ציור- האמן ר' יואל וקסברגר ©
ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת פנחס – מאת ר' ברוך רובין הי"ו
"פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי" (כה, יא)
לפי שהיו השבטים מבזים אותו הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה והרג נשיא שבט מישראל לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן (רש"י). צריך להבין, איך יתכן שהשבטים ביזו את פנחס, הרי "ויעמוד פנחס ויפלל ותעצר המגפה" (תהילים קו, ל) הרי הקב"ה מעיד בו שהשיב את חמתו, האין בזה ראיה מספקת שהיה מעשה זה לשמה ונובע ממניעים טהורים מזוככים, מה צורך יש עדיין לייחסו אחר אהרן, ואיך יתכן שבמקום להעלות אותו על נס, ידונו ממה בדיוק נבע מעשהו? מכאן ניתן לראות, נוראות כוחות הנפש, שהאדם מסוגל לקבל טובה כה גדולה ממישהו ובמקום להכיר לו טובה, יצליח למצוא דברים צדדיים במעשהו ולבזותו על כך, גם אם יקבל עדות מהקב"ה עצמו על טוהר מעשיו של פנחס לא יהיה זה מספיק, וכדי להוציא מלבם חייבים עדות ברורה "בן אלעזר בן אהרן הכהן". (לתתך עליון – קול התורה)
"בקנאו את קנאתי בתוכם" (כה, יא)
רבי הלל ויטקינד ראש ישיבת נובהרדוק, נסע פעם ללונדון לגייס משאבים לישיבתו, ובין השאר נכנס לביתו של אחד מגדולי הנגידים בעיר, שהיה תומך קבוע בישיבתו. בהמתינו להכנס אליו, ראה על הקיר תמונת שחץ, בלי לחשוב פעמיים ניגש ותלש את התמונה מהקיר. לאחר זמן מה יצא הנגיד אליו, וכשחש בחסרון התמונה הגדולה שעל הקיר, הבין מיד את הנעשה ופנה לאורחו: "אין זה נאה המעשה אשר עשית". ענה רבי הלל בעוז "והאם לתלות תמונה כזו, זה מעשה יאה?!" קיבל האיש את הדברים, אולם תמה: "מדוע לא שאלת אותי טרם תלשת את התמונה?" האיש נדהם לשמע התשובה: "והאם אתה שאלת אותי ל פני כן"? אל רבי הלל התלווה תלמיד אחד, והביט במחזה בתדהמה, אולם תדהמתו גדלה שבעתיים, כאשר הנגיד רשם המחאה על סך כפול ומכופל בתרומה…
"בקנאו את קנאתי בתוכם" (כה, יא)
בנקמו את נקמתי, בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף (רש"י). מה הפירוש "הקצף שהיה לי לקצף", האם קצף הקב"ה על ישראל או לא? בהפטרת הפרשה הקודמת אומר הקב"ה (מיכה ו, ה) "עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אתו בלעם בן בעור… למען דעת צדקות ה'", ופירש רש"י "ומה ענה אותו בלעם בן בעור – מה אזעם לא זעם ה', שלא כעסתי כל אותן הימים". שהרי בלעם רצה לכוון לאותם רגעים שבהם הקב"ה יכעס על ישראל, ובהם לומר " כַּ לֵּם", אולם מאחר שהקב"ה לא כעס בכל הימים הללו (ברכות ז, א) לא הצליח לעשות זאת. זוהי הכוונה "בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף", פנחס קנא את קנאת ה' על הקצף שהיה צריך לקצף ולא יכול לעשות זאת, משום רצונו של בלעם לקלל את העם! (לאור הנר)
"בקנאו את קנאתי" (כה, יא)
באחד הימים נודע לגאון רבי יהודה צדקה זצ"ל, כי מנהל בית הספר פלוני בירושלים, הנהיג בין כותליו לימוד פסול, שהוא בגדר תועבה רח"ל. מיד הרעיש עולמות נגדו, ואירגן עצרת מחאה ודרש ברבים על חומרת הפירצה, כשהוא קורא להורים שיחדלו לשלות שמה את ילדיהם. אף שלח לפרסם בחוצות כרוז מחאה חריף ביותר, שכותרתו היתה: "חזיר נעץ ציפורניו בחומות החינוך בירושלים". אותו מנהל שנדהם מן הסערה הציבורית שקמה נגדו, הלך למשטרה והגיש תלונה נגד הרב צדקה, על כך שהוציא דיבה רעה על בית הספר ופגע במוניטין שלו. בעקבות התלונה קראו אותו לחקירה. הרב צדקה לא הכחיש מאומה, ולהיפך: הוא אישר בהחלט את העובדה, שקרא לציבור להחרים את בית הספר, ולא לשלוח את ילדיהם ללמוד בו. שאל החוקר למניעים שלו: מדוע עשית כדבר הזה? השיבו הרב צדקה בטענה נגדית: אתה מגוייס במשטרה, ויש מי שממונים עליך וגם הם כפופים לממונים שעליהם, ומעליהם יש שר וכו', אם כן, כיצד תנהג במקרה שתקבל הוראה מהממונים עליך, ופתאום יבואו מי שממונים על הממונים, ויתנו לך הוראה הפוכה? השיב החוקר: ברור שאציית לדרג היותר בכיר. הסביר לו הרב צדקה: אנחנו קיבלנו הוראה לפקודה מפורשת מן הדרג העליון שבעליונים, ממלך מלכי המלכים בכבודו ובעצמו, לשמור חוקיו ולהשגיח על חינוכם הכשר של ילדי ישראל, ואין עלינו אלא מוראו של הקב"ה בלבד… הרב צדקה דיבר בכנות, בכאב עצור, והחוקר שהתרשם עמוקות מאישיותו ואומץ רוחו, הזדרז ופטרו לשלום. (וזאת ליהודה)
"ולא כיליתי את בני ישראל" (כה, יא)
איש מעיירת גוסטינין שהיה שונא את כ"ק האדמו"ר מגוסטינין – רבי יחיאל מאיר ליפשיץ זצ"ל, והיה מצר לו מאד, נפל למשכב עד שנעשה חולה אנוש. באו אנשים וספרו זאת לרבי כי חשבו שזו לו בשורה טובה. הרבי ציוה מיד לאסוף מנין אנשים לבית מדרשו לומר תהילים ולהתפלל לרפואתו של האיש, ואף הרבי עצמו לא פסק מתפלה ומאמירת תהילים ואף התענה יום שלם לזכות רפואתו של החולה. התפלאו האנשים על מסירות כזו מצד הרבי להתפלל ולבקש לטובת אדם שכה שנא וציער את הרבי כל הימים. גם אמו הביעה לפניו את מורת רוחה: לו תשמעני בני, הלא כה סבלת ממנו ומדוע אתה מרעיש עולמות בעבורו ועוד שרוי בתענית?! השיב לה הרבי באירוניה: הלא תביני אמי, אם יש לי שונא כזה, הרי בוודאי כך צריך וראוי שיהיה לי, על כן מתפלל אני שתהיה לו רפואה ולא אצטרך לחפש לי שונא אחר במקומו… (מגדולי התורה והחסידות)
"הנני נותן לו את בריתי שלום" (כה, יב)
הרה"ק בעל ה"דברי יואל" מסאטמר זי"ע אמר, מעשה הקנאות של פנחס כתוב בסוף פרשת בלק, ואילו השכר שקיבל מובא בתחילת פרשת פנחס. מדוע? וביאר, לפני שנותנים שכר על מעשה קנאות, ממתינים במשך שבוע כדי לבדוק שזה אכן נעשה לשם שמים.
"תחת אשר קינא לאלוקיו" (כה, יג)
פעם שאל הגאון רבי ברוך שמעון סלמון זצ"ל (רבה של פתח תקוה) את הגרי"ש אלישיב זצ"ל אודות תקנה מסויימת שתיקנו גדולי ישראל כדי לסכור פרצה במחנה היראים לדבר ה', ורבים טענו כי התקנה לא תועיל משום שלא ישמעו לפסיקת הרבנים. ואם כן, מדוע יתקנו כזו תקנה ללא תועלת ושתהיה לריק והרי למדנו (יבמות סה): כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע?! השיב לו הגרי"ש: לא לכל מלחמה יוצאים כדי לנצח! לפעמים הולכים כי צריך להלחם, ומקווים שהקב"ה יעזור לנצח… (ישא ברכה)
"ויכפר על בני ישראל" (כה, יג)
"ויעמוד פנחס ויפלל ותעצר המגיפה" (תהלים קו, ל). שעשה פלילות עם קונו וחבטן לפני המקום (סנהדרין פב, ב). סיפר הגה"צ רבי חיים חייקין זצ"ל (ראש ישיבת אקס-לה – בן בצרפת). פעם בא יהודי לפני החפץ חיים ותינה את צרתו וביקש מהח"ח שיתפלל בעדו שיוושע. שאל אותו הח"ח: האם אתה התפללת כבר בעצמך להשי"ת שיושיע אותך? השיב היהודי שוודאי כבר התפלל ועדיין לא נענה. אמר לו החפץ חיים: לך נא והבא אלי את ספר התהילים שלך ואראה האם התפללת כהוגן. הלך היהודי והביא עמו את ספר התהילים שלו. פתח אותו הח"ח והביט על דפי התהילים אחת הנה ואחת הנה, ואז פנה אל היהודי והביע את תמיהתו: הרי דפי ספר התהילים שלך הם נאים וחלקים בלי כתם ובלי כל סימנים של דמעות, האם לזו תקרא תפלה כהוגן?! המתן רגע ואראה לך כיצד יש להתפלל. הלך החפץ חיים, הביא סולם טיפס ועלה לארון הספרים שלו. הוציא מלמעלה ספר תהלים ישן ומקומט, פתח אותו הח"ח והראה לאותו יהודי כי דפי התהילים מלאים בכתמי דמעות ואמר לו: ראה כי לזאת יקרא תפלה. זה ספר התהלים של אמי ע"ה, אשר בו התפללה ושפכה הרבה דמעות שנשרו והרטיבו את ספר התהלים שלה. כך צריך להתפלל. (בדידי הוי עובדא) באחד הימים קרא החזון איש לגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצ"ל וביקש ממנו לסייע במזון לבחור מקיבוץ ה"שומר הצעיר" שברח משם וחזר בתשובה שלמה. היה זה בשנים ששרר בארץ שלטון הצנע והיה קשה להשיג תלושי מזון. הביע רבי יעקב את תמיהתו לפני החזו"א: היאך יתכן שבחור כזה התעורר לשוב בתשובה (היה זה הרבה שנים לפני תנועת התשובה הפורחת בימינו) והרי הוא נולד בקיבוץ, ללא זיק של יהדות, מחלל שבת ואוכל נבילות וטריפות וכו' רח"ל?! השיב לו החזון איש: כשאביו של הבחור הזה הדרדר לעברי פי פחת, הבאיש ונעשה חילוני, בכה עליו אביו בדמעות שליש. הוא ישב שבעה על בנו שהגיע לשמד. לבן עצמו, כבר לא עזר דבר, אבל הנכד חזר בתשובה! בניגוד לכל הגיון, ומעבר לכל צפיה. שערי דמעות לא ננעלו! (רבי יעקב אומר)
"ובני קרח לא מתו" (כו, יא)
וברש"י הם היו בעצה תחלה, ובשעת המחלוקת הרהרו בתשובה בלבם לפיכך 'נתבצר להם מקום גבוה בגיהנם' וישבו שם. פעם אחת כשישב הרה"ק רבי יחזקאל מקאזמיר זצ"ל בסעודת שבת נפל זבוב בתוך לרוטב שבקערה. מה עשה, ציוה להוציא הקערה מחוץ לשולחן, להכניס כף אל הרוטב תחת הזבוב ולהשפיל הקערה למטה, ועל ידי זה נמצא הכף עם הזבוב למעלה, ואין זה בורר פסולת, אלא בורר אוכל, על ידי שהשפיל הקערה למטה, והכף עם הפסולת נמצא מבלי פעולה כלשהי למעלה. ואמר שהנה כי כן, בשמים ממעל משתמשים בעצה זו, שנאמר "מוריד שאול ויעל" (שמואל א ב, ו) שאם רוצים להציל את מי שהוא מן הגיהנום ואינו ראוי כל כך להוציאו בעצמו, לכך "מוריד שאול" שמורידים הגיהנום בהשפלה למטה, וממילא נמצא זה "ויעל" שהוא עומד למעלה, עכדה"ק, ודפח"ח. ובזה י"ל הענין שהיה בבני קורח שנאמר "ובני קרח לא מתו" וידוע מה שאמרו חז"ל "מקום נתבצר להם בגיהנום וישבו עליו… ועליהם אמרה חנה "ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל", דהנה ידוע שהם היו בעצה תחילה, ורק בשעת המחלוקת הרהרו תשובה בלבם, לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגיהנום, והוריד הגיהנום והשאול, ונשארו הם ממעל במקום גבוה, וכן יעשה לעתיד עם כל עדת קורח. (ישא ברכה)
"ויקרב משה את משפטן לפני ה'" (כז, ה)
כשהיה הגה"ק בעל מנחת חינוך, רב בטרנופול, באו אצלו שניים מאנשי שניאטין העיר ששימש בה כרב קודם לכן, ומיד משפתחו בשיחה, הזכירו לו שבשעתו נמנו עם ידידיו הקרובים ולא הניחו לעשות מחלוקת נגדו. לאחר שהאריכו בכך הוסיפו ואמרו שבאו אליו לדין תורה. השיב להם בעל ה"מנחת חינוך" שאין הוא יכול לשבת בדינם, ואמר: בדיוק כך נהגו בנות צלפחד, בשעה שבאו אל משה רבינו לדין תודה, פתחו והזכירו לו תחילה שאבינו מת במדבר, ואביהן לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח, ולא נטל כל חלק במחלוקת שעשו נגדו קרח ועדתו, ונמנה עם ידידיו הטובים והמסורים, ורק לאחר דבריהן אלה ניגשו אל העיקר והודיעו לו שבאו אליו לדין תורה, אבל לאחר דברי החנופה שאמרו לפניו לא רצה משה לשבת בדין, אלא "ויקרב משה את משפטן לפני ה'".
"ויקרב משה את משפטן לפני ה'" (כז, ה)
פעם באה אשה אחת לשאול את הגאון רבי יעקב משולם אורנשטיין זצ"ל בעל ה"ישועות יעקב" איזה שאלה, אמר לה הגאון: חכי רגע עד שאעיין בשו"ע יורה דעה . באותו מעמד נכח שם הרה"ק ר' שלום מקאמינקא זצ"ל וכששמע זאת פנה אל הגאון ואמר: הלא איתא (פרקי אבות א, ה) "ואל תרבה שיחה עם האשה". ענה ה'ישועות יעקב': מנא לכם הא, דזה כבר מיקרי ריבוי שיחה, השיב לו הרה"ק ואמר: כך מצינו בתורה, דבפרשת בהעלותך כשבאו האנשים טמאים לשאול שאלת "למה נגרע", השיב להם משה "עמדו ואשמעה מה יצווה ה' לכם", ואילו בפרשת פנחס כשבאו בנות צלפחד לטעון אל משה כתיב "ויקרב משה את משפטן לפני ה'", ולהם לא אמר שהולך לשאול את פי ה', אמור מעתה שגם דבר זה מיקרי ריבוי שיחה, ולכן לא דיבר אתם מאומה. (אוהב שלום)
"ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה" (כז, יז)
אחד מתלמידי החפץ חיים נפל למשכב והרופאים לא מצאו לו מזור. עלה התלמיד לרבו ובקש להתברך מפיו, ובכה לפניו על נבואת הרופאים כי אפסה לו תקוה. התמלא החפץ חיים בצער על יסורי תלמידו, וביקש לתת לו עצה, אלא שהתנה עמו שלא יגלה את הדבר לאיש. הסכים התלמיד, והחפץ חיים ביקש ממנו לנסוע לאדם נסתר שהתגורר בעיירה קטנה, ולבקש להתברך מפיו. עשה התלמיד כדבריו, ולאחר שחזר לביתו, החלים בדרך נס. עברו למעלה מעשרים שנה, וגיסתו של התלמיד חלתה באותה מחלה בה חלה בצעירותו. באו בני המשפחה והפצירו בו לגלות להם כיצד התרפא בשעתו, אולם הוא סרב לגלות את הסוד, מפני שהחפץ חיים השביעו שלא יגלה את הדבר, אולם הללו לא הרפו ממנו עד שנאלץ לגלות להם את שם האיש הנסתר אליו נסע כדי להתברך. לא עברו ימים ארוכים, והאיש החל לחוש שלא בטוב, והתמלא פחד וחלחלה. מיד פנה ונסע לראדין, ונכנס אל החפץ חיים שהיה אז כבר זקן ושבע ימים, וסיפר לו את דבר המאורע מתחלה ועד סוף. שמע החפץ חיים את הדבר, ובקול שקט אמר: "צר לי, אך לא אוכל לעזר לך עתה להרפא ממחלתך. שכן אז, כאשר חלית בימי עלומיך, הייתי צעיר יותר בשנים והיה בכוחי לצום עליך ארבעים יום רצופים כדי שתתרפא, אולם עתה זקנתי מעשות כן". התברר, כי החפץ חיים ביקש להסתיר את תעניותיו במשך ארבעים יום לזכות התלמיד, והסתיר את הדבר כאילו בזכות אותו אדם נסתר התרפא התלמיד.