לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום חמישי כ״ט ניסן תשפ"ג

מסכת סוטה דף כ״ב

דף כ"ב – ע"א

קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים – לר' אלעזר: עם הארץ (שחשוד על המעשרות וטהרות),

לר' שמואל בר נחמני: בור (שגרוע מעם הארץ),

לר' ינאי: כותי (ואסור לאכול פתו ויינו, כיון שלא שימש ת"ח אינו מקפיד על דברי חכמים, ולא שנה אלא להראות עצמו כת"ח),

לר' אחא בר יעקב: מכשף, שאוחז עיניים וגונב לבבות, ומסתבר כדבריו.

מי הוא עם הארץ שנחשד על הטהרות ומעשרות – לרבי מאיר: שאינו קורא קריאת שמע שחרית וערבית בברכותיה, שאינו יודע כלום. (ובמקום אחר אמר רבי מאיר: 'איזהו עם הארץ כל שאינו אוכל חולין בטהרה'. שיש כמה מיני עם הארץ: א. יש שאין מקבלים ממנו עדות. ב. יש כשר לעניין עדות, וחשוד על הטהרות ועל המעשרות. ג. לעניין זימון. ד. לעניין שביעית. ה. לעניין דברים שאינם נקנים אלא מן המומחה). לחכמים: שאינו מניח תפילין.

לבן עזאי: שאין לו ציצית בבגדו.

לר' יונתן בן יוסף: שיש לו בנים, ואינו מגדלם ללמוד תורה.

לאחרים: אפילו קרא ושנה אך לא שימש תלמידי חכמים.

קרא ולא שנה – בור. לא קרא ושנה – עליו נאמר 'וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה'.

'ירא את ה' בני ומלך ועם שונים אל תתערב' – אלו השונים משניות ולא שימשו תלמידי חכמים, ולא הקפידו לידע טעמי המשניות.

כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה – דומה בעיניו היתר.

התנאים המורים הלכה מתוך משנתם – מבלי עולם הם, שאין יודעים טעמי המשנה.

'הליכות עולם לו' – השונה הלכות, עולם שלו – בזכותו.

בתולה ציילנית (-בעלת תפילה (בירושלמי: א. מחמת צומות בתוליה נושרות. ב. מתפללת ועושה עצמה כאילו צמה ועושה תעניות שתהא נענת בתפילתה, ואינה עושה אלא לגנוב את העין שלא יבדקו אחריה, ומזנה).) כיוחני בת רטיבי (שהייתה מכשפה ועוצרת רחמם של יולדות, ואמרה שהולכת להתפלל וביטלה כישופיה), ואלמנה שובבית (-שהולכת ומבקרת שכנותיה תמיד), וקטן שלא כלו לו חדשיו (-תלמיד חכם שמבעט ברבותיו, לר' אבא: תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה       ( בירושלמי: א. גדול בתורה שלא בפרקו, ומבזה את הגדולים ממנו. ב. בן תשע, ואבריו נראה כבן י"ב, ובא על אחת מכל העריות האמורות בתורה, והוא אינו נענש ורק הן מתות על ידו) – הרי אלו מבלי עולם.

רבי יוחנן למד יראת חטא מבתולה – שהתפללה שלא יכשלו בה בני אדם להפסיד חלקם מגן עדן ולרשת גיהנום. ולמד קיבול שכר מאלמנה – שהייתה מתפללת כל יום בבית מדרשו, אע"פ שהיה בית הכנסת בשכונתה, משום שכר פסיעות.

'כי רבים חללים הפילה' – זה תלמיד חכם שלא הגיע להוראה ומורה, והיינו שהוא פחות מארבעים שנה ( משהתחיל ללמוד), ויש בעירו גדול ממנו בחכמה (ויש ליישב עם האמור במס' ברכות – שכאן מדובר ששניהם קבועים בעיר. לתוס': אף אם יש בעירו מי ששוה לו בחכמה, והשני הגיע להוראה בשנים – לא יורה. ורק אם הוא גדול יותר בהוראה מהשני – יורה). 'ועצומים כל הרוגיה' – זה תלמיד חכם שהגיע להוראה ואינו מורה.

דף כ"ב – ע"ב

ז' פרושים שהם מבלי עולם: שיכמי – שעושה מעשה שכם (שמלו להנאתם), שמעשיו להנאתו שיכבדוהו בני אדם. נקפי – מהלך בשפלות עקב בצד גודל, ואינו מרים רגליו מן הארץ, ומתוך כך מנקף אצבעותיו באבנים. קיזאי – עושה עצמו כעוצם עיניו ומקיז דם בכתלים, מדוכיא – הולך כפוף, מה חובתי ואעשנה – כאילו עשה הכל, וי"א העושה מאהבת השכר ומיראת העונש.

לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה – שמתוך שלא לשמה בא לשמה (אבל העוסק שלא לקיים אלא להוסיף על חטאו פשע – נעשית לו התורה סם המוות, ועליו אמרו 'נוח לו שלא נברא').

הנסתרות מבני אדם נסתרות, והגלויות גלויות, אבל לבית דין הגדול כולם גלויות, והוא יפרע מן המתכסים בטליתות, ומראים עצמם כפרושים ואינם כן.

אשת ינאי המלך פחדה שאחר מותו יעבירו המלוכה מבניה, ואמר לאשתו: אל תיראי מהפרושים (ששנאו אותו לפי שהרג הרבה חכמים, ונעשה צדוקי) – שצדיקים הם ולא יגמלו רעה לך ולבניך שלא חטאו, ולא ממי שאינם פרושים – שהם אוהבי, אלא מהצבועים – שהם רשעים ועושים עצמם כפרושים.

***************

יום שישי ל׳ ניסן תשפ"ג

מסכת סוטה דף כ״ג

דף כ"ג – ע"א

משנה . לרבי שמעון אין זכות תולה במים המרים, שאילו תולה לא יודו הטמאות, ואתה מוציא שם רע על הטהורות ששתו. לרבי – זכות תולה, ואינה יולדת ואינה משבחת אלא מתנוונת והולכת, עד שמתה באותה מיתה.

נטמא מנחתה עד לא קדשה בכלי – הרי היא ככל המנחות שנטמא עד שלא נתקדש בכלי, ונפדית. משנתקדש בכלי – הרי היא ככל המנחות שנטמא אחר שנתקדש, ותשרף.

אלו שמנחותיהם נשרפות: האומרת טמאה אני לך, באו עדים שהיא טמאה, האומרת איני שותה, זו שבעלה אינו רוצה להשקותה (וכן אם מת הוא או היא), זו שבעלה בא עליה בדרך   (ואף שאין המים בודקים אותה אין זה הקדש בטעות – כיון שצריכה בדיקה מאחר שלא התברר העוון).

'כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה" – יתור 'ממנו' נדרש: לא תקטירו כל שכבר עלה ממנו אשה לה', שאסור להעלות על המזבח בשר כל הקרבנות (חוץ מעולה) ושיירי מנחה, לרבי אליעזר: האיסור רק אם מעלהו לשם ריח ניחוח, אבל לשם עצים מותר.

נאמר במנחת חוטא של כהן 'והיתה לכהן כמנחה' – לרבי שמעון: כמנחת ישראל שנקמצת, ולא כמנחת כהן הבאה נדבה שאינה נקמצת. אבל אין שייריה נאכלים אלא קרבים לחוד – שנאמר 'וכל מנחת כהן כליל תהיה'(מסקנת הירושלמי: קרבים כשיריים ולא כקומץ, ולכן כשרים להקטרה בלילה, וכן לאחר מיתת בעל הקרבן. ולעניין מחשבת פיגול עליהם – מחלוקת).

לחכמים: כמנחת נדבתו של כהן שכליל תהיה ואינה נקמצת. לרבי אלעזר ב"ר שמעון: הקומץ קרב, והשיריים מתפזרים על בית הדשן.

כל הנשואות לכהנים מנחותיהם נשרפות ( בין מנחת חובה ובין מנחת נדבה. אמנם בירושלמי משמע שמדובר במנחת סוטה), שאין מנחתה נאכלת – מפני שיש לבעלה חלק בה (שמקריבה משלו (לתוס': אף שאין קרבה משלו אלא משלה [שהרי לחכמים אין חייב בקרבנותיה, ואף לרבי יהודה אין חייב בנדבותיה] – שכל מה שקנתה אשה קנה בעלה), ואינה עולה כליל כמנחת כהן – שיש לה חלק בה (שלכפרתה באה), אלא הקומץ קרב לעצמו, והשיריים – לרבי אליעזר קרבים לחוד לשם עצים (ומתנה ואומר: אם דינה כליל – הרי זו הקטרה לשמה, ואם דינה להקמץ – הרי הן כשאר עצי המערכה ( לתוס': כאן לא שייך תנאי, שאין כאן ספק, אלא הרי זו תערובת של מנחת כהן – שראוי להקטיר, ושל מנחת ישראל – שאינה ראויה) ולרבי אלעזר ב"ר שמעון מתפזרים על בית הדשן.

כהנת שנשאת לישראל – מנחתה נאכלת.

בין כהן לכהנת: מנחת כהנת נאכלת, היא מתחללת ע"י בעילה אסורה, מטמאה למתים, אינה אוכלת בקדשי קדשים, מה שאין כן כהן (ויש להוסיף: סמיכות תנופות הגשות וקמיצות, ושאר דינים שנשנו בקידושין ( דף לו.))

בין איש לאשה: איש פורע ופורם כשהוא מנוגע, מדיר בנו בנזיר, מגלח על נזירות אביו (שמביא קרבנות נזירותו ממעות סתומים שהניח אביו לנזירותו) מקדש את בתו, מוכר בתו, נסקל ערום, נתלה, נמכר בגניבתו, מה שאין כן אשה ( בתוספתא נשנו עוד חילוקים: עובר על מצות עשה שהזמן גרמא, עובר על בל תקיף ועל בל תשחית ועל בל תטמא למתים, נדון בבן סורר ומורה, נעטף ומספר, נמכר לעבד ונשנה, נרצע, קונה עבד עברי. ותוס' הוסיפו: עברי יוצא בשנים וביובל ובמיתת האדון ולא עבריה, הזב מטמא בראיות ולא הזבה, מצורע אסור בתשמיש המטה ולא מצורעת).

הדרן עלך פרק היה נוטל

***************

שבת קודש א׳ אייר תשפ"ג

מסכת סוטה דף כ״ד

דף כ"ד

פרק רביעי – ארוסה

ארוסה ושומרת יבם אינן שותות – שנאמר 'אשר תשטה אשה תחת אישה'. ולא נוטלות כתובה – שהיא גרמה להאסר עליו.

אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל, בת ישראל לממזר ונתין – אינה שותה, שנאמר 'כי תשטה אשתו' – בראויה לאישות. ואינה נוטלת כתובה – שסתירתה אוסרתה עליו אף אילו הייתה ראויה לו.

אמרה 'טמאה אני לך', או 'איני שותה', או שבאו עדים שנטמאה – אינה שותה ואינה נוטלת כתובה.

אמר בעלה 'איני משקה', או שבא עליה בדרך – אינה שותה, אבל נוטלת כתובה – שהוא גרם לה שלא תשתה.

מת בעלה של סוטה קודם שהשקה אותה – אינה שותה, שאי אפשר לקיים 'והביא האיש את אשתו'. לבית שמאי נוטלת כתובתה, ולבית הלל אינה נוטלת.

נשא מעוברת או מינקת חבירו וקינא לה – לרבי מאיר אינה שותה ואינה נוטלת כתובה, שאינה ראויה לקיימה ( לרבי: רק מעוברת אינה שותה, אבל נשא מי שלא שהתה אחר בעלה ג' חדשים אין קונסים אותו ושותה). לחכמים – שותה, כיון שיכול להפרישה עד כ"ד חודש ולהחזירה (היינו בישראל, אבל בכהן אינה ראויה לו, שצריך לגרשה ושוב אין יכול להחזירה).

איילונית וזקנה ושאינה ראויה לילד (רש"י פירש ששתתה כוס של עיקרין. ולר"ח יש לפרש: ששהתה אחר שיצאה מבעלה י' שנים, ששוב אינה מתעברת)- לת"ק: אינה שותה ואינה נוטלת כתובה, שאסור לקיימה משום פריה ורביה. לרבי אלעזר: שותה, שיכול לקיימה ע"י שישא אחרת לפרות ולרבות הימנה.

אשת כהן – שותה ומותרת לבעלה.

אשת סריס – שותה, וכגון שנסתרס לאחר שנשאה, וקדמה שכיבת בעל לבועל.

קינא לה מאחד כל העריות – הרי זה קינוי, ואם נסתרה עמו נאסרת על בעלה ושותה. אבל קינא לה מקטן וממי שאינו איש אינו קינוי.

בית דין מקנין – למי שנתחרש בעלה, נשתטה, חבוש בבית האסורין. לת"ק – לפוסלה מכתובתה ולא להשקותה, שנאמר 'והביא האיש את אשתו', ואף בעלה לא ישקנה בקינוי זה לכשיצא מבית האסורין, שצריך 'וקינא… והביא'. לרבי יוסי – לכשיצא בעלה מבית האסורים ישקנה, שאין צריך 'וקינא… והביא' באותו אדם.

'דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם' – לרבות ארוסה ושומרת יבם לקינוי, וכן מבואר במשנה ששנתה שלא שותות ולא נוטלות כתובה, ומשמע שמקנא לה, שבלא קינוי לא הייתה מפסידה כתובתה.

משנתנו ששנתה שאין ארוסה ושומרת יבם שותות – רבי יונתן היא, שממעט מ'תחת אישך' – פרט לשומרת יבם, ו'מתחת אישה' ממעט ארוסה. שלא מסתבר למעט ארוסה מ'תחת אישך' – שנחשבת כאשתו כיון שבאה לו ע"י קידושי עצמו, וסוקלים אותה בשבילו אם זינתה. אבל רבי יאשיה מ'תחת אישך' ממעט ארוסה, ושומרת יבם מרבה מ'איש איש'. שלא מסתבר למעט מ'תחת אישך' שומרת יבם – שאינה מחוסרת מסירה לחופה להיות אשתו.

מחלוקת רבי יאשיה ורבי יונתן: ריבוי 'איש איש' – לרבי יאשיה: לרבות שומרת יבם, לרבי יונתן: ללמד שב"ד מקנין אשת חרש ואשת שוטה ואשת שעמום. מיעוט 'תחת אישה' – לרבי יונתן: למעט ארוסה. לרבי יאשיה: להקיש איש לאשה ואשה לאיש (להלן כ"ז.).

'מבלעדי אישך' – משמע שקדמה שכיבת בעל לבועל, ומה שנצרך פסוק למעט ארוסה משתייה – היינו שבא עליה ארוס בבית אביה קודם הזנות. ומה שנצרך פסוק למעט שומרת יבם – היינו שבא עליה בעודה שומרת יבם.

יבם שבא על יבמתו ביאה גרועה (כגון בזנות) – לרב: אשתו גמורה היא, לשמואל: קנאה רק לדברים האמורים בפרשה (לפטרה מחליצה, ולירש נכסי אחיו). ודברי רבי יאשיה ורבי יונתן מתאימים עם שתי השיטות. לרב: לרבי יאשיה – אכן אין צריך פסוק לרבותה, שהרי אשתו היא, ואסמכתא היא, ועיקר 'איש איש' בא לרבות קינוי ב"ד (כמו לרבי יונתן). לרבי יונתן: אדרבה, משום שהיא אשתו גמורה הוצרך פסוק למעט שאין משקין אותה. לשמואל: לרבי יונתן – אין שותה משום שאינה אשתו, ועיקר הפסוק בא להיקש (כמו לרבי יאשיה). לרבי יאשיה – משום שאינה כאשתו לכל דבר הוצרך הפסוק לרבות ששותה.

***************