ליקוטים וסיפורים נפלאים לפרשת צו – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

"אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ו,ו )

תמיד. בכל רגע. בכל מצב נתון. זוהי אזהרת התורה לגבי האש שדלקה על מזבח בית ה' . אנו כרגיל מנסים להבין, מה שייכת אזהרה זו אלינו, בזמן שאין בית המקדש קיים, כיצד ניתן לקחת ממנה צידה לחיי השגרה הסוחפים . העשיר אינו מקבל איש כעת! טרקו המשרתים לשמעון היתום את הדלת. שמעון כסס ציפורניים באכזבה, חיכה חצי שעה באיזור ושב אל בית העשיר, אולי יתמזל מזלו. הפעם העשיר עמד ליד הדלת והורה להכניס את שמעון לחדרו . מה תבקש? שאל העשיר בסקרנות את הנער היתום . שמעון השפיל עיניים: הלוואה של חמישים לירות טורקיות. העשיר הביט בפניו של שמעון ושאל: ומהיכן תחזיר ? שמעון פרץ בבכי, אמי האלמנה ואני ואחי הקטנים סובלים חרפת רעב, אני מוכרח להביא הביתה מעט כסף לפרנסת המשפחה. אשתדל להשיב לך לכשירווח . העשיר הנהן מעט והשיב, בן חיל נראה הנך, אם תסכים להוכיח את עצמך – אתן לך חמישים לירות בחינם ! תנאו של העשיר היה מסוכן, מזעזע ואכזרי. לשהות עד צוואר משך לילה שלם במימי הבוספורוס, שאיסטנבול שוכנת על גדותיו. הימים ימי טבת היו, קור מקפיא שרר באיסטנבול, קל וחומר במי הים בשעות הליל . שמעון הביע נכונות מיידית והתחייב . העשיר פתח את הדלת וסימן לו לצאת . הלילה אבוא בחצות לראות אם מקיים הנך את שסיכמנו . האלמנה נחרדה. לילה שלם? נער כבן חמש עשרה? הן אם ישוב לביתו בעלות השחר, יהיה מצונן וייפול למשכב. על הגרוע מכך – לא העיזה לחשוב אפילו . אבל שמעון שכנע, הפציר, הסביר שה' יהיה בעזרו – והיא בלב כבד הסכימה. לא לבד כמובן, בעצמה באה לפקח על בנה המסור מרחוק, ישבה האם על החוף, עטופה בסוודר, שמעון נכנס המימה ולבה יצא לקראתו . החליטה להקל מעליו, אספה גזרי עצים דקים והדליקה מדורה על החוף. חום רב לא יצא ממנה לשמעון, אולם לפחות הצליח לראות את אמו . בחצות הלילה הגיע העשיר, חסר הלב, העיף מבט, הנהן בראשו והלך . בבוקר התייצב שמעון רועד ותשוש בבית העשיר, מצפה לקבלת התמורה, אך העשיר סירב, הייתה מדורה דולקת על החוף, זה לא נקרא שעמדת בתנאי.. . שמעון המושפל הרגיש נבגד, בהחלטה רגעית עלה לבית המושל הטורקי וסח לו את המעשה כולו. המושל זעם מחרון ועיניו הוצפו דם. מהרו, ציווה למשרתיו, תוך מחצית השעה רוצה אני את הגביר פה. העשיר הובא נבוך ותוהה לפשר הבהילות, אך לפליאתו המושל היה חביב, הבה נשוחח על כמה דברים ובינתיים נשתה קפה . לקח המושל את הקומקום, הצית את האש בכירה והניח את הקומקום כנגד האש. רחוק מעט. הזמן חלף והמושל קם לבדוק האם המים רתחו, העשיר העיר במבוכה, כבודו, אם הקומקום לא יעמוד על האש ממש – הוא לעולם לא ירתח . המושל סינן בזעם: אם מדורה קטנה על החוף יכולה לחמם יתום צעיר, מדוע שהקומקום הקרוב לאש לא ירתח?!.. . העשיר חויב בתשלום שהבטיח, בתוספת פיצויים על התעללותו חסרת המצפון . גם כאשר בעוונותינו בית המקדש אינו עומד על מכונו, עדיין ניתן לקיים את ציווי התורה לאש תמיד היוקדת . ההתלהבות בקיום המצוות, בלימוד התורה, היא האש שצריכה לבעור בלבו של האדם, תמיד . אפשר שניתן לרמז בדברי חז"ל מעולם לא כיבו גשמים אש של עצי המערכה (אבות ה, ה), שכשם שהגשם היורד בחלל העולם לא מכבה את האש המצויה בבית פנימה, כך אש הדולקת בתוככי לבו של האדם, מסייעת לו בעבודת הבורא. אש זו אינה מושפעת מצרכי הגשמיות ("גשמים"), ואינה נכבית מהם. (במחשבה תחילה )

 

"אם על תודה יקריבנו" (ז, יב)

על דבר הודאה על נס שנעשה לו (רש"י ) התרגשות גדולה היתה בבית הכנסת של רבי יעקב עמדין בעל היעב"ץ . הצדיק עומד ומברך בכונה גדולה "הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב", והכל משיבים בהתלהבות "מי שגמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב סלה! " דקות ספורות לאחר מכן התאספו הכל סביב הרב, והאזינו בהתפעמות לסיפור נס הצלתו . חסד ואמת עשה עמי ה', פתח היעב"ץ, והציל אותי ואת כתבי גם יחד, וכך היה המעשה, בשעת לילה מאוחרת הייתי רכון על תלמודי, ישבתי ליד השלחן כשמלפני מונחת תיבת עץ, עליה מונחים כלי הכתיבה, הדפים והספר שאני לומד ממנו. בתוך שקע הנמצא בקצה התיבה, תחוב היה נר גדול של חלב, שהאיר לי בלימודי. לפתע חשתי עייפות רבה, והנחתי ראשי על זרועי המונחת על התיבה, כדי לנוח כמה דקות ולאזור כוח להמשך הלימוד. אולם מבלי משים שקעתי בשינה עמוקה . דקה חלפה, ועוד אחת, ונר החלב המשיך לדלוק עד שכלה הנר, והאש אחזה בתיבת העץ, הדפים אף הם החלו לבעור אך אני עודני שקוע בשינה… לפתע חשתי טלטלה, והתעוררתי משנתי בבת אחת, אז גליתי את הסכנה העצומה שהייתי נתון בה, וכיביתי מיד את האש, רגע לפני ששרפה את פני . בברכת הגומל אשר ברכתי היום, סיים הרב, מודה אני לה' על שני ניסים שנעשו לי במאורע זה, על הצלת גופי מן האש, ועל הצלת יגיע כפי הכתבים שכה עמלתי עליהם, שהרי הדפים שנשרפו היו אלו שכבר הודפסו, ואילו הדפים שטרם הודפסו, לא אחזה בהם האש. (מור וקציעה )

 

"וילבש אותו את המעיל" (ח, ז)

רבי, ברכני! – התחננה האשה בפני הגאון רבי יחזקאל אברמסקי, סכנה גדולה עומדת בפני ! מי היתה אותה אשה? ובפני איזו סכנה עמדה ? היתה זו שרה, אחייניתו של הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ', ראש ישיבת קמניץ שבליטא. הימים היו ימי מלחמת העולם הראשונה, ועומדת היתה לחצות את הגבול המפריד בין פולין לרוסיה. דבר זה היה כרוך בסכנת נפשות . האזין הרב אברמסקי לדבריה של האשה, הרהר מעט ושאל, התואילי נא לעשות למעני חסד גדול ? ודאי! – ענתה שרה בלי היסוס, במה מדובר ? מבקש אני השיב הרב שתקחי עמך בעברך את הגבול, את כתבי היד של ספרי חזון יחזקאל, ותעבירי אותם לוילנא . האשה האמיצה לא סירבה, לקחה עמה את הכתבים, והרב ברכה שתגיע לשלום. כיצד עברה האשה את הגבול עם הכתבים? היא הגתה רעיון מתוחכם, וחיברה את כל הכתבים זה לזה עד שנעשו כעין סדין ארוך, אותו כרכה סביב גופה . קרוב לגבול צעדו בחשש קבוצה של שלושים איש, החפצים לעבור את הגבול בשלום. גם שרה צעדה עמהם, ובפיה נשאה תפילה, אנא ה', הצל אותי ואת הכתבים היקרים אשר עלי, והבא אותנו בשלום אל מחוז חפצנו ! עצרו! – נשמעה קריאה ברוסית, ומיד החלו יריות לרחף באויר סביב אנשי הקבוצה. למשמע היריות נמלטה שרה, ומצאה מחסה בתוך גורן של תבואה . החיילים הרוסים ראו אשה נמלטת. היכן היא מסתתרת? שאלו בכעס, אף אם אנו לא רואים אותה, הרי שהכלבים יאתרו אותה בקלות ! החיילים הרוסים הביאו כלבים, מומחים לאיתור בני אדם על פי ריחם . הכלבים צעדו ברחבי השדה, אך שרה לא נמצאה . כיצד לא איתרו אותה הכלבים על פי ריח גופה ? גופה של שרה עטוף היה בכתביו של החזון יחזקאל, והכלבים לא יכלו למצאה, חבויה בתוך התבואה, וכך היתה לניצולה היחידה מאותו מקרה . לאחר תלאות רבות זכתה שרה להגיע לוילנא. מיד כשהגיעה, פנתה לביתו של הגאון רבי חיים עוזר גרודזינסקי, ומסרה את הכתבים לידו, תוך סיפור המעשה . נענה רבי חיים עוזר ואמר: אין פלא בכך שלא נתפסת על ידי כלבים, הרי בהיותך מוקפת בכתבים, הפכת להיות חלק מספר התורה ! יותר מששמרה שרה על דברי התורה, שמרו הם עליה . (עלינו לשבח )

 

"אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעושרו" (ירמיהו ט, הפטרת צו).

מעשה בראש ישיבה חשוב באמריקה, שחלה רח" ל במחלת השכחה, אולם המשיך במידת היכולת לומר את שיעוריו הנפלאים כסדרן. פעם הכין במסירות רבה את השיעור אותו היה אמור למסור למאות תלמידי הישיבה, אלא, שממש בכניסתו להיכל בית המדרש, לפתע תקפה אותו השכחה, עד שלא זכר מאומה מכל השיעור. ראש הישיבה נקלע למצב מאוד מביך. הוא עמד בפני התלמידים הרבים, ולא יכול היה לומר אף מילה מהסברות והפלפולים שהכין לקראת השיעור . היה זה אירוע שלא ישכח. לא רק ראש הישיבה כבש את פניו בקרקע מרוב כלימה. גם התלמידים לא יכלו להביט בפני רבם . את השקט ששרר בהיכל הישיבה אפשר היה לחתוך בסכין . ראש הישיבה אולי שכח את השיעור, אבל לא שכח לנצל את העיתוי המיוחד הלזה, כדי לחזק את תלמידיו . הוא לא העלים ולא כיחד מהם את העובדה שכל השיעור נשכח ממנו, אבל דבר אחד אני כן זוכר, את הגמרא (סוטה מט:) האומרת ש'משמת רבי (רבי יהודה הנשיא) – בטלה ענווה', ומיד לאחר מכן מביאה הגמרא את דברי רב יוסף, שאמר שהענווה לא בטלה מהעולם, כיון "דאיכא אנא", דהיינו שכל עוד שאני נמצא בעולם – אי אפשר לומר שבטלה ענווה… והשאלה המתבקשת היא – וכי לזו ענווה ייקרא?! איך יתכן שעניו יכריז על ענוותנותו?! לכאורה זה ההיפך הגמור מענווה ! התשובה היא – המשיך ראש הישיבה במתק לשונו – שכידוע, האמורא הקדוש רב יוסף חלה ומחמת החולי שכח את תלמודו, (ולאחר מכן תלמידו אביי הזכיר לו את תלמודו בכך שהזכיר לו את כל שלמד ממנו, (נדרים מ"א.), וממילא, עומד רב יוסף ומכריז: כל עוד שאני בעולם, ואפשר להביט בי, ולראות את רפיסותו של האדם, שיכול לאבד ברגע את כל מה שקיבל במתנה מהבורא יתברך – עדיין לא בטלה ענווה; שהרי מי שמתבונן בי – לא יכול להיות בעל גאווה ! סיים ראש הישיבה – כשדמעות חונקות את גרונו – אמנם את השיעור לא יכולתי להעביר היום, אך הבה ונלמד פרק -מוסרי במדת הענווה! אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגיבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעושרו, הואיל והחכמה הגבורה והעושר וכל שאר המעלות שיש לאדם, ניתנו לו במתנה מה' יתברך, ועליו לזכור שהוא עלול לאבדם ברגע אחד, כי מי שם פה לאדם או מי ישום אילם או חרש או פיקח או עיור, הלא אנכי ה' (שמות ד', יא). עוד בעניין הענווה – מעשה ביהודי שקנה חלקת קבר, וכאשר הלך לראות בעיניו את מיקומו, נוכח כי חלקתו נמצאת בין שתי נשים. מאחר שמנהג העולם שלא לקבור איש אפילו ליד אשה אחת שאינה אשתו , וכל שכן שלא בין שתי נשים, היהודי היה סבור שזה מקח טעות. הציע את טענתו לפני הגאון רבי ישראל יעקב פישר זצ"ל. השיב לו הגאון: יש פתרון לבעיה – לאחר אריכות ימים כשיבוא זמנך, יעמיקו באדמה ויחפרו עמוק יותר מהרגיל, ובכך לא תנוח בין שתי נשים, כיון שקברך יהיה עמוק יותר מהן. כששמע הגאון רבי אברהם גניחובסקי זצ"ל את המעשה, אמר: יש ללמוד מכאן מוסר השכל, לפעמים נמצא אדם במבוך, 'בין הפטיש לסדן', העצה בשבילו היא להנמיך את עצמו ולהתכופף יו תר לעומק, ובכך ייפטרו בעיותיו. גם בעיות מורכבות ומחלוקות קשות, שחושב האדם שאין להן פתרון בשום אופן, עם ענווה והתכופפות ניתן לפתור אותן ! (ופריו מתוק )