לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

יום רביעי ח׳ טבת תשפ"ד

מסכת בבא קמא דף מ״ח

הכניס לחצר בעל הבית פירות או שור או חפר שם/הזיק בעל הבית/הבאיש מימיו/כופר/קבלת שמירה

דף מ"ח – ע"א

הכניס פירות לחצר בעל הבית בלי ברשות ובא שור ואכל, בעל השור פטור ששן חייב רק כשאכל בשדה הניזק, ואם הכניס ברשות חייב שהקנה לו מקום ברשותו והוא חצר הניזק.

הכניס שור לחצר בעל הבית שלא ברשות ובא שור ונגח בעל השור חייב חצי נזק, ואם נכנס ברשות הוא כחצר הניזק ולשיטת רבי טרפון קרן בחצר הניזק חייב נזק שלם.

אשה שנכנסה לחצר שאינה שלה לאפות שם, כיון שמגלה זרועותיה ובעל החצר יוצא משם קיבלה עליה לשמור עז בעל הבית, ולכן אם העז אכלה הלישה ונתחמם ומת חייבת, אבל אם נכנסה לטחון שם אין בעל הבית יוצא ולא קיבלה עליו שמירת בהמות.

הכניס שור לחצר בעל הבית שלא ברשות וחפר בה בורות שיחין ומערות, בעל השור חייב בנזקי החצר ובעל החצר חייב למלאות הבור, ואם הפקיר רשותו בעל החצר חייב על נזקי הבור, ומיעוט 'איש בור' ולא שור בור אינו אלא בשור שכרה בור ברשות הרבים אבל בור ברשותו חייב שמוטל עליו למלאותו (תוספות מסתפק שמא הוא הדין אם אדם בר חיוב שכרה בור ברשותו שבעל החצר חייב על נזקי הבור, גם באש פטור אם שורו הדליק).

הכניס שור לחצר בעל הבית שלא ברשות והזיק או הוזק בו בעל הבית חייב, הרביץ גללים ונטנפו כלי של בעל הבית בעל השור פטור שבור פטור על הכלים, ואפילו לרב שבור שלא הפקיר חייב משום שור וחייב על כלים שסתם גללים הפקיר ואינו כשורו, אבל אם בעל הבית הוזק בו חייב בעל השור משום בור אף על גב ששורו כרה הבור משום שבשעת נפילה היו הגללים שלו (והוא מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה כיון שפשע במה שנכנס בלי רשות ולר"י פטור שהוא נפילת אונס).

דף מ"ח – ע"ב

אדם שנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות והזיק את בעל הבית בידו או הבעל הבית נתקלבו והוזק בו חייב, הזיקו בעל הבית אם לא ידע שנכנס פטור, ואם ידע שנכנס יש לו רשות להוציא אבל אין לו רשות להזיק ואם הזיק חייב (שנים שנכנסו ברשות או שלא ברשות חייבים אם הזיקו זה את זה אפילו בלי כוונה).

הכניס שור לחצר בעל הבית שלא ברשות ונפל לבור והבאיש מימיו בשעת נפילה אם מלכלוך שהיה על גופו חייב מכח שור, הבאיש לאחר נפילה לשמואל כל תקלה הוא בור פטור שהמים דינו ככלים ובור פטור על הכלים, לרב שתקלה שלו חייב משום שור חייב על המים, ואם הבאיש מסירחון הנבילה פטור משום שגרמא בעלמא הוא.

הכניס שור לחצר בעל הבית שלא ברשות, ונפל לבורו על אביו ובנו אם הוא תם לחכמים פטור מן הכופר ולרבי יוסי הגלילי תם משלם חצי כופר, ואם רבי יוסי הגלילי סובר כרבי טרפון קרן בחצר הניזק אפילו תם משלם נזק שלם, ואם הוא מועד ליפול בבורות שלשה פעמים כדי ליטול עשב המונח על פי הבור לכו"ע חייב כופר שלם, אבל אם לא היה מועד לכך פטור שמשונה הוא וקרן תם ואינו משלם כופר.

הכניס שור ברשות בעל הבית – לרב הלכה כחכמים שבסתמא קיבל עליו בעל הבית שמירה, לשמואל הלכה כרבי שבסתמא לא קיבל עליו שמירה (תוספות מסתפק להלכה), אמר לבעל השור שמור שורך והזיק שור הנכנס לשור בעל הבית חייב, ולפי רבי טרפון חייב נזק שלם אע"פ שהכניסו לרשות שלא הקנה לו מקום בחצר והוא חצר הניזק, הזיק שור בעל החצר לשור הנכנס בעל החצר פטור.

***************

יום חמישי ט׳ טבת תשפ"ד

מסכת בבא קמא דף מ״ט

שור שהרג וולד אשה ושפחה מעוברת/הכה אשה הרה/החזיק בשטרות ובמשכון של גר/

דף מ"ט – ע"א

משנה . שור שהרג ולד של אשה מעוברת בעל השור פטור שנאמר 'בעל השור נקי', לרב אדא בר אהבה אפילו אם התכווין השור לאשה.

שור שנגח את שפחה מעוברת ויצאו ילדיה בעל שור משלם לאדון דמי ולדות שלא גרע מנגח חמור מעוברת, שנאמר 'שבו לכם פה עם החמור' ודורשים עם הדומה לחמור (דווקא לעניין דמי ולדות שנתמעטו רק בהרג שור לבן חורין אבל בן של עבד ושפחה שנפלו לבור פטור).

אדם שהיה מתכווין לחבירו והכה האשה ויצאו ילדיה, שמין את האשה כמה היא יפה בשביל הוולדות עד שלא ילדה וכמה נפחת דמיה כשנתרוקנה ונותן לבעל, אין לה בעל נותן ליורשים, אבל כחש גופה מחמת המכה, מה שנפחת דמיה מחמת המכה הוא בכלל נזק ואינו של הבעל.

לרשב"ג אשה מבכרת משתבחת לאחר שילדה, שכשהיא מעוברת דמיה פחותים שמסוכנת למות בצער הלידה.

שבח ולדות בדמי נפח האשה – לרשב"ג חולקים הבעל והאשה, לרבנן הכל לבעל שנאמר 'ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה' מיתור 'הרה' לומדים ששבח ולדות לבעל, לרשב"ג מה שכתוב הרה היינו עד שיכנה כנגד בית הריון וכנגד כל החלל שמשם יש חמימות לוולד.

הכה שפחה משוחררת או גיורת מעוברת אלמנת עבד משוחרר או גר – לרבה נחלקו התנאים אם נותן לה דמי ולדות כיון שהיא החזיקה הוולדות בשעת מיתתו וזכתה בהם, לרב חסדא לכו"ע לא זכתה בהם ולא חל החיוב כלל.

דף מ"ט – ע"ב

בת ישראל הנשואה לגר ונתעברה ממנו וחבל בה, לרשב"ג שדמי הנפח מחיים חולקים בין הבעל והאשה, לאחר מיתתו כולה שלה.

המחזיק בשטרות של גר ששעבד לו ישראל בהם קרקעות ומת גר, ובא אחר ותפס השטרות ממנו, איבעיא לרב ייבא סבא אם אין מוציאים אותם ממנו כיון שהראשון החזיק בהם על דעת להחזיק בשדות ולא בשטרות ולא זכה לא בשדות ולא בשטרות, או שדעתו גם להחזיק שטרות להשתמש בהם כדי לצור על פי צלוחיתו.

משכון של ישראל ביד גר ומת גר ובא ישראל אחר והחזיק בו מוציאים מידו כיון שמת הגר פקע שיעבוד והוא מטלטלים של ישראל.

משכון של גר ביד ישראל ומת גר ובא ישראל אחר והחזיק בו אם היו מונחים בחצירו של ישראל המלוה בשעת מיתת הגר זכה בהם שחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו (והיינו בחצר המשתמרת או בעומד בצד שדהו), ומוציאים אותו מיד מי שתפס, ואם לאו זכה הבעל חוב כנגד המעות, והשאר זכה בהם המחזיק.

***************

מסכת בבא קמא דף נ׳ – נ״ב

בור ברשות הרבים/בור שכתבה וחייבה התורה

דף נ' – ע"א

משנה . בור ברשות הרבים – לרבה חייב שנאמר 'וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו' שהתורה מחייבת משום עסקי כרייה ופתיחה אף על פי שאין הקרקע שלו, בין אם חפר ברשות הרבים ופתח לרשות הרבים ובין חפר ברשות היחיד ופתח לרשות הרבים חייב, לרב יוסף הוא לרבי ישמעאל אבל לרבי עקיבא פטור, ופסוק 'כי יכרה' צריך ללמד שגם אם כרה הבור דיי בכיסוי ולא צריך לסתום, ופסוק 'כי יפתח' צריך ללמד שגם אם פתח צריך לכסות אף על פי שלא כרה הבור.

בור ברשות היחיד שהפקיר הרשות ולא הבור (או חפרו סמוך לרשות הרבים שלא היה לו להתקרב כל כך לרשותו ולרש"י חייב לכו"ע, לר"י הוא הדין חפר בור ברשות אחרים, תוספות הקשה שעל החופר לשלם היזק של החצר לבעל החצר ועל בעל החצר למלאותו ובעל החצר חייב בנזקי הבור) או חפר ברשות הרבים ופתח לרשות היחיד, לרב יוסף חייב שנאמר 'בעל הבור', לרבה היינו רק לרבי עקיבא אבל לרבי ישמעאל פטור שלא הפקיר הרשות כדי שיהא חייב בנזק ופירוש 'בעל הבור' היינו בעל התקלה.

אסור לחפור בור ברשות הרבים ויפתח לרשות היחיד גם לסוברים שפטור בבור ברשות היחיד משום שאין עושים חלל תחת רשות הרבים, ואם נפתח החלל חייב למי שסובר שחייב בבור ברשות הרבים.

חפר בורות ברשות היחיד הסמוך לרשות הרבים, אם חפר כדי לעשות יסודות לחומת הבית לת"ק פטור גם לסוברים שחייב בבור ברשותו משום שדרך לעשות כן ואינו פושע, לרבי יוסי בר יהודה חייב עד שיעשה מחיצה עשרה או עד שירחיק ממקום דריסת רגלי אדם ובהמה ארבעה טפחים.

חפר או פתח בור ומסרו לבני העיר לשתות ממנו ,פטור וכן היה מנהגו של נחוניא חופר בורות שיחין ומערות ואמרו עליו חכמים קיים זה אף הלכה זו.

בתו של נחוניא חופר שיחין נפלה לבור גדול, שעה ראשונה אמר רבי חנינא בן דוסא שהיא תעלה וכן שניה, שלישית שהוא זמן שתמות אמר שעלתה, ואילו של יצחק נזדמן לה ואברהם הנהיגו, ואמר שאינו נביא ולא בן נביא אלא שדבר שאותו צדיק מצטער בו יכשל בו זרעו ?.

הקב"ה מדקדק עם צדיקים הדבקים בו אפילו כחוט השערה, שנאמר 'וסביביו נשערה מאד' או מפסוק 'אל נערץ בסוד קדושים ונורא על כל סביביו' ומטיל אימת המשפט עליהם ולכן מת בנו של נחוניא חופר שיחין בצמא.

כל האומר הקב"ה ותרן לעבור על כל פשע יופקר חייו וגופו, שנאמר 'הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט' שמורה לבריות לחטוא.

דף נ' – ע"ב

'ארך אפים' משמע שתיים, שמאריך רוגז לרשעים וממתין מלהיפרע לצדיקים.

לא יסקל אבנים מרשותו לרשות הרבים, חסיד אחד אמר למי שעשה כן מפני אתה מסקל מרשות שאינו שלך לרשות שלך, לימים מכר שדהו ונכשל באותם אבנים שברשות הרבים.

משנה . בור שכתבה התורה שחייב עליוהיינו שיש בו עשרה טפחים כדי להמית, ולא דווקא בור עגול אלא הוא הדין כל שיש בו עומק עשרה טפחים כדי להמית אפילו שיח אף על פי שהיא ארוכה וקצרה שיש בו הבל כדי להמית, ואפילו מערה אף על פי שהיא מרובעת יש בו הבל מיתה, ואפילו חריצים שרחבים יש בו הבל מיתה, ואפילו נעיצים שקצרים מלמטה ורחבים מלמעלה, ואם היו פחות מעשרה ומת פטור ואם הוזק חייב.

בור שחייבה עליו תורה – לרב היינו משום שעשה הבל הממית בבור של י' טפחים והבל המזיק בבור פחות מי', ועל החבטה אי אפשר לחייב ואם ידוע שנחבט מחמת קרקע עולם פטור שאין הקרקע שלו, ולכן אם עשה תל גבוה עשרה ברשות הרבים ועלה שם שור ונפל פטור (אבל נתקל ונחבט בגובה חייב שקרקע שלו הוא), לשמואל בור שחייבה התורה היינו להבל כיון שכתוב בתורה בור היא אפילו במלא ספוגים של צמר שאין שם חבטה וכל שכן לחבטה כיון שהוא עשה החבטה, וחייב גם בנפל מתל גבוה (לתירוץ א' בתוספות דווקא עשה גובה ה' טפחים וחפר ה' טפחים שאל"כ הוא כנתקל בבור ונפל אחורי הבור).

 ***********

 

'דיני בור'

דף נ"א – ע"א

שור שנפל ליאור אם הבעלים המתין מעת לעת או עמדה והלכה סימן שאינה טריפה (עמדה – צריכה בדיקה, הלכה אינה צריכה בדיקה, שהתה מעת לעת – משמע מבה"ג שצריכה בדיקה) ואם שחטה כשרה, אם שחטה קודם אם היה עמוק ו' הבהמה טרפה כיון שמכריסה עד הארץ גבוה ד' נמצא שנפלה ונחבט בעשרה טפחים שיש בו כדי לעשות טריפה.

בית הסקילה היה גבוה שתי קומות ועם קומה של הנסקל ג' קומות, ולא עושים פחות מזה משום 'ואהבת לרעך כמוך' ברור לו מיתה יפה שימות מהר, ולא עושים יותר מזה משום שמנוול ונעשה אברים (מהסוגיא משמע שדין טריפות אדם כדין טריפות בהמה וקשה לר"ת שמחלק ביניהם).

'כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך וכו' כי יפול הנופל ממנו' שחייב במעקה רק אם יפול הנופל ממנו לרשות הרבים אבל אם רשות הרבים גבוה מהגג עשרה טפחים פטור.

משנה . אחד חפר בור תשעה טפחים והשני השלים לעשרה ועשה בור שיש בו כדי להמית – לרבי האחרון חייב אם נפל שם שור ומת ושניהם חייבים אם ניזק, לחכמים השני חייב גם על נזקין והראשון פטור שנאמר 'כי יכרה איש בור' אחד ולא שנים, [והתורה בא לחייב מי שעשה בור למיתה וכמו שנאמר והמת יהיה לו, ועל כרחך התורה לא בא לפטור הראשון אם מת השור שהרי הוא לא עשה בור למיתה ועל כרחך התורה בא לפטרו מניזקין].

'כי יפתח איש בור' איש למעט שאם שור כרה בור בעל השור פטור.

'והמת יהיה לו' למעט שאם נפל שם קרבן שיש בו מום אע"פ שהוא של הבעלים [ואינו נתמעט 'מרעהו' וכגון בכור ששייך לכהן או שאר קרבן, ואף שפדהו הבעלים], מכל מקום בעל הבור פטור כיון שאין המת שלו שאין ראוי להאכיל לכלבים.

שניים ששלחו שליח לחפור בור המשלחים פטורים והחופר חייב שאין שליח לדבר עבירה.

בור של שני שותפים שניהם חייבים בה, כגון בחצר של שניהם [לרבי עקיבא שחייב על בור ברשותו והפקירו רשותו ולא בורו], או שכרה הראשון ט' והשני הוסיף טפח שלרבי שניהם שותפים בה לנזקין, או ששניהם עקרו חוליא בבת אחת והשלימו לעשרה.

דף נ"א – ע"ב

אחד חפר בור תשעה ובא אחר והשלים לעשרה – לחכמים השני חייב בין אם מת בין אם הוזק, לרבי האחרון חייב אם מת ושניהם חייבים אם הוזק (ראשון ח' ושני ט' גם לחכמים שניהם חייבים).

אחד חפר בור עשרה והשני השלים לעשרים (וה"ה לי"א) והשלישי השלים לשלושים ונפל שם שור ומת ללישנא קמא לרב זביד גם לחכמים כולם חייבים כיון שגם הראשונים עשו בור שיש בו כדי להמית, ללישנא בתרא לרב זביד לחכמים הראשונים פטורים, ולרבי שניהם חייבים ואם לא עשו הראשונים הבל וחבט מיתה רק האחרון חייב.

הניח אבן על פי בור תשעה והשלים לעשרה – לחכמים אחרון חייב לנזקין ולמיתה ולרבי אחרון חייב במיתה ושניהם חייבים בנזקין אע"פ שהוסיף בבור למעלה ולא עשה הבל למטה.

איבעיא באחד חפר בור תשעה והשני השלים לעשרה וחזר האחרון ומילא הטפח שכרה בעפר, או סילק אבניו אם רק הראשון חייב בנזקין כיון שהשני סתם הטפח שכרה, או כיון שחפר טפח עשירית נעשה בור של השני אף על פי שסתמו וחייב בנזקין.

בור חלל עשרה וחלק מים – שמונה ושתי טפחים מהם מלא במים דינו כבור עשרה שכל טפח מים מוסיף הבל מיתה כחלל בשתי טפחים, ואיבעיא בבור תשעה וטפח אחד מים כיון שאין ב' טפחים של מים אין בו הבל או כיון שהבור עמוק יש בו הבל מיתה, בור ז' וג' טפחים מים כיון שיש הרבה מים יש הבל מיתה או כיון שאינו עמוק אין בו הבל מיתה.

חפר אחד בור עשרה והשני הרחיבה – ללישנא קמא לרב אשי אם מת בהבל השני פטור שהרי מיעט הבל מיתה, ואם מת בחבטה חייב שהרי הוסיף בחבטת הבור, ללישנא בתרא אם נפל במקום שהרחיב חייב ואם נפל במקום אחר פטור.

בור שהעומק כרוחב יש אומרים שיש בו הבל עד שיהא רחבה יתר על עומקה ואז אין בו הבל, ויש אומרים שאין בו הבל עד שיהא עומקה יותר על רחבה.

בור של שני שותפים היה הראשון דולה מן הבור ובא חבירו ואמר הנח לי ואני אדלה מים – לחכמים כיון שהניחו משתמש הראשון פטור והשני חייב שסוברים אין ברירה (והשותפים שנדרו הנאה זה מזה אסורים להיכנס לחצר שמקפידים אבל בבקעה מותר שלא מקפידים) והשני נעשה שואל על חלק של הראשון וכולו מוטל עליו לשמרו, לרבי אליעזר בן יעקב כיון שמסר לו הכיסוי נעשה שומר על כולו אבל לא מסר לו הכיסוי שניהם חייבים שסובר יש ברירה וכל אחד ממלא משלו.

המוכר בור לחבירו ורוצה לקנות בקניין חזקה צריך המוכר לומר לו לך חזק וקני, ואם מסר לו הכיסוי הוא כמו שאמר לך חזק וקני וכיון שנשתמש בו קנה בחזקה.

 **************

 

קניין חזקה ומשיכה/כיסוי הבור

דף נ"ב – ע"א

הקונה בית לחבירו ורוצה לקנות בקניין חזקה צריך המוכר לומר ללוקח לך חזק וקני, וכיון שמסר לו המפתח הוא כמו שאמר לך חזק וקני (מסר לו המפתח חייב לבדוק חמץ, נעילת דלת לרשב"ם לא הוי קנין חזקה לר"י קנה).

המוכר עדר לחבירו ורוצה לקנותו בקניין משיכה צריך המוכר לומר לך משוך וקני, אם מסר לו הזוג שמקרקש בה לפני העדר וכל העדר הולך אחריו הוי כאומר לך משוך וקני, ולר' יעקב אם מסר לו עז חריף ההולך בראש העדר הוא כאומר לך חזק וקני.

רועה שמתרגז על העדר מנקר עיני העז ההולך בראש העדר ונופלת בבורות וכל העדר אחריה, כך כשהמקום נפרע ממנה להם פרנסים שאינם מהוגנים.

משנה . בור של שני שותפים וכסהו הראשון כראוי והתליע מתוכו ובא השני ומצאו מגולה ולא כסהו השני חייב, והראשון פטור לרב עד שיבוא ויראה מגולה (לתוספות עד שיצא קול שהבור מגולה), לשמואל עד כדי שיודיעוהו, לרבי יוחנן עד כדי שיודיעוהו וישכור פועלים ויכרות ארזים ויכסה(וגם לשני נותנים שיעור זה).

התליע מתוכו ונפל לתוכו שור או חמור אם כסהו כראויומת פטור, לא כסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת חייב.

נפל מקול הכרייה בעל הבור חייב אם נפל לפניו אפילו אם השור פקח, לאחריו פטור.

נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו או חמור וכליו ונתקרעו חייב על הבהמה ופטור על הכלים, שבור פטור בו על הכלים.

נפל לתוכו אדם אפילו בן או בת עבד ואמה ומתו פטור מגזירת הכתוב שבור פטור בו על מיתת אדם.

דף נ"ב – ע"ב

כסהו בכסוי שיכול לעמוד רק בפני שוורים ולא לגמלים ובאו גמלים וקלקלו הכיסוי ובאו שוורים אחר כך ונפלו לתוכו, אם שכיח שם גמלים פושע הוא גם לשוורים שידע שהגמלים יקלקלו הכיסוי וחייב, אם לא שכיח כלל הוא אונס ופטור, אם גמלים באים לפרקים ונפלו שם גמלים פושע הוא וחייב, אם נפלו שם שוורים ללישנא קמא הוא ספק, ללישנא בתרא חייב כיון שבאים לפרקים.

כסהו בכסוי שיכול לעמוד רק בפני שוורים ולא לגמלים ושכיח גמלים והתליע מתוכו לא אומרים מיגו שהוא פושע אצל גמלים הוא גם פושע לעניין התלעה (ואינו חייב משום שהוא תחילתו בפשיעה וסופו באונס שאין האונס מחמת הפשיעה, ולאביי גם כשאינו מחמת הפשיעה חייב, ולר"י מיירי בכיסוי שאם גמלים עוברים נפתח מיד והוא תחילתו וסופו באונס לעניין שוורים).

נפל לתוכו שור שהוא חרש שוטה וקטן או פקח ומהלך בלילה חייב, אבל שור פקח ומהלך ביום פטור ולא אומרים מיגו שפשע לעניין חרש פשע נמי לעניין פקח.

***************