלוטו ובין בימי ספרו אחר שנרפא ומביא ציפורים שיושב חוץ לאהלו שבעת ימים – אין ימי הטומאה עולים לנזירותו, אך אין צריך הזאת שלישי ושביעי.

ימי הזב והזבה וימי הסגרו של מצורע כל זמן שלא החליטוהו לטומאה – עולים לימי נזירותו.

איבעיא אם חכמים גזרו על ארץ העמים גם משום אוירה, ואפילו נכנס בה בשידה תיבה ומגדל שהם יותר מארבעים סאה, וכן אם עבר בגשר או בספינה [ודווקא נכנס בה ראשו ורובו, ולא המכניס ידו לבד], או שגזרו דווקא במאהיל על גושה בלי הפסק.

***************

יום ראשון כ״ו אדר תשפ"ג

מסכת נזיר דף נ״ה

דף נ"ה – ע"א

הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל – רבי מטמא ורבי יוסי ברבי יהודה מטהר. וטעמם:

א. נחלקו אם גזרו רק על גושה או גם על אוירה.

ב. לכו"ע גזרו על אוירה, ורבי יוסי מטהר בנכנס באלו, משום שכיון שלא שכיח להיכנס בהם לא גזרו בהם חכמים, ומודה בנכנס בקרון וספינה ששכיחים – שטמא.

ג. לכו"ע גזרו משום גושה, ונחלקו אם אהל זרוק נחשב לאהל וחוצץ בפני הטומאה, או אינו אהל ואינו חוצץ. ופרכו: מצינו בברייתא שרבי יוסי ברבי יהודה סובר שאהל זרוק אינו אהל. [לפירוש שני: לא נדחה תירוץ זה, אלא רבי יוסי מחלק בין אהל הנישא על אדם או בהמה, שכיון שהם עומדים על הארץ, נחשב אהל, ורק אהל שבאוויר אינו אהל, ולרבי אף הנמצא על אדם או בהמה אינו אהל].

ד. לכו"ע גזרו משום גושה, ואהל זרוק נחשב אהל לגבי ארץ העמים, וחכמים גזרו בשידה תיבה ומגדל שמא יוציא ראשו ורובו, ולרבי יוסי לא גזרו, משום שאינו מוציא ראשו בניקל, ומודה שגזרו בקרון וספינה שקל להוציא ראשו מהם.

דף נ"ה – ע"ב

נזיר שנצטרע ולא נשארו שלושים יום לסיום נזירותו סותר ימים הקודמים, כיון שצריך לגלח על צרעתו וצריך לגילוח נזיר גידול שער ל' יום. קיבל נזירות יותר מל' יום, ונשארו ל' יום אחר תגלחת מצורע – לרב חסדא עולים לו ימי ספרו וגמרו לימי נזירותו. (ופרכו דבריו להלן דף נ"ו)

***************