ליקוטים וסיפורים נפלאים לראש השנה תשפ"ה – מאת ר' ברוך רובין הי"ו

 

סיפר אחד מראשי הכוללים בירושלים את שסיפר לו אביו. כאשר האב היה עדיין אברך צעיר, פגש פעם ברחוב את מרן הגאון הגדול רבי חיים שמואלביץ זצ"ל. שאל אותו הגאון: "כלום מתכוננים לראש השנה?" השיב האברך מה שהשיב . שוב שאל רבי חיים: "כלום אתה מתכונן לראש השנה? ליום הדין?" התלמיד האברך הבין שרבו רוצה לאלפו בינה בקטע כלשהו, שתק אפוא וחיכה למוצא פיו של רבו. אמר רבי חיים: "השנה ראש השנה שלושה ימים. האישה צריכה לבשל כמות גדולה של אוכל. האין זה מן הראוי שתיקח את הילדים הקטנים המפריעים לה בבית במלאכת הבישול הקשה ותצא איתם לטייל?" למד אותו תלמיד מה נקרא הכנה ליום הדין, כפי שהבין זאת גאון התורה וגדול המוסר רבי חיים שמואלביץ זצ"ל.
מעשה בחסיד אחד שנכנס בערב ראש השנה אל בעל החידושי הרי"ם ושפך לפניו את צקון לבו, שהשנה החולפת עברה עליו ללא תורה וללא עבודה. אמר לו הרי"ם: "ראה בני, בהרהור תשובה אמיתי מעומק הלב, הרהור של הרף עין, עדיין יכול אתה לתקן את השנה כול ה, והרי גמרא מפורשת היא בקידושין דף מט: 'המקדש את האישה… על מנת שאני צדיק, אפילו רשע גמור מקודשת, שמא הרהר תשובה בדעתו'." הרי שאפילו בהרהור של רגע, אפשר לתקן את הכול ! וכן בערב ראש השנה בתפילת מנחה, שלכלות השנה לא נשארה אלא שעה קלה בלבד, עדיין אנו מתפללים "ברך עלינו… את השנה הזאת" ומברכים בשם ומלכות "ברוך אתה ה' מברך השנים". והרי השנה כבר הלכה וחלפה לה, סימן שברגע אחד עדיין אפשר לתקן למפרע את כל השנה החולפת כולה ! (רבי אהרן מקרלין )

 

"יהי רצון שירבו זכויותינו"

יש לתמוה מה שייך להתפלל על זה, הרי דבר זה הוא בידי האדם עצמו נתון אם ירבה במצוות? אלא יש לפרש שאנו מתפללים שנזכה לשוב בתשובה מאהבה ואז זדונות נעשות לו כזכויות, (ע"פ יומא פו ע"ב) "יהי רצון שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה" טובה בלבד אינו מספיק, משום שחייב לברך על הרעה כמו על הטובה ולומר גם זו לטובה, לכן מבקשים שתהיה גם מתוקה. יום ראש השנה הוא יום חג. לובשים בגדי חג, מכסים את השולחן במפה לבנה ואוכלים מאכלים משובחים. התמיהה רבה: לשמחה מה זו עושה ביום כה גורלי ? המגיד מדובנא הסביר זאת במשל: מלך אחד קרא לשניים מן השרים שלו ואמר להם: זה חודשים רבים שאני עוקב אחר כל השרים ומחפש מתוכם שניים אשר יתאימו לתפקיד מיוחד, הדורש אחריות ונאמנות. ברשותי מצויה חותמת הזהב המלכותית, אשר בה אני חותם על כל מסמך מלכותי ואשר בלעדיה אין כל תוקף לשום מסמך . לאחרונה התרבו טרדותיי, ואני מחפש שני שרים נאמנים אשר בידיהם אוכל להפקיד את החותמת היקרה ולהטיל עליהם את התפקיד האחראי. מבין כל השרים, נוכחתי לראות כי אתם המתאימים לכך ביותר. אייחד לכם לשכה מכובדת בארמון ותקבלו משכורת גבוהה, אולם זכרו תמיד את גודל האחריות המוטלת עליכם ! בשמחה רבה קיבלו השרים את התפקיד החדש. הם ישבו בלשכתם וקיבלו לידיהם את המסמכים המלכותיים, החתימו אותם בחותמת המלך והקפידו תמיד בתום ההחתמה להחזיר את החותמת אל הכספת המיוחדת שהותקנה עבורה.
עבר יום, עברו יומיים, שלושה וארבעה, והשרים החלו להשתעמם. באחד הימים ישבו שניהם בלשכתם משועממים ודברו על דא ועל הא. אתה יודע, פנה האחד אל חברו, היום לפני בואי לכאן קניתי כמה בקבוקי יין משובח במיוחד, טעמו טעם גן עדן ממש, הנה הבקבוקים כאן אצלי. ביקש החבר לטעום מעט מן היין, אולם חוק היה במדינתם כי אין לשתות יין בארמון המלוכה. אלגום כוסית אחת מן היין, ביקש החבר, רק כדי לטעום את טעמו המיוחד. הסכים השר ומזג לחברו כוסית אחת. ריח היין אשר הכה באפו שכנע גם אותו לטעום כוסית אחת בלבד. שתו השרים כוסית אחת, ולאחריה עוד כוסית, ועוד כוסית… סיימו בקבוק ופתחו בקבוק נוסף, ועוד בקבוק, ועוד בקבוק… עד אשר השתכרו כליל. אולי יש לך משהו לאכול?! צעק האחד אל חברו מתוך שכרותו. אכן כן, אישר החבר, קניתי אגוזים משובחים, הבה ונאכל יחד. הוציא השר את שקית האגוזים שקנה ופתח אותה. אולם כאן ניצבו השיכורים בפני בעיה: במה יפצחו את האגוזים? הביטו כה וכה ולא מצאו חפץ מתאים לפיצוח האגוזים . והנה עלה רעיון מבריק בראשם: חותמת הזהב של המלך היא החפץ המתאים ביותר! הוציאו מיד את החותמת מן הכספת, התיישבו על הרצפה והתחילו לפצח את האגוזים . לרוע מזלם, בדיוק באותו רגע עבר המלך ליד לשכתם. הקולות המשונים שעלו מן הלשכה הביאוהו להיכנס פנימה. המראה שנגלה לעיניו הכה אותו בתדהמה מוחלטת: השרים יושבים על הרצפה, בקבוקי יין ריקים מתגלגלים סביבם, והם מפצחים אגוזים בחותם המלך! איזה בזיון, איזה חילול נורא של חותם המלך ! בכעס אין קץ הוא פנה אל השרים ואמר: היום בערב תתייצבו לפני למשפט! חילול חותם המלך זוהי עבירה חמורה ביותר, שעונשה גזר דין מוות! הבהלה הפתאומית הפיגה את שכרותם של השרים. בבת אחת קלטו את אשר עשו ואת מצבם הנורא. עוד לפני שהספיקו לומר מילה, נכנסו שוטרי המלך אל הלשכה ואסרו את ידיהם באזיקים. הם הובילו את כל אחד מהם לביתו תחת משמר כבד, על מנת להתכונן למשפט שייערך בערב. הגיע השר האחד לביתו שבור ורצוץ. הוא סיפר לבני ביתו בדמעות כי היום בערב ייערך לו משפט והוא צפוי לעונש מוות. הוא החל להיפרד מבני משפחתו, כתב צוואה, וכך העביר את השעות שנותרו לו עד המשפט בצער וביגון. בהגיע המועד, הובילוהו השוטרים לעבר בית המשפט. בדרך פוגש הוא את חברו השר, שגם הוא כמוהו מובל על ידי שוטרים אל בית המשפט. הוא מביט על פני החבר, והנה להפתעתו הוא רואה שחברו שמח ורגוע! בהשתוממות עצומה הוא פונה אליו ושואל: מדוע אתה כה רגוע? האם אינך יודע שאנו עומדים עכשיו למשפט שתוצאותיו גזר דין מוות? ! חייך הלה אל חברו והשיב לו: אספר לך ידידי, לאחר שקרה מה שקרה והוזמנו אל המשפט, לא נפלתי ברוחי! חשבתי לעצמי: כיצד אוכל לשכך את כעסו של המלך ולהמתיק את גזר הדין ? ביקשתי שיקראו לביתי את ידידנו המשנה למלך. בהגיעו אל ביתי, שפכתי לפניו את ליבי וביקשתיו בדמעות שילך למלך וינסה ללמד עלינו זכות. הלך המשנה אל המלך, המשיך השר לספר, והמלך הנסער סיפר לו את כל אשר קרה. אמר לו המשנה: אדוני המלך, אין ספק שהשרים הללו עשו מעשה אשר לא ייעשה, אולם הלוא שיכורים היו בעת שחיללו את חותם המלך, ולא עשו את המעשה מתוך הכרה וכוונה רעה חלילה. הרי יודע אתה כי הם נאמנים לך ביותר, ומדוע תכעס עליהם כל כך? !
השיב לו המלך: אולם כיצד הגיעו לידי שכרות?! הלוא החוק אוסר להשתכר בארמון המלוכה ! אכן כן, אמר השר, ודאי שעשו מעשה מגונה בכך שהשתכרו, אולם על ההשתכרות אין גזר דין מוות. תן להם לכל היותר כמה חודשי מאסר. כך דיבר המשנה אל המלך שוב ושוב וניסה לרצותו ולפייסו. לבסוף נרגע המלך מכעסו ואמר: יתכן שיש צדק בדבריך. היום בעת המשפט אבחן את השרים ואראה, אם אכן הם יביעו חרטה כנה על חטאם ויוכיחו לי שהם נאמנים לי ומקבלים עליהם את מלכותי בלב שלם, הריני סולח להם על חטאם ומחזירם לתפקידם ! מיד הגיע אלי המשנה, סיפר השר, ואמר לי את דברי המלך. מאותו רגע נעשיתי רגוע ושלו, הן גזר הדין שייפסק היום תלוי בי בלבד! על ידי חרטה אמיתית, יכול אני לשנות את גזר הדין לטובה. למעשה אני הוא השופט של עצמי! זהו המשל, והנמשל מובן. המשפט שנערך לנו ביום ראש השנה איננו משפט שרירותי, שבו השופט גוזר את גזר דינו של הנאשם כראות עיניו. אנו עומדים למשפט בפני מלך המלכים הקדוש ברוך הוא, האוהב אותנו אהבה עזה, ואם הוא יראה שאנו מתחרטים על מעשינו הרעים ומקבלים עלינו עול מלכות שמים, הרי הוא גוזר עלינו גזירות טובות. ואם כן, אנו השופטים של עצמנו! במעשינו אנו קובעים לעצמנו את הדין, ומתוך כך יכולים אנו להגיע לראש השנה שמחים ורגועים .

את הסיפור הבא סיפר הרב ברוך רבינוביץ' ממונקאטש, אביו של האדמו"ר ממונקאטש הנוכחי. הסיפור עוסק בחמיו, רבי חיים אליעזר שפירא, המפורסם כ"מנחת אלעזר". תקופה קצרה לאחר חתונתם, חיו הרב ברוך ואשתו בוורשה שבפולין. מאוחר יותר, כשחלה המנחת אלעזר, הוא התחנן בפניהם שישובו לעירו מונקאטש, שהייתה באותם הימים תחת שליטה צ'כית, והם מיהרו לציית לבקשתו. ה"מנחת אלעזר" אהב במיוחד את נכדו, צבי נתן דוד. הוא היה משחק איתו ומפנק אותו, וצבי הקטן נהג לשבת בחיק סבו בתפילת קבלת שבת . בראש חודש אלול בשנה האחרונה לחייו, לקח ה"מנחת אלעזר" את השופר כדי לבדוק אם הוא במצב טוב. צבי נכח בחדר והתרגש מאוד לראות את השופר ולשמוע את צליליו. הוא ביקש מסבו לתקוע תקיעה נוספת, והסבא הסכים בשמחה. מאז זה הפך לנוהג קבוע: בכל יום מימי אלול, לאחר התקיעות המסורתיות אותן תוקעים בחודש זה, היה הסבא תוקע תקיעה נוספת עבור נכדו . בערב ראש השנה, בו לא תוקעים בשופר, התאכזב צבי כשלא שמע את תקיעות השופר השגרתיות. "היום הוא ערב ראש השנה", הסביר לו סבו, "היום לא תוקעים בשופר; מחר בבוקר נתקע בשופר בבית הכנסת". הילד לא הבין וגם לא רצה לנסות להבין, הוא צעק, רקע ברגליו והתעקש: "עוד תקיעה אחת! עוד תקיעה אחת!" לאחר זמן סבו התרכך לשמע הבכי של נכדו האהוב והוא תקע תקיעה אחת. המנהג במונקאטש היה כי בראש השנה, לפני תקיעת השופר, היה הרבי נושא דברים. לפני שפתח את דבריו ניגש ה"מנחת אלעזר" אל ארון הקודש, פתח אותו ואמר: "ריבון העולמים! עלי לבקש מחילה, כתוב בספרי ההלכה שלא לתקוע בשופר בערב ראש השנה, אך אני תקעתי ביום זה" . הוא החל לבכות וקרא: "האם אתה יודע, ריבונו של עולם, מדוע עברתי על המנהג המקובל? היה זה מפני שנכדי הקטן שכב על הרצפה והתחנן שאתקע בשבילו תקיעה אחת בשופר. לבי נמס בקרבי; לא יכלתי לראות אותו בוכה, ולכן תקעתי פעם נוספת למרות שלא נהוג לעשות כך". "טאטע! כיצד תוכל לעמוד מנגד ולראות את בניך אהוביך שוכבים על הרצפה וקוראים לך 'טאטע, עוד תקיעה אחת! תקע בשופר גדול לחרותנו! תקע בשופר המבשר על ביאת הגאולה השלימה!' הלא אפילו אם לא הגיעה השעה, כיצד תוכל לראות את ילדיך בוכים ולא לעשות דבר?!"
באותה שנה – סיים הרב ברוך את סיפורו – התקיעה בשופר התעכבה למשך זמן רב. כל הקהל בכו ללא הרף יחד עם הרבי . מסופר על הרב מבריסק זי"ע שהיה יושב ואומר תהילים בכל השעות הפנויות בראש השנה. שאלוהו תלמידיו מדוע הרב לא לומד. ענה ואמר: הרי אמרנו בסליחות כדלים וכרשים דפקנו דלתיך, והפשט הוא כי בראש השנה כל אחד דומה למי שפשט את הרגל. דנים אותו על שנה חדשה, אין לו שום דבר אצלו, שום דבר לא נשאר לו מהשנה שעברה. בראש השנה צריכים לחדש את הדרכון, את הבריאות, הפרנסה, את הנחת מהילדים. וביום כזה אסור לבטל דקה, ולכן בחרתי לומר תהילים. כי בלימוד אני צריך להפסיק מדי פעם כדי לקום ולהוציא ספר, ודבר זה לוקח לי זמן. והרי בראש השנה כל שנייה חשובה כנצח, לכן בחרתי לומר תהילים ברצף, ללא הפוגה כלשהי ! הוא היה בנו יחידו של המלך. בן חכם וסקרן, שרצה ללמוד את כל החכמות ולהכיר את הגוונים השונים שבבני המדינה. המלך צייד אותו בכסף וזהב ושלחו לסייר ברחבי הממלכה, אך הבן החל להתרועע עם איכרים נבערים, שקע בחיי הוללות וריקנות ובזבז את כל כספו, עד שנשאר בעירום ובחוסר כול. בצר לו, החליט לחזור אל אביו ולבקש מחילה וסליחה על מעלליו. ואכן, הצליח הבן להגיע עד שער המלך, אך במשך השנים נשתנה מאוד, ואיש לא הכיר בו עוד את הנסיך האובד. נוסף על כך, גם שכח את השפה המיוחדת שבה דיברו בארמון המלוכה, ולא היה יכול לדבר עם השומרים. במר נפשו החל הבן לבכות ולצעוק בקול גדול צעקה מעומק הלב, בלי מילים.
לפתע שמע המלך את קולו של בנו! הוא יצא אליו, נשקו וחיבקו והכניסו חזרה אל הארמון. זה משל של הבעל שם טוב על מהותה של תקיעת השופר. המלך זה הקדוש ברוך הוא, הבן אנחנו. הקדוש ברוך הוא שלח אותנו לעולם הזה, כדי שנקיים תורה ומצוות ונתעלה, אך קורה שאנחנו מתרחקים מהאמת, עד שנשכחת מאתנו אפילו ה"שפה", הדרך להתפלל נכון אל ה', ואז בצר לנו, אנו פשוט צועקים . זו תקיעת שופר – צעקה עמוקה ופנימית, שמעוררת את רחמי ה', ושבזכותה הוא מראה מחדש את חיבתו לעמו ומוחל וסולח לנו על כל מה שהיה . יהודי נקלע בראש השנה לבית חולים בו סעד את קרובו שהיה חולה. היהודי נטל עימו כמובן שופר. במהלך שני ימי החג תקע מספר פעמים בשופר, הן לקרובו החולה והן לחולים אחרים שביקשו ממנו להוציאם ידי חובת מצוות היום. לצד מיטת קרובו שכב אדם שאינו שומר תורה ומצוות ולידו שהה בנו לסעוד ולסמוך את אביו בחוליו. היהודי שם לב שהבן של החולה מביט בשופר בצורה מרותקת, ופניו העידו שמשהו מתחולל בליבו בשעת התקיעות. לאחר שלא יכול להתאפק, פנה לצעיר החילוני והחל לגלגל עימו שיחה. בין השאר שאל אותו לפשר מבטיו בשופר והאזנתו לתקיעות, והצעיר סיפר לו מעשה שאירע עימו. בזמן שירותו הצבאי הוא גויס לחיל הים, שם שירת על סיפונה של צוללת שבה לעתים שהה משך חודשים ארוכים ברצף מתחת לפני המים. השפה שבה משתמשים עובדי הצוללת להעברת מסרים בקשר הפנימי שלהם – סיפר הצעיר – נעשית באמצעות צלילים המכילים קוד מסוים – קוד מורס – וכדי לתקשר ביניהם ברצף למדו כל עובדי הצוללת והתאמנו רבות להאזין לצלילים אלו ולשדר בהם במהירות כפי שהם כותבים באותיות רגילות . לאחר זמן הסתיימה תקופת שירותו הצבאית והוא החל לחפש לעצמו עבודה בתחום האזרחי.
חודשים עברו עליו ללא שמצא עבודה נאותה, עד שיום אחד נתקל במודעה בולטת על עבודה בדיוק בתחום בו עבד לצרכי מחקר לחברה פרטית, רק מועמד אחד דרוש, אבל התנאים והמשכורת שהוא יקבל יהיו חלומיים. במודעה צוין שבשעה שתים עשרה בדיוק תיפתח הדלת והמרואיינים ייכנסו לפי סדר הגעתם. הוא לא חשב פעמיים ונסע לראיון העבודה. הוא שיער שיגיעו רבים כמותו, ולכן הקדים את שעת יציאתו. מציאת חניה היא עניין מסובך וכך הוא הגיע בשעה שתים עשרה ורבע מתנשף, רק כדי לגלות אולם המתנה ענק בו מחכים כבר כמאה איש לפניו, חלקם מנשנשים מן הבר העשיר, חלקם מגלגלים שיחה, ואחרים מעיינים בעיתון. הוא התיישב במפח נפש והבין שהוא כנראה ייכנס אחרון וסיכוייו מעטים. לפתע הוא זינק ממקומו וניגש לדלת של המנהל, פתח אותה כשאחריו עדר זועם שקורא לו לחכות לתורו כמו כולם, אבל הוא טרק אחריו את הדלת והתיישב.
המנהל שישב בכיסא חייך ושאל: "מדוע נכנסת?" והצעיר השיב: "שמעתי במוסיקת הרקע את הצלילים המבשרים בשפת הקודים שלנו שהדלת פתוחה והמנהל מוכן לקבל את מי שייכנס…" המנהל שמח מאוד ואמר לו: "התקבלת! זה היה המבחן לכל אלו שמחכים בחוץ. כולם נכשלו. ברכותי!" המנהל שיצא עימו הודיע לכולם שהוא התקבל והסביר את אשר אירע. הממתינים טענו: "גם אנחנו שמענו את הצלילים, אבל לא רצינו להתנהג בחוסר נימוס…" החילוני סיים את סיפורו: "השופר שלך נתן לי להבין שהיום, יום הדין, הקב"ה פונה בשפת הצלילים לכל יהודי ומזמין אותו לקבל שפע של חיים וברכה לשנה הבאה עם תשובה שלמה. אסור להיות נימוסיים ולעמוד בתור, חייבים לנצל את ההזדמנות ולהיכנס. רק שבשונה מהראיון שקיבל רק מועמד אחד בשמים יש מספיק לכולם…" (הגאון הצדיק רבי אלימלך בידרמן שליט"א )

 

"וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון" בתפילת ראש השנה אנחנו אומרים"

וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון" ככבשים הנכנסים לדיר ומעשרים אותם אחד אחד, העשירי נותנים לו עם שוט על גבו בצבע אדום, והוא המיועד לשחיטה. אמר רבי ישראל מסלנט: "כל באי עולם עוברים לפני ה' כבני מרון" כאותם כבשים. אילו הייתה לנו שיחה משותפת עם כבשה זו שגבה צבוע אדום, היינו שואלים: "מה קרה לך בגב?" "קיבלתי מכה עם שוט", הייתה עונה. "כואב לך?" "לא, הכאב עבר חלף, שכחתי ממנו", כך הייתה אומרת לתומה. אילו הכבשה הייתה מבינה שהצבע שעליו מדברים הוא גורלה הרע, הייתה ניגשת לנהר להתרחץ והכול היה בא על מקומו בשלום. ואז, כשבעל הבית היה מחפש אותה, לא היה יודע מי היא. אבל היא אינה מבינה, אין לה מידע על גורלה הנחתך ובעקבות כך היא מובלת לשחיטה. יש בכוחו של אדם לעמול ולנקות את הסימן שנגזר עליו בראש השנה, וזו עבודתנו בימים אלו של עשרת ימי תשובה. ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את הצבע האדום, את רוע הגזירה . (לעבדך באמת)

 

"ועקדת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור"

מה עניין ההדגשה "היום ברחמים תזכור"? אומר השל"ה הק', הזכרת ייחוס וזכות אבות יש בה מעלה וגם חיסרון. מחד, משמש הדבר טיעון לסנגור, לזכור זכות ישנים ובגלל אבות תושיע בנים. אך מאידך, זה יכול גם לשמש חלילה טענה לקטגור, שהרי אם כן היה להם ללמוד ממעשי אבות ולהתאים עצמם אליהם. לכן התפילה וההדגשה היא: "ועקידת יצחק לזרעו היום 'ברחמים' תזכור", שיהא זיכרון זה רק לטובה ולכף זכות . באחת השנים נעמד רבי לוי יצחק מברדיצ'וב לפני התקיעות ואמר: מצוות תקיעת שופר נאמרה בתורה בארבע מילים "יום תרועה יהיה לכם". מפשטות הלשון די בתקיעה אחת, ובכל זאת עם ישראל אינו מסתפק בכך אלא אנו תוקעים תקיעה, שברים, תרועה תקיעה, עד שבפועל תוקעים מאה קולות בראש השנה. נשא את ידיו למרום וקרא: רבש"ע, אתה כתבת לנו ארבע מילים, ואנו תוקעים מאה קולות, ואילו ממך אנחנו מבקשים ומתחננים זה כאלפיים שנה: "תקע בשופר גדול לחירותנו". אנא, תקע לנו את התקיעה האחת הזאת !

 

"כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו"

כשאברהם אבינו עליו השלום הלך לעקידה בא השטן ושאל אותו: לאן אתה הולך? ואברהם ענה, לעקידה. אמר לו השטן: מה? לשחוט את יצחק? הרי ה' אמר לך כי ביצחק יקרא לך זרע ועכשיו אתה אומר שה' ציווה אותך לשחוט אותו? אולי לא שמעת טוב, אולי אתה לא הבנת ? אמר לו אברהם: לך מכאן, לא רוצה לשמוע אף מילה. וזו בקשתנו מה', שכשהשטן מקטרג יגיד לו הקדוש ברוך הוא: לך מכאן, לא רוצה לשמוע אף מילה, בדיוק כמו שאמר לו אברהם אבינו. וזה רמוז במילים: כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו. (בשם רבי אהרן טוסיג שליט"א)

 

יה"ר שנזכה לשנה טובה, שנה בריאה, שנה שמחה, עם חותם חיים, שהתפילות יתקבלו לרחמים ולרצון, ושיושפע רחמים וחסדים טובים על כל ישראל, אמן.